דילוג לתוכן העיקרי

מעילה | דף יב | לכפרה נתתיו ולא למעילה

 

בסוגייתנו מובאים דבריו של רבי יוחנן הסובר שקדשים קלים שמתו יצאו מידי מעילה משום שהם הולכים לאיבוד וממילא אינם בכלל "קדשי ה'":

"אמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו - יצאו מידי מעילה דבר תורה".


דברי רבי יוחנן לא מאמרו דווקא על קדשי קדשים אלא אף על קדשים קלים. על כן ניתן להבין כי כאשר קדשים קלים מתים יש להם דין מעילה מדרבנן. היסק זה תמוה ביותר היות ואין דין מעילה לקדשים קלים כאשר הם ראויים להקרבה, ועל כן יוצא שמעילת קדשים קלים שמתו חמורה ממעילת קדשים קלים בחייהם.

ואכן, רב חסדא מקשה על דברי רבי יוחנן כיצד יתכן לומר שכאשר קרבן היה ראוי להקרבה על גבי המזבח לא היה בו דין מעילה, ואילו לאחר מכן, כשהוא נפסל, מתחדש בו דין מעילה מדרבנן.

בניסיון לדחות את קושיתו של רב חסדא נאמר בגמרא שאכן קיים מצב שכזה בדם קדשים. במקרה של דם קדשים קודם זריקת הדם אין בו מעילה ואילו לאחר זריקתו יש בו מעילה מדרבנן, שכן רק הדם שראוי לזריקה נתמעט ממעילה כפי שלמדנו לעיל (דף יא עמוד א):

"דבי רבי ישמעאל תנא: לכפר - לכפרה נתתיו ולא למעילה".


בהמשך, הגמרא דוחה את דבריה:

"אמרי: התם נמי - איכא מעילה מעיקרא, דאמר רב: המקיז דם לבהמת קדשים - אסור בהנאה, ומועלין בו".


דהיינו, הדם שהוקז אינו ראוי עוד לזריקה ולכן נחשב כחלק מגוף הבהמה. כעת, כשם שיש מעילה לשאר חלקי גוף הבהמה, יש מעילה בדם.

יחד עם זאת, עדיין לא מובן מדוע אין לדם שהוקז דין של קדשים שאינם ראויים להקרבה (שאין בהם מעילה). יתכן להסביר שהיות והבהמה עצמה (זו שיצא ממנה הדם) ראויה להקרבה, ההתייחסות שלנו אל הדם שלה הוא כאל כחלק ממנה ולכן יש בו מעילה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)