לנו בושת הפנים

המחבר בתחילת הלכות ראש השנה פוסק:

"נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים"

המקור לכך שיש להתחיל לומר סליחות כבר מראש חודש, נובע מכך שאז חלים ארבעים היום בהם היה משה בהר סיני לאחר חטא העגל, שם ביקש סליחה על מעשי בני ישראל והקב"ה קיבל בסופו של דבר את תפילתו. אמנם, הרמ"א על אתר מעיר:

"ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מראש חדש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית, ויש מקומות שתוקעין ג"כ ערבית; ועומדים באשמורות לומר סליחות ביום א' שלפני ראש השנה, ואם חל ראש השנה ב' או ג' אז מתחילין מיום א' שבוע שלפניו (מנהגים)"

קביעתו של הרמ"א שאומרים סליחות רק מיום א' שלפני ראש השנה ולא מראש חודש, היא קצת מתמיהה - בד"כ הרמ"א מחמיר ומדוע כאן, משום מה, הוא מקל?

כאשר ריה"ל מתאר בספר ה'כוזרי' את החסיד (מאמר ג' אות ה'), אחת מהתכונות אותן הוא מציין היא שימוש בדמיון כדי להעלות אירועים משמעותיים שהתרחשו לעם ישראל בעבר:

"ומישר כלי המחשב ומפנה אותו מכל אשר קדם מהמחשבות העולמיות. ומצוה המדמה להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזכרון, לדמות אליו הענין האלהי המבוקש, כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה, וכמו משכן משה וסדר העבודה וחול הכבוד בבית המקדש, וזולת זה הרבה"

נדמה, שכשם שהחסיד צריך להעלות בדמיונו את מעמד הר סיני ואת עבודת בית המקדש, כך הוא גם צריך להעלות בדמיונו את אותה חוויה קשה של אלול הראשון שעבר על בני ישראל במדבר. ננסה לתאר לעצמנו את ההתרגשות לפני קבלת התורה, כאשר הקב"ה אומר לעם 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' ולאחר מספר ימים בלבד מתרחשת האכזבה שבאכזבות, עד כדי כך שמשה יורד מההר ושובר את הלוחות שנכתבו 'באצבע אלוקים'.

לעבור את החוויה הזו אנו לא מסוגלים. אנו יודעים היום שכמה מגדולי ישראל, מגדולי בעלי המוסר והחסידות ואפילו מגדולי התורה - פשוט התמוטטו נפשית בגלל שהצליחו לחוות את המאורעות הללו בצורה אמיתית. ניתן לומר שהרמ"א היה מודע לבעיה זו, ודווקא בגלל שהוא מחמיר, וסובר שא"א לחזור ולחוות את אותה חוויה של אותו חודש אלול ראשון, הוא קובע שיש להתחיל לומר סליחות רק מיום א' שלפני ראש השנה, ולא מראש חודש.

כעת נעבור לרעיון מרכזי נוסף המופיע בסליחות.

בתחילת הסליחות אנו פותחים ואומרים "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". נשאלת השאלה מהי בושת פנים אותה אנו מזכירים? בד"כ כשאדם מנסה להסתיר משהו ובסופו של דבר הוא נאלץ לגלות אותו, או שהוא מתגלה מאליו - תוקפת אותו בושה; אם כן, מה שייכת בושה ביחס לקב"ה, היודע כל דבר מלכתחילה?

אלא, נראה להסביר שמדובר כאן על בושה מעצמנו. כל אותם מעשים שאותם ניסינו לתרץ ולומר לעצמנו שהם לא כ"כ נוראיים, כל אותו חוסר זהירות בו היינו נגועים, כל אותו חוסר אכפתיות, כל אותה קטנוניות - כשאנו בוחנים את עצמנו אנו מגלים שבמשך כל השנה אנו סובבים סביב האגו והאנוכיות. כשאנו בוחנים את עצמנו אנו מגלים שיש בנו שתי תכונות בהן אנו מצטיינים: ביקורת, וטיוח. לצערנו, בד"כ את הביקורת אנו מטיחים כלפי אחרים, ואילו את הביקורת העצמית כלפנו אנו מטייחים, ומסבירים לעצמו למה בעצם אנו צודקים ולמה בעצם מה שעשינו הוא לא כ"כ נורא. לכן, כשאנו עושים חשבון נפש קודם ראש השנה ומתגלה מנגנון 'הסתרה' זה, אנו נתקפים בבושה.

אבל, יש להוסיף שאנו חשים בושת פנים לא רק בגלל אותה קטנוניות או חוסר זהירות. כפי שאומר המסילת ישרים בעקבות הגמרא, על האדם מוטלות שתי חובות: "ימשמש במעשיו ויש אומרים יפשפש במעשיו", ומסביר המסילת ישרים שכמו שיש לחפש ולהתוודות על המעשים השליליים, כך האדם נדרש לפשפש במעשיו החיוביים שעשה. כוונתו היא, שעל האדם לבחון כיצד הוא מקיים מצוות: האם יש 'טעם' במעשה המצוות שלו? האם יש לחלוחית? הרבה פעמים נגלה שלצערנו הכל יבש!

בתורה נאמר שהקב"ה מעניש את האדם כיוון שלא עבד את ה' "בשמחה ובטוב לבב מרב כל". פשט הדברים הוא שהאדם לא עבד את הקב"ה כשהיה לו טוב, אולם אולי אפשר להסביר את הפסוק אחרת: כל האסונות שבאים עלינו הם בגלל שעבדנו את ה' בלי לחלוחית ובלי שמחה. אם לא עובדים את הקב"ה בשמחה לא מגיעים לחוויה של שמחה. הכל מתחיל כשאין לחלוחית של עשיית מצוות. כשאדם עובד את הקב"ה בשמחה, בסופו של דבר הוא יגיע גם לאמונה וגם ליראת שמים.

נבקש שהקב"ה ירחם עלינו לקראת השנה הבאה. כל כך הרבה צרות היו לעם ישראל ואנו זקוקים לרחמים גדולים. במידה מסוימת זה תלוי בידינו. אני נזכר בסיפורו של ר' חסדאי קרשקש שמביא החיד"א, שהנוצרים אמרו שלא יורד גשם בגלל שהיהודים לא מתנצרים ולכן אם לא יתנצרו יגרשו אותם. אחרי ימים של צום קם חסדאי קרשקש ואמר: הפריץ צודק - אנחנו בעלי בתים על המים! בידינו מפתחות של דברים גדולים - של טוב של יושר של רחמים של מים - אם רק היינו יודעים זאת. נתפלל לקב"ה שיברך אותנו בשנה מבורכת, בכתיבה וחתימה טובה לנו ולכל ישראל.