מנחות | דף נג | לישה בפושרין

הפרק החמישי, שאותו אנו לומדים בימים אלה, עוסק באופן הכנת המנחה: הלישה, האפיה וכו'. המשנה בדף נ"ה עמוד א' מתייחסת ללישת המנחה:

"כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו".

הגמרא בדף נ"ג עמוד א' מבררת את מקור ההלכה הדורשת לשמור את המנחות שלא יחמיצו. הגמרא מציעה ללמוד את ההלכה מן ההשוואה לפסח; כפי שלגבי מצות הפסח נאמר "ושמרתם את המצות", ומכאן שישנה חובה מיוחדת לשומרן, כך גם לגבי המנחה ישנה חובה מיוחדת לשמירתה שלא תחמיץ. הגמרא מסיקה שאין צורך בהקבלה זו לפסח, משום שבמקראות העוסקים במנחה נאמר "מצה תהיה", ודרשו חכמים "החייה". רש"י מבאר:

"החייה - כלומר הכשירנה ושמרה".

דומה, שאף שהגמרא דוחה את ההצעה ללמוד את שמירת המנחה משמירת המצה, עצם ההקבלה בין התחומים במקומה עומדת. סוף סוף, מדובר על שתי הלכות דומות מאוד: ישנה עיסה שמוכרחים לאפותה ללא חמץ, ועל כן ציוותה תורה לשומרה מפני החימוץ.

אלא, שלמרות הדימיון נראה שהמשנה שלפנינו סותרת את אחת ההלכות המפורסמות בנוגע לאפיית המצות. כך נאמר בשלהי הפרק השני במסכת פסחים (מב.):

"אמר רב יהודה: אשה לא תלוש אלא במים שלנו".

כלומר, יש צורך לשאוב את המים מן המעיין או הבאר, ולהשהות אותם בכלי למשך לילה שלם לפחות. הראשונים שם נחלקו בביאור המדוייק של הלכה זו, אך הצד השווה לכולם הוא, שהדרישה להלין את המים נובעת מהצורך לקררם. לישה במים פושרים או חמים עלולה להוביל להחמצת העיסה. ואכן, השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תנ"ה) פוסק:

"אין לשין אלא במים שלנו ... אין ללוש במים חמין ... ואם עבר ולש בין באלו בין במים שלא לנו, אסור".

אם כן, הלישה במים פושרים, ואפילו במים קרים שלא לנו, אוסרת לאכול מן המצות. ובכן, מדוע לא חששו חכמים ללישת המנחה בפושרין, ואף דרשו זאת לכתחילה?

התלמוד הירושלמי (פסחים, פרק ב' הלכה ז') שואל שאלה זו, ומשיב:

"רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש תמן הדבר מסור לכהנים והכהנים זריזין הן והכא הדבר מסור לנשים והנשים עצילות הן".

מהמשך הדיון שם עולה (וכן מפורש בבבלי בפסחים ל"ו; וכעין זה בתוספות בסוגייתינו, נה. ד"ה כל המנחות) שההבחנה איננה בין נשים לגברים, ואף לא בין כהנים לישראלים, אלא בין פעולות המתבצעות בתוך המקדש ובין פעולות המתבצעות מחוצה לו. המקדש הוא מקום תחום ומוגדר, ובו ניתן לפקח באופן מדוייק על כל הנעשה. מחוץ למקדש אין אפשרות של פיקוח, וקיים חשש שמא במקום מן המקומות יימצאו גבר או אישה עצלים, שלא יקפידו על לישת המצה ללא חמץ. לפיכך, המצות, שאותן לשים בכל עיר ובכל בית, נילושות דווקא בצוננים, כדי שלא יבואו לידי חימוץ. במקדש, שם הפיקוח הדוק יותר, וניתן ללוש את המנחה במים פושרין, המתאימים יותר לעיסה, ומסייעים בהכנתה (על פי התוספתא מנחות, פרק ז' הלכה י"ג).

החזון אי"ש (מנחות לה.) מצטט את דעת הרמב"ן, שלפיה עיסה שנילושה בשמן איננה חמץ כלל. החזון אי"ש מסביר, שלדעת הרמב"ן אילו היו לשים את המנחות בשמן בלבד, אי אפשר היה לקיים בהן את מצות השימור. לפיכך, יש להוסיף למנחה מים פושרים, העלולים להביא לידי החמצה, וכך לקיים בהן את השמירה שלא יחמיצו.

מדברי החזון אי"ש למדנו, כי ישנן שתי דרכים בשמירה. הדרך הפשוטה היא זו של הירושלמי בפסחים: מלכתחילה יש ללוש במים שלנו, כדי לדחות ולדחוק את חשש החימוץ (לישה בפושרין אפשרית רק כאשר בפועל אין חשש של חימוץ - במקדש המפוקח על ידי הכהנים הזריזים). לשון אחרת, מוטב להימנע מלכתחילה מיצירת מצב בעייתי שקשה יהיה להתמודד איתו. אך ישנה גם דרך נוספת, הקובעת: ראוי ללוש את המנחה בפושרין, להביא אותה למצב של "סכנה", ואז לקיים את השמירה באופן אחראי ומהודר.

[ייתכן, שהפער בין שתי הדרכים הוא זה שהוביל את הגמרא בסוגייתינו לקבוע ילפותא עצמאית לחובת השמירה במנחות, ולא להסתפק בהשוואה לשמירת המצות; ראה שו"ת בית שערים (רבי עמרם בלום, מחכמי הונגריה בשלהי המאה ה-19), אורח חיים סימן רכ"ה.]

שתי הדרכים שלפנינו קיימות, כמובן, גם בתחומים אחרים, בחול ובקודש. ישנם עניינים שמומלץ להימנע מהם מלכתחילה. לעומתם, ישנם עניינים שעל אף הסכנה (הגשמית או הרוחנית) הכרוכה בהם, ראוי להתנסות בהם, תוך שמירה על כללי הזהירות הנאותים.