למשפחותם לבית אבותם

  • הרב יהודה עמיטל זצ"ל

"למשפחותם לבית אבותם"* / הרב יהודה עמיטל

לפרשת במדבר

התורה פותחת את ספר במדבר בתיאור מפקד בני ישראל. השאלה העולה למקרא תיאור זה היא, מדוע התורה מספרת לנו על כך? מה זה משנה לנו כמה אנשים היו בני ישראל בזמן ששהו במדבר? נדמה, שמטרת התורה איננה לספר לנו על התיאור ההיסטורי של המניין, אלא להעביר דרכו מסר חינוכי חשוב. דרך זו אופיינית מאד לתורה, וניתן לראות אותה באופן בולט לכל אורך ספר בראשית, העוסק לכאורה בסיפור היסטורי של תולדות אבות האומה, אולם למעשה עיקר מטרתו היא "מעשה אבות סימן לבנים" - כלומר, ניסיון ללמד אותנו דרך התנהגות מוסרית וערכית באמצעות חיקוי מעשיהם של אבות האומה. אם כן, יש להבין מה המסר שאותו רצתה התורה להעביר כשתיארה לנו את מניין בני ישראל?

בפרשת 'כי תשא' אומרת התורה שהספירה של בני ישראל לא תהיה מניין של האנשים עצמם, אלא מניין של מחציות שקל שיביא כל אחד "מבן עשרים שנה ומעלה". התורה מזהירה, שאם לא יספרו את בני ישראל בדרך זו יהיה 'נגף' בעם. הסברתי בעבר, שבכך שהתורה מצווה על מניין באמצעות מחצית שקל טמון מסר חשוב.

כידוע, אצל כל אדם בישראל יש יסוד דומה ויסוד שונה: מצד אחד כל אחד מאתנו הוא בסופו של דבר בן-אדם, ובכך הוא דומה לכל שאר האנשים שמסביבו; אולם מצד שני, כל אחד מאתנו שונה בתכונותיו ובאופיו מהאנשים הסובבים אותו, ובכך הוא מהווה עולם שלם בפני עצמו. כאשר רוצים לספור דברים, חייבים שהדברים שאותם סופרים יהיו דומים. דבר זה הוא הכרחי, מכיוון שאין ערך לספירת פריטים שאין ביניהם שום קשר. לכן, הספירה ע"י מחצית שקל מבטאת את המסר שרק חצי מכל בן-אדם דומה לבני האדם הסובבים אותו. ממילא, בשביל לספור אדם שלם יש 'להשלים' את החצי החסר, השונה, ע"י מחצית שקל דומה שיביא כל אחד מהם. רק כאשר כל אדם מביא מחצית שקל, ניתן לספור את החצי הדומה שבכל אדם בנוסף למחצית השקל הדומה שהביא כל אדם, וכך לספור את האנשים בכללם.

ואמנם, ניתן לראות שמניין סתמי מוחק את האישיות המיוחדת של כל אחד מהנספרים, במציאות הצבאית. בצבא, כל חייל מקבל מספר אישי שבעזרתו יזהו אותו, מכיוון שלגבי הצבא אין חשיבות לאופיו הייחודי של החייל, אלא רק לעצם היותו חייל - אחד מני רבים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם בימי השואה נתנו הנאצים מספר בעלמא לכל אחד מהאסירים, והראו בכך שמבחינתם מדובר ב'מספרים' בעלמא, ולא באנשים בעלי עולם פנימי עשיר וייחודיות שאין לה תחליף. לעומת דוגמאות אלו, בעם ישראל אפילו לכל חייל יש חשיבות משל עצמו, ואין להתייחס אליו כ'מספר' בלבד.

אולם, עד כאן דיברנו על המניין המתואר בפרשת 'כי תשא', והשאלה העולה היא האם גם בפרשה שלנו נעשה המניין בצורה דומה? אמנם הרמב"ן על אתר מסביר שגם אצלנו נעשה המניין ע"י מחצית שקל שניתנה מאת כל אדם מישראל, אולם הרלב"ג חולק עליו, ומסביר שכאן נעשה מניין רגיל של האנשים עצמם. אם כן, נשאלת השאלה מדוע לדעת רלב"ג לא נזקקו במניין המתואר בפרשה שלנו למחצית שקל בשביל למנות את העם?

נדמה שההסבר טמון בדברי התורה על כך שהמניין בפרשתנו נעשה "למשחותם לבית אבותם". למרות שהמניין הוא של אנשים, לא מדובר במניין סתמי המתעלם מהייחודיות הקיימת בכל אחד, אלא מדובר במניין שבו כל אדם ואדם מקבל התייחסות אישית, שונה, בהתאם להיסטוריה המיוחדת שלו והאישיות הייחודית לו - "למשפחותם לבית אבותם". במידה והפוקדים מודעים לבעייתיות הקיימת בד"כ במניין ללא חצאי שקלים, והם מתמודדים עמה ופותרים אותה - אין צורך להשתמש בחצאי שקלים, וניתן לספור את האנשים בשמותם.

אם כן, המסר העולה מסיפור פקידת בני ישראל הוא שכל אדם מהווה עולם בפני עצמו. הקב"ה אינו בורא אנשים סתם ולכן כל אחד הוא בעל אופי ותכונות שונים. מדענים יודעים היום שאין אפילו שני אטומים השווים בדיוק, וגם בעובדה זו ניתן לראות שבעולם אין דברים דומים, וכל אדם או חפץ הוא בעל ייחודיות מיוחדת שניתנה לו ע"י הבורא.

לפני כמה זמן הייתי בבר מצווה של תאומים של אחד הבוגרים של הישיבה. אותו בוגר אמר לי שהוא תמיד חשב שהחינוך מגיע ממנו, אולם עכשיו הוא מגלה שהדבר לא נכון. הוא חינך את שניהם באותה צורה, באותו בית, באותו בית ספר, הם שמעו את אותם דברים ועשו הכל אותו הדבר - ובכל זאת עכשיו כשהם מגיעים לבר מצווה פתאום רואים שמדובר בשני טיפוסים שונים לגמרי; ממש מזרח ומערב. כנראה, כך הוא אמר, שלא הכל מגיע מהבית, וישנם גם דברים הטמונים בתוך כל אדם בפני עצמו. כל אדם הוא ייחודי בפני עצמו, ואסור לטשטש דבר זה!

מצד שני, יש להדגיש שגם המסר ההפוך הוא משמעותי. "אם אין אני לי מי וכשאני לעצמי מה אני" - כלומר, אדם נבנה גם בגלל הכלל והוא לא עומד אך ורק בפני עצמו. לשם הדגמה, אני בטוח שאם הייתי גדל בקיבוץ של השומר הצעיר לא הייתי נהפך להיות ראש ישיבה. למרות שיש ייחוד לכל אדם, עדיין הוא נבנה ע"י הסביבה שבה הוא נמצא, ואישיותו האישית מתעצבת ע"י כך.

דיברתי בל"ג בעומר על כך שיש אנשים שסוברים שכל האמת נמצאת אצלם, ומי שלא סובר כמוהם הוא לא יהודי או לא דתי או לא ציוני. צריך להזהר מאד מגישה כזו, שלא מכירה בייחודיות של כל אדם ובהצדקה לדעותיו וקיומו. כל אדם הוא שונה, ולכן רק ע"י כולם ביחד נוצר כלל שלם. האמת לעולם לא נמצאת אצל אדם אחד או קבוצה אחת. זה מה שהתורה רוצה ללמד אותנו במניין שנעשה ע"י מחצית שקל, ומסיבה זו אומר הרלב"ג שהמניין בפרשה שלנו, "בשמותם", לא היה נדרש לספירה כזו.



* השיחה נאמרה בשנת תשס"ה ולא עברה את ביקורת הרב.