דילוג לתוכן העיקרי

שופטים | ליבו של המלך

קובץ טקסט

להאזנה

א. הבקשה הטבעית למלך

בתחילת פרשת שופטים, לאחר שהוא מוסר את הציווי למנות שופטים ושוטרים ומתווה את הסידורים לחיפוש צדק והוצאתו לפועל (דברים ט"ז, י"ח – י"ז, י"ג), משה מעביר הילוך ובטון כמעט נבואי עובר לנושא הממשל:
"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא”       
                                         (דברים י"ז, י"ד-ט"ו)
משה מדבר על דיאלוג עתידי שבו בני ישראל ירצו ויבקשו (ואולי אף ידרשו) למנות מלך. רצונם, אולי כרצון פנימי ואולי כרצון המבוטא מילולית, מגולם בביטוי "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ".
התגובה לרצון זה מופיעה בקולו של משה, קול החקיקה הא-להית. בניסוח של ציווי שיש בו הד לבקשת העם והכולל את השורש ש.ו.מ, משה מודיע לעם כי הם בהחלט צריכים לשים עליהם מלך. אולם, משה ממשיך ומציב את המגבלה לפיה ה' הוא זה שיבחר את המלך, ומציין את העובדה שהמלך חייב להיות שייך לעם ישראל. בעשותו כן, משה משתמש שוב בביטוי המפתח "תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" הכולל את שלושת מילות המפתח "לשים", "על" ו"מלך" (שם, ט"ו), מעין הכפלה של התגובה לבקשתם של בני ישראל "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ".
בכל אופן, למרות המגבלה של הצורך בבחירה הא-להית והאפשרות שהמועמדים יגיעו מבני ישראל בלבד, התגובה לבקשתם של בני ישראל, עם החזרה על מילות המפתח של הבקשה, נראית כמהווה אישור כן של בקשת בני ישראל.
אמנם איננו צריכים להרחיק לכת ולטעון כי בקשת המלך של בני ישראל מהווה מצווה, כלומר חובה (ראו רמב"ן שם י"ד), משום המובן הפשוט של הכתוב נראה כמצביע על תופעה טבעית, בלתי נמנעת אך רצויה. כשם שה' יקיים את הבטחתו לאבות והעם יכנס לארץ, כך גם הם ירשו אותה בהצלחה. בהתאם לכך, כשם שה' יקיים את הבטחתו והעם ישב בארץ, כך גם הם בסופו של דבר יבקשו מלך, ובנקודה זו יבחר מלך על ידי ה'. בקצרה, הכתוב מתאר סדרת אירועים חיובית המתרחשת לרצונו של ה'; מנקודת המבט של תפישת עולם מקראית, זוהי התרחשות טבעית ונורמלית.
 

ב. כן או לא?

על אף קריאה משכנעת זו של תחילת פרשת המלך, הכתוב עצמו מציג היגדים דו משמעיים בקשר לכך. ראשית, ישנו התיקון המוזכר לעיל לגבי מי בוחר – קביעתו של משה כי זהו ה', ולא העם, שיבחר את המלך. קביעה זו ניתנת להבנה כמעין שלילה של בקשתו המקורית של העם. יתרה מכך, כאשר משה מציין את המגבלה השנייה הנוגעת לטווח האפשרי של מועמדים הכשירים למשרה, של אחד "מקרב אחיך" בלבד (שם ט"ו), משה משתמש פעמיים במילה "לא": העם "לא יוכל" למנות נכרי שהוא "לא אחיך".
למעשה, השימוש הכפול במילה "לא" ותחושת השלילה העולה ממנו הם רק קצה הקרחון. בשלב זה, לאחר המגבלה הכפולה בנוגע לבחירת המלך, פרשת המלך משנה את הדגש, ומשה מלמד את ההגבלות על כוחו וזכויותיו של המלך. בשני הפסוקים (שם ט"ז-י"ז) המהווים את החלק השני של הפרשייה כולה ופותחים בשימוש כמעט אירוני במילה "רק", הכתוב מיידע אותנו כי המלך לא יכול להרבות לעצמו סוסים או להשיב את העם למצרים למטרת ריבוי סוסים לעצמו. אסור לו להרבות בנשים, ו"לֹא יָסוּר לְבָבוֹ". לבסוף, אסור לו להרבות לעצמו כסף וזהב.
כפי הנראה, יותר מידי מדברים מסוימים (סוסים, נשים וכסף) הוא מחוץ לתחום עבור המלך. אולם, הנקודה היא שהמילה "לא" שהקשרה הוא איסור ושלילה, מופיעה חמש פעמים נוספות בשני פסוקים אלו. בהתחשב גם בשתי ההופעות של המילה בסוף התגובה הא-להית לבקשת העם למלך (השימושים המקבילים של "לא" לשים נוכרי שהוא "לא" מאחיך) נקבל שבע הופעות של המילה "לא" לאורך מספר מועט של פסוקים קצרים (י"ז, ט"ו-י"ז).
כך, בעוד הטקסט נראה כמגיב לבקשת העם ב"בהחלט כן", ואך מגביל את טווח המועמדים ואת זכויות המלך, הסאב-טקסט ותגובת ה"לא" החוזרת ונשנית שלו נראים כמצביעים על משהו אחר לגמרי.
 

ג. הבעייתיות במלך

מעבר מממלכת השפה אל רמת הנושא מחזקת את הצד שלילי של המטבע. כפי שצוין לעיל, השימוש במילה "רק" להצגת רשימת האיסורים המוטלים על המלך צריך להיראות לנו אירוני. התורה מציגה רשימה נרחבת של חמישה "איסורים" – הגבלת סוסים, חזרה למצרים, נשים, סור הלב, זהב וכסף – במספר פסוקים מועט. כפי הנראה, למלכים יש נטייה מובנית להפרזה, לחזרה למצרים, ולסורו של הלב. הם מסוכנים, ובשל כך יש להגביל אותם ולהטיל עליהם משמעת.
מבט מקרוב יותר על המבנה הפנימי של "רשימת האיסורים" והמשמעות של כמה מן האיסורים המסוימים תחדד את הנקודה האחרונה. ניתן למפת את הרשימה בהתבסס על האיסור המשולש של "ריבוי" – ביטוי המפתח "לא ירבה" – והבחנה בין איסורי ה"ריבוי" והאיסורים ה"אחרים":
איסור
תוכן
ביטוי מפתח
1
ריבוי סוסים
"לא ירבה"
2
החזרת העם למצרים כדי להרבות סוסים
"לֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם"
3
ריבוי נשים
"לא ירבה"
4
סור הלב
"לֹא יָסוּר לְבָבוֹ"
5
ריבוי זהב וכסף
"לא ירבה"
 
במבנה זה, איסורים מספר 1, מספר 3 ומספר 5, ה"מסגרת" וה"ציר המרכזי" של הרשימה, הם כולם מסוג ה"ריבוי" – אסור למלך להרבות סוסים, נשים או כסף. ה"תוכן" של הרשימה, האיסורים ה"ממוסגרים" של ה"חזרה למצרים" ו"סור הלב" נראים כשייכים לסוג שונה.
מהו סוג אחר זה? מהו הקשר בין איסורי ה"ריבוי" (המסגרת) לבין האיסורים ה"אחרים" (המוכלים)?
התבוננות זהירה באיסור השני ברשימה תסייע לפתור את שתי השאלות הללו. הבעיה בהחזרת העם למצרים היא שהיא סותרת את רצון ה', כפי שמתבטא מפורשות בכתוב: “וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (שם, ט"ז). בניסוח מעט יותר רחב, החזרת העם למצרים נוגדת את הייעוד הפוליטי של בני ישראל ואת התכנית הא-להית להיסטוריה של עם ישראל כולה. ככלות הכל, ה' גאל את בני ישראל במטרה להביא אותם לארץ ישראל. במילים אחרות, האיסור השני הוא איסור על התנהגות הנוגדת את הברית. החזרת העם למצרים סותרת ושוללת את הפן הפוליטי של יחסי הברית של ה' לישראל, הישיבה בארץ ישראל.
הדבר שמוביל להיפוך דרך הברית והחזרה למצרים, היא התאווה להפרזה, לריבוי סוסים. כפי שמצוין על ידי הכתוב, אסור למלך להשיב את העם למצרים "לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס" (שם). אמנם התהליך המדויק הנחזה על ידי פסוק זה אינו ברור, האם מדובר בהגירה סיטונאית למצרים או מכירה של העם כעבדים למצרים בתמורה לסוסים ולעושר, אך יש כאן קשר ברור של סיבה ותוצאה בין איסורים מספר 1 ומספר 2 – איסור ה"ריבוי" מצד אחד ואיסור "שלילת הברית" מצד שני. תאוותו של המלך להפרזה מובילה לשלילת הברית. במילים אחרות, ה"מסגרת", ההפרזה, מובילה וגורמת ל"תוכן", שלילת הברית.
הכתוב אינו כה ברור בנוגע לאיסור הרביעי, "לֹא יָסוּר לְבָבוֹ", המסתורי קמעה. עם זאת, המילה "לב" משמשת פעמים רבות בהקשר של נאמנות ועבודת ה'. לדוגמה, פרק י' בספר דברים מספר על השידול של משה את בני ישראל לירא את ה', ללכת בדרכיו ולאהוב אותו, ולעבוד אותו בכל "לבבם". בנימה דומה, מעט לאחר מכן, משה דורש מן העם "למול" את "לבם" (שם י', ט"ז). הלב הפתוח, הרגיש, המתפקד והנאמן הוא האיבר של עבודת ה', והלב ש"סר", סר, אם כן, מעבודת ה'.
אם ניקח זאת צעד נוסף קדימה, המילה "סר", על אף שהיא יחסית נפוצה בתורה, משמשת את ה' לתיאור חטא עבודת האלילים. כך, בתיאור מעשיהם של בני ישראל בעובדם את עגל הזהב ובהכריזם עליו כאלוהות, ה' אומר למשה כי העם "סרו" מן הדרך שהוא ציווה אותם (שמות ל"ב, ח', דברים ט', י"ב). סור הלב משמעותו עזיבת עבודת ה', סטייה מן הדרך שה' התווה, וככל הנראה מהווה התייחסות לעבודת אלילים.
אם כן, כפי שהזכרנו באיסור השני, האיסור על שיבה למצרים, כך גם האיסור הרביעי, האיסור על "סור הלב", מהווה אופן של שלילת הברית. סור הלב משמעותו שלילת היעוד הדתי-רוחני של בני ישראל, הברית של עבודת ה'.
האם הפרזה, עודף כסף ועודף נשים, נמצאים ביחס סיבה ותוצאה עם שלילת היעוד הדתי של בני ישראל? האם הפרזה מלכותית טומנת בחובה את הסיכון להוביל לסוג זה של התנהגות הנוגדת את הברית, חוסר נאמנות, שלילת עבודת ה' ואף עבודת אלילים? הטקסט שלנו והמבנה שלו נראים כמצביעים כי אכן כך, וספר מלכים מאשר קשר זה ללא צל של ספק.
בפסקה מדהימה, אנו לומדים במלכים על אהבתו של שלמה לנשים נוכריות "רבות" האסורות בנישואין פן "יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם". ואכן, הסיבה הובילה לתוצאה, ושבע מאות נשיו ושלוש מאות פילגשיו של שלמה "היטו את ליבו" אחרי אלוהים אחרים (י"א, ג'-ד'). לבו של שלמה "לא היה שלם" עם ה' כלב דוד אביו; הוא הקים מזבחות לאלוהים אחרים ועשה הרע בעיני ה' (שם ד'-ה'). אמנם ספר מלכים משתמש בפועל "נטה" במקום בפועל "סר" בו משתמש ספר דברים, אך הן המשמעות והן הקשר הרעיוני בין הפרזה ו"סור הלב", חוסר נאמנות ושלילת עבודת ה', נותרים אותו הדבר.
עצם הצורך להטיל מגבלות ואיסורים רבים על התנהגותו של המלך, והדגש שהתורה שמה על הסכנות המסוימות של שלילת הברית (החזרה למצרים ועזיבת ה'), מושכים להבנה שהמלכות מהווה מוסד מסוכן. מינוי מלך גורם לסיכון של ערעור היעוד הפוליטי והדתי של עם ישראל.
לסיכום, עדיין לא הכרענו את השאלה: האם משה והקול הא-להי המגולם במילותיו אומרים "הן" לבקשת העם, או שמא הכף מוטה לטובת ה"לא" החוזר שבע פעמים? האם התורה בפרשת המלך מאשרת את מוסד המלוכה, או האם היא מתכוונת להעביר את המסר כי המלוכה היא אסון הממתין להתרחש, דרך כמעט בטוחה להפרזה מלכותית והשלילה של יעוד עם ישראל על פי הברית?
 

ד. התיקון: על ידי התורה

לפני שנשוב לשאלות אלו, הבה נפנה את תשומת ליבנו אל שאר פרשת המלך. בחלק השלישי של הפרשייה אומר:
"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו..."      (שם י"ח-כ/)
המלך נדרש לכתוב עותק של "התורה הזאת", ככל הנראה ספר דברים. הכוונה בכך אינה להוות תרגיל במיומנות הכתיבה, כמובן, אלא זוהי דרישה מהמלך לשמור את הספר עימו וללמוד אותו. המטרה של ציווי זה מוסברת בהמשך הכתוב – כתיבת, החזקת ולמידת התורה תוביל ליראת ה' ולשמירה על מצוותיו. בנוסף, פעולות אלה מחדירות בו ענווה ומונעות יוהרה, בשפת התורה, הן מונעות מצב של "רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו". כל זה מוביל לשלטון מוצלח של המלך וביתו.
ברמה הפשוטה, התורה מציגה ציווי שנועד להבטיח תכונות אופי והתנהגויות מסוימות, משום שלימוד התורה מוביל לענווה וליראת ה'. תכונות אלו מגשימות עצמן בקשר מסוים הן למצוות והן לנתיניו של המלך. אם המלך לומד תורה, הוא ישמור את המצוות ויתנהג כלפי נתיניו כמו "אחים" ולא ביהירות, התנשאות ושחצנות. המלך יישאר מודע לעובדה כי הוא נבחר "מקרב אחיו", הוא יהיה מודע לכך שאינו יכול להיות "נוכרי" בהתנהגותו, “לא אח" במעשיו, בדיוק כשם שאינו יכול להיות נוכרי במוצאו הלאומי והגנטי. שלם עם ה' ועם החברה, המלך ימשול בהצלחה ויבסס את מלכותו לעצמו ולצאצאיו.
עם זאת, בניתוח מעמיק, נוכל להבחין ברמה נוספת של משמעות ובדינמיקה מעט שונה. התוצאות של הציווי לכתוב וללמוד את התורה ניתנות למיפוי בהתבסס על התוכן שלהן ועל השפה המשמשת להציג כל אחת:
תוצאה
ביטוי פותח
תוכן
1
 למען
יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם
2
לבלתי
רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו
3
לבלתי
סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול
4
למען
יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו
 
התוצאות של הציווי לכתוב וללמוד את התורה מהוות מבנה א-ב-ב-א, כאשר "א" מסמל תוצאה המנוסחת בצורה חיובית ומוצגת על ידי המילה "למען", ו"ב" מסמל תוצאה המנוסחת כהימנעות ממשהו שלילי ומוצגת על ידי המילה "לבלתי". בעוד כל ארבע התוצאות נובעות מכתיבת וקריאת התורה והתוצאה הסופית של אריכות ימים מהווה את המטרה הסופית של הציווי, המבנה הספרותי המזוהה כאן מדגיש את התוצאות ה"פנימיות" – "לבבו" של המלך לא ירום מעל אחיו, ולא "יסור" מן המצוות. לכתיבת וללימוד התורה יש השפעה מסוימת על "לב" המלך והן מונעות את "סורו".
יש לציין, כי פגשנו מילים אלו מוקדם יותר בפרשת המלך. בחלק השני של הפרשייה, המפרט את האיסורים המוטלים על המלך (בפירוש) ואת הסכנות הטמונות במוסד המלוכה (ברמז), הכתוב מתייחס לאיסור ש"לֹא יָסוּר לְבָבוֹ" של המלך. מיותר לומר, הד ספרותי זה משמש לאחד את פרשת המלך, ומחבר את החלק השלישי, החלק של מצוות העשה, עם החלק השני, החלק של "איסורים וסכנות".
בנוסף, הד זה עשוי להצביע על סוג נוסף של קשר. כפי שצוין לעיל, “סור הלב" המצוי בחלק השני מתייחס לעזיבת עבודת ה' ופניה לעבר עבודת אלילים וחוזה את גורלו העתידי של שלמה המלך. הוא מתאר את הסכנה של שלילת הייעוד הדתי של ישראל. כפי שנטען לעיל, המבנה הספרותי של החלק השני, והטקסט של ספר מלכים, מצביעים כי "הפרזה" – יותר מדי עושר ונשים – מהווה את הסיבה ל"סור", לשלילת הברית.
האם יש פתרון לבעיה? האם רק האיסור על הפרזה מספיק בכדי למנוע את התוצאות הנוראות של שיבה למצרים ונטישת ה'? מוקדם יותר, הצענו כי התשובה היא שאין זה הכרחי. אולי התורה כוללת את צילה המאיים של שלילת הברית בחלק השני של פרשת המלך כאמצעי לגינוי המוסד, כאומרה שמלכים צוברים עושר מופרז ובסופו של דבר נוטשים את הברית.
הקשר בין חלקים השני והשלישי של פרשת המלך מספק פירוש חילופי. כפי שצוין לעיל, כתיבת ולימוד התורה משפיעות על ליבו של המלך ומונעות את סורו. במה שניתן לכנותו "מעגל פרשני", בדיוק כשם שכתיבת ולימוד התורה מונעות את "לב" המלך מלרום מעל אחיו ומ"לסור" ימין או שמאל מן המצוות (הטיעון של החלק השלישי), כתיבת ולימוד התורה מונעות גם, שלא במפורש, את "סור" ה"לב" של המלך (הנושא של החלק השני). הן מונעות חוסר נאמנות כלפי ה', נטישת עבודת ה', עבודת אלילים, ובאופן כללי מונעות התנהגות הנוגדת את הברית.
במילים אחרות, החלק השלישי של פרשת המלך מהווה יותר מאשר ציווי ותוצאותיו, קוד אתי למלכות שנועד להוביל להצלחה מעשית עבור המלך וביתו. אלא, חלק זה מהווה פתרון בסיסי לבעיה של המלכות, לדינמיקה של סכנת ההפרזה ותוצאתה של שלילת הברית. מי שכותב, אוחז ולומד את הורה לא רק מתנהג בהתאם לאתיקה מלכותית נאותה, אלא מצליח גם להתחמק מן המלכודות של ההפרזה – הוא אינו משיב את העם למצרים, ולבבו לא סר מעם ה'.
 

ה. משנה תורה: תיקון נטישת הברית

אופן קריאה זה של פרשת המלך כמעלה את הבעיה של הפרזה ונטישת הברית מצד אחד, ואת הפתרון של לימוד וידיעת התורה מצד שני, מסייע לשלב את הפרשיה בתוך ההקשר הרחב יותר של נאומי משה המרכיבים את ספר דברים. החלק השלישי של פרשת המלך מתייחס לציווי על המלך לכתוב וללמוד במיוחד את "משנה התורה". כפי שהוזכר בקצרה קודם, דבר זה ככל הנראה מתייחס באופן ספציפי לספר דברים. מה עם שאר חומשי התורה? האם לא חשוב שהמלך ידע אותם? נראה כי לספר דברים משמעות מיוחדת עבור המטרה לה כיוונה התורה בצוותה על המלך ללמוד ולדעת את התורה.
הקשר הייחודי בין ספר דברים לבין פרשת המלך ניתן להסבר דרך הקבלה בין הפרשיה שלנו לפרשיה ידועה אחרת הנמצאת מוקדם יותר בספר. בפרשת עקב, לאחר החזרה על כמה מן השיעורים החיוניים של חווית המדבר ושידול בני ישראל לשמור את המצוות כשהם נכנסים לארץ (שם ח', א'-ו'), משה מפנה את תשומת ליבם לטיב הארץ אליה יכנסו בני ישראל וסכנה הטמונה במעבר מהקיום המדברי לחיים בארץ (שם ז'-י"ז). כחלק מנאום זה, משה אומר את הדברים הבאים:
"פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ...”                             (שם ח', י"ב-י"ד)
בתהליך המתואר כאן, השובע והעושר שהעם יהנה מהם בארץ יגרום לליבותיהם להיעשות מורמים: הם יהפכו להיות גאוותנים ויהירים וישכחו את ה'. כמה פסוקים אחרי זה, התהליך מגיע לשיאו בביטוי האולטימטיבי של לב מושחת ומתפקד בצורה לקויה. העם עשוי להגיע אפילו לשלב שבו הם "אומרים" ב"לבם": “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (שם י"ז).
השימוש המשולש של משה במילה "ירבה" והטיותיה בפרשת עקב – ריבוי המקנה, ריבוי הזהב והכסף, וריבוי כל רכושם של בני ישראל – מקביל לארבעת השימושים באותה מילה בפרשת המלך, וחוזה אותם (שם י"ז: ט"ז, ט', ז', י"ז, י"ז). בדיוק כשם שבני ישראל יעמדו בפני ריבוי של עושרם, כך גם למלך אסור "להרבות" סוסים, נשים או כסף. בנקודה שנייה של הקבלה, שני הסיפורים משתמשים ב"זהב וכסף" כדי לציין עושר (שם ח: י"ג, י"ז: י', ז').
בהקבלה שלישית ומהותית, שתי הפרשיות משתמשות בצירוף הבלתי שגרתי של המילה "לב" והמילה "רם". כפי הנראה, שתי הפרשיות מתייחסות פעמיים ל"לב" ולתהליך של שחיתות המתרחש בלב. פרשת המלך מנסה להבטיח ש"ליבו" של המלך לא "יורם" מעל אחיו ומעלה את הצל המאיים של "סור לבבו" של המלך. כך גם, פרשת עקב, במה שניתן לכנותו "נאום סכנות המעבר" של משה, הצירוף הייחודי של המילים "לב" ו"רם" נמצא, והמילה "לב" מופיעה פעמיים. לב העם נהיה רם (שם ח', י"ד) והם "יאמרו בלבם" כי עושרם נובע מכוחם הם (שם י"ז).
חשיבה על המישור הנושאי תגרום לנו להבין כי שני הסיפורים מקבילים זה לזה ונוגעים זה לזה לא רק בשפה אלא גם ברעיון. נאום משה בפרשת עקב מדגיש תהליך מסוים – עושר ושפע מובילים ללב רם וגאוותן השוכח את ה'. אדם גאוותן מכריז כי היה זה בכוחות עצמו, על ידי אדם, שכל העושר נצבר מכוחו (שם י"ז). הלב סר מעם ה' ומכיר רק בעצמו. זוהי פחות או יותר אותה דינמיקה רעיונית הנמצאת מאוחר יותר בפרשת המלך; עודף סוסים, נשים וכסף, ההטבות שהן הפריבילגיה של המלכות, מובילים ללב רם וגאוותן. למלך, בשל ליבו ש"סר", לא אכפת לו מאחיו, מהמצוות או מהברית. ברמה מסוימת, לבו מכיר רק בעצמו.
כדי לסכם כל זאת, הבה נפנה את תשומת ליבנו למרכיב חמישי ואחרון של ההקבלה בין שני הסיפורים. לאורך ספר דברים, משה מזהיר מפני הסכנות הרוחניות מולן יעמדו בני ישראל בעתיד, אך אזהרות אלו מהוות הרבה יותר מאשר נבואה קודרת. למעשה, הן מהוות שידול להתנהגות נאותה. הגורל האפשרי כמעט תמיד מלווה בפתרון אפשרי, אמצעי לחמוק מן האסון החזוי. סיפור "סכנות המעבר" בפרשת עקב מתאים למודל זה בשלמות. לכל אורכו, משה מדגיש את חשיבות הזיכרון (שם ב', י"ח) והידיעה (שם ג' ו-ה'). זיכרון חווית המדבר וידיעה של מה שקרה במהלך המסע (שם ב'-ה') משמשים להתחמקות מן הסכנה של "לב רם"; הם מסייעים לעם לזכור את ה' (שם י"ח) ולהבטיח את שמירתם את המצוות (שם ו').
זהו אותו פתרון המצוי בפרשת המלך. כפי שנטען לעיל, כתיבת, אחיזת ולימוד התורה – במיוחד ספר דברים, על תוכחותיו, אזהרותיו והדוגמאות ההיסטוריות הרבות שבו – מהווים את הפתרון לבעיה של ההפרזה ו"סור הלב". גם כאן, ידיעה מהווה את הפתרון. בשני הסיפורים, אלו הם האינטלקט, הזיכרון והידיעה של מילותיו של משה הרשומות בספר דברים המסייעות להתחמק מהשחתת הלב ועזיבת ה'.
 

ו. התמודדות עם הטבעי

לסגירת המעגל, הבה נשוב לשאלות הבסיסיות בנוגע למלכות שהועלו קודם. האם משה מגיב האופן חיובי לבקשתם העתידית של בני ישראל לשלטון מלוכני, או האם ה"לא" המצוי בטקסט מכריע את ה"כן" הנראה לכאורה? האם התורה מאשרת את מוסד המלוכה או מכריזה עליו כעל אסון מוחלט?
הניתוח שערכנו צריך להצביע על כך שאף אחת משתי נקודות המבט אינה מהווה את הדרך הנכונה לחשוב על הנושא. צורת שלטון מסוימת, כמו הדרישה של בני ישראל למנות מלך עם הכניסה, הכיבוש ויישוב הארץ, אינה שונה באופן איכותי מתהליכים היסטוריים אחרים הנחזים ונידונים בספר דברים. בדיוק כמו ה"שובע" (שם ח', י"ב), ה"בתים הטובים" (שם) וריבוי המקנה, העושר והרכוש (שם י"ג) שבני ישראל יהנו מהם בארץ כחלק מהשגחת ה' במסגרת הברית, גם המלוכה מהווה מאורע טבעי ונורמלי. בקשת ומינוי מלך הם חלק מהמעבר מקיום רוחני כנוודים במדבר לקיום מיושב, מושרש וגשמי בארץ. חברה צריכה שלטון, וכפי שמצוין בבקשת העם להיות "ככל העמים" (שם י"ז, י"ד), במזרח התיכון העתיק מלוכה היתה הנורמה.
אולם, התורה לעולם לא מאשרת בלב שלם וללא ביקורת את הטבעי והנורמלי. קיום נורמלי הוא הרה סכנות, סכנות השובע וההפרזה, שיכחת ה' ולב רם. הוא טומן בחובו את הסיכון לסור מן המצוות ומן הברית. קיום נורמלי חייב להיות מוסדר על ידי הזיכרון והידיעה, על ידי לימוד התורה ומילותיו של משה בספר דברים. זוהי הנקודה האמיתית של פרשת המלך, כמו גם חלק גדול מספר דברים.
 

לעיון נוסף

  1. קראו שוב את דברים י"ז, י"ד-ט"ו וראו את פירושיהם של אבן עזרא ורמב"ן. מהי המחלוקת ביניהם בנוגע לפסוק י"ד? כעת ראו סנהדרין כ ע"ב וספרי דברים קנ"ו, בסיפור שם על המחלוקת בין ר' יהודה ור' נהוראי. נסו לקשר בין דעות התנאים לאלו של מפרשי ימי הביניים. הסבירו כיצד השיעור לעיל מנסה גישה אחרת מאלו של המקורות הללו.
  2. קראו את דברים י"ז, ח' – י"ח, ח' וחלקו את הטקסט לשלושה חלקים נפרדים. קראו את י"ז: ט', י"ח ואת י"ח, א'. איזו נקודת מבט חדשה עשוי לספק המהלך הכללי של הסיפור על פרשת המלך? ראו י"ז: י"א, כ'. מהו הקשר? כיצד דבר זה מתייחס לרעיון המרכזי של השיעור לעיל? כעת קראו שוב את הפסקה כולה, תוך שימת לב לשלושה ביטויי מפתח המופיעים שש פעמים.
  3. קראו את שמואל א' ח', ד'-כ"א. קראו שוב שם ח', ה'-ח'. מהי הבעיה שרואה שמואל בבקשת העם? כעת קראו שוב את דברים י"ז, י"ד-כ'. איזו מילה בולטת בהיעדרה? ראו את ההקשר הרחב יותר של דברים י"ז, ח' – י"ח, ח' כדי לאשר אינטואציה זו. חזרו על סנהדרין כ ע"ב ודעת ר' אליעזר שם. חוו דעתם על שיטתו לאור הנ"ל.
  4. ראו דברים י"ח, ח'-ט"ו. כעת ראו שמואל א' כ"ח, ד'-ח'. מהי המשמעות של ההקבלה? כיצד יכול זה "להסביר" את המיקום של דברים י"ח, ח-ט"ו קצת לאחר י"ז, י"ד-כ'?
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)