לימוד תורה מאהבה

לאחר שעסקנו רבות במעלת התורה וגודל טובתה עובר המהר"ל ליחס הנפשי שראוי שיהיה למי שלומד אותה. לשם הדגמת יחס זה הוא מביא את הגמרא בנדרים סב, א:

תניא לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם אשנה שיקראוני רבי אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא שנאמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך.

אהבת התורה, חכמת ה', יכולה לנבוע מתוך רצון להיחשף לכל הטוב והרוממות שקיימים בתורה מתוך רצון להתרומם על ידה הן מבחינת הרמה הרוחנית והן מבחינת הרמה החברתית. אך הגמרא מכוונת את הלומד לאהבה ודביקות בה' דרך התורה. באהבת התורה יש לשגות, אך בתנאי שהיא מקושרת בעיני הלומד לקב"ה. כאשר אדם הופך את דברי התורה שבהם מעייניו בכל עת להיות הדברים בהם הוא מתקשט ומתפאר, עליו לזכור מי הוא בעל החכמה הזאת וממילא לדבוק ולאהוב את ה'.

המהר"ל מדגים את הקישור שבין אהבת התורה לדביקות בה' בברכות התורה הקודמות ללימוד. מלבד הברכה על עצם העיסוק בתורה ישנה ברכת הודאה על כך שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה. מדוע מוזכרת כאן נתינת התורה ובחירת עם ישראל?

מבאר המהר"ל ששני דברים אלו צריכים להיות זכורים על ידינו בכל עת לימודנו. זאת, כיון שאהבת התורה יכולה לנבוע מסיבות אחרות טבעיות שהרי יש בה חכמה וכל אדם בטבע אוהב חכמה. נוסף לכך, יש בה נועם שלום וחיים ואדם בטבע אוהב דבר שהוא טוב. אך אין זה מספיק, קובע המהר"ל. את התורה יש לאהוב מפני מעלת התורה מצד נותן התורה שבכל עת ועת נותן אותה מחדש בקשר תדירי ולולא שבכל עת היה נותן לנו אותה היתה משתכחת מישראל.

לימוד תורה ללא ברכה מבטא חוסר הכרה בקשר בין התורה לנותן התורה וממילא גורם לנתק בהשפעת החיים של ה' עלינו, וזהו שאמרה הגמרא בנדרים פא ע"א: "על מה אבדה הארץ... על שלא ברכו בתורה תחילה".