קידושין | דף לט | העושה מצווה אחת

א. סוגיית הגמרא

שיעור זה הוא הראשון מבין כמה שיעורים שידונו בסוגיית השכר על המצוות.

הסוגיה פותחת בשאלה על הסתירה בין משנתנו, ממנה משמע שאף על מצוה אחת "מטיבין לו" בעולם הזה "ונוחל את הארץ" בעולם הבא, לבין המשנה הראשונה במסכת פאה, האומרת כי אדם אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא דווקא על מצוות מסוימות: כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, הכנסת אורחים והבאת שלום בין אדם לחברו. הגמרא משיבה כי משנתנו מתייחסת למצב בו אותה מצוה אחת גורמת לכך שזכויותיו של האדם יהיו יתרות על עוונותיו, שאז יכולה כל מצוה שהיא להניב שכר, בעוד שהמשנה בפאה עוסקת במצב שזכויותיו ועוונותיו שקולים, שאז יכולה להכריע אותו לכף זכות דווקא אחת מאותן מצוות מסוימות המנויות שם. בשיעור זה ננסה להתחקות אחר טעם ההבדל בין מצוות אלו לשאר המצוות.

ב. 'משקלה' של מצוה ומה שמעבר לו

ראשית, ננסה לבחון מה ייחודן של המצוות שנמנו במשנת פאה. הגמרא להלן מ. מביאה על כל אחת מן המצוות הללו פסוק המלמד כי מתן שכרה הן בעולם הזה הן בעולם הבא. אז מקשה הגמרא: הרי גם בשילוח הקן נאמר "למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כ"ב, ז)! והיא מתרצת שבניגוד למצוות שנמנו, במצוַת שילוח הקן אין קיום בין אדם לחברו, אלא רק בין אדם למקום, וייחודן של מצוות אלו הוא שהמקיימן "טוב לשמים וטוב לבריות".

אפיון זה ניתן להבין בשתי דרכים. אפשרות אחת היא, שכיוון שיש במצוות אלו קיום כפול, כלפי שמיא וכלפי הבריות, ממילא הן מצוות חשובות יותר, ולהימצאותן בכף הזכות יש משקל גדול יותר מזה שיש למצוות אחרות. דא עקא, שההנחה העומדת ביסוד הבנה זו, שלשאר כל המצוות יש משקל שווה, נסתרת הן מן ההיגיון הן בדבריו המפורשים של הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ב):

ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר 'יען נמצא בו דבר טוב' (מל"א י"ד, יג), ויש עון שהוא כנגד כמה זכויות שנאמר 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה' (קהלת ט', יח). ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.

כלומר: לכל מצוה יש משקל משלה, ואין ייחוד בכך שישנן מצוות מסוימות ש'שוקלות' יותר מאחרות. יתרה מכך, משמע מהרמב"ם שגם אין כאן כללים קבועים, אלא השיקול נעשה לגופו של כל מקרה ומקרה, בדקדוק ובדיוק שרק ריבונו של עולם מסוגל להם.

לפיכך נראה, שכוונת המשנה בפאה לומר שבמצוות אלו יש פן שהוא מעבר ל'משקל' הרגיל שלהן כמצוות. פן זה, אותו מדגישה הגמרא בדף מ., הוא הסיוע לבריות. אין הכוונה שהמצוה חשובה יותר מפני שהיא מסייעת לבריות, אלא שהסיוע לבריות הופך את המקיימן לחיוני בעולמו של הקב"ה, ועל כן אם יש ספק שקול מה דינו - תהא ההכרעה להשאירו בחיים.[1]

המשנה בדף לט:, לעומת זאת, מדברת על 'המשקל' הרגיל של מצוות, ואומרת כי כאשר זכויותיו וחובותיו של אדם מאוזנים, יכולה מצוה אחת - כל מצוה שהיא - להטות את כף המאזניים ולזכותו בעולם הזה ובעולם הבא.

נראה שבכך יש גם כדי להסביר את שינוי הלשון בין המשניות. במשנה בדף לט: נאמר כי בזכות המצוה הנוספת מטיבין לו לעולם הזה ונוחל את הארץ לעולם הבא, אך לא נזכר כי ההטבה בעולם הזה אינה פוגעת בשימור הזכות לעולם הבא. במשנה בפאה, לעומת זאת, נאמר בפירוש כי רק הפירות נאכלים בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא. על פי דברינו החילוק מבואר: ההנאה מן המצוות המנויות בפאה בעולם הזה אינה מִזכוּת המצוה, כי אם מכך שעשיית המצוה עושה את האדם חיוני, ואלו הם 'פירות' המצוה; הקרן - הזכות עצמה - נשמרת בשלמותה לעולם הבא.

ג. ימי דין שונים

הגמרא הסבירה כי המצוות שמונה משנת פאה מועילות להכריע לזכות גם כאשר כפות העוונות והזכויות שקולות זו כנגד זו. על כך מקשים התוספות (ד"ה שאם) מהגמרא ראש השנה יז., שם מפרשים בית הלל "'ורב חסד' (שמות ל"ד, ו) - מטה כלפי חסד", כלומר: הקב"ה מטה את דינו של הבינוני כלפי חסד. התוספות משיבים, שיש שוני מהותי בין מידת "מטה כלפי חסד" לבין ההכרעה על ידי המצוות המנויות במסכת פאה: ההטיה כלפי חסד אינה משנה את הגדרתו של האדם כבינוני, אלא שהקב"ה מתנהג אליו במידת החסד וחונן אותו למרות דרגתו; לעומת זאת, אם יש באמתחתו של אדם שכפותיו שקולות אחת המצוות שבמשנת פאה, הרי הוא צדיק גמור באמת, ואין הוא זקוק כלל למידה זו.

תשובתם של התוספות מוכיחה שהם אינם מסכימים עם הביאור שהצענו לעיל בדבר השפעתן של מצוות אלו. לפי דברינו, קיום מצוות אלו אינו מוציא אדם מדרגת בינוני, כי אם הופך אותו ל'בינוני חיוני', ועל כן מותיר אותו הקב"ה בעולם הזה. לעומת זאת, מהתוספות עולה שמצוות אלו הן מצוות חשובות, אשר קיומן מגדיר את האדם כצדיק גמור.

אמנם יש בראשונים גם כיוון שונה. הריטב"א בראש השנה (טז:, ד"ה א"ר כרוספדאי) מקשה: כיצד נאמר כי מי שנמצא בינוני בראש השנה תלוי ועומד עד יום הכיפורים, ואם לא זכה, הרי הוא נכתב למיתה? והלוא אם הוא בינוני, ראוי הוא למידת "רב חסד", אף אם לא זכה ונותר בינוני! הריטב"א מציע מספר תשובות, אך נציין כאן רק את האחרונה שבהן, אותה הוא מביא בשם רבו, ולפיה מידת "מטה כלפי חסד" שייכת דווקא ביום המיתה או ביום הדין הגדול בזמן תחיית המתים, אך בסתם ראש השנה אין מידה זו מופעלת. כיוצא בדבר נאמר אף אנו, שכוחן 'המיוחד' של המצוות המנויות בפאה הוא דווקא בעולם הזה, שכן כפי שהסברנו, מצוות אלו הופכות את האדם לנחוץ לקיומו של העולם הזה; ממילא אין מקום לסגולה זו ביום המיתה או ביום הדין הגדול, ובהם נאמרה דווקא מידת "מטה כלפי חסד".

ד. מדוע אין מידת "רב חסד" בדין העולם הזה?

כמובן, אין בדברינו כדי לדחות את הבחנתם החשובה של התוספות לגבי מידת "רב חסד", דהיינו: שמידה זו אינה עושה את הבינוני לצדיק, אלא משנה את היחס כלפיו ליחס הראוי לצדיק, אף שהוא נותר בינוני. דומה שהבחנה זו היא העומדת בבסיס החילוק שהציע רבו של הריטב"א בין הדין ביום המיתה ובתחיית המתים לבין הדין בכל ראש השנה. כדי להבין חילוק זה יש להבחין בין שני סוגי דינים: האחד - ההכרעה על מהותו של האדם, והשני - ההכרעה מה לעשות בו. הדין השני אינו בהכרח תוצאה של הראשון. כפי שראינו לעיל, ייתכן כי אדם יהיה בינוני, ומכל מקום יחליט הקב"ה לתת לו חיים בגלל חשיבותו בעולם. סיבה נוספת להותרת הבינוני בעולם היא לתת לו הזדמנות לתקן. בהשארת הבינוני בחיים אין, אם כן, רק חסד, אלא גם תביעה ודרישה. אמנם דבר זה נכון רק לדין בעולם הזה, אך לא לדיני יום המיתה ותחיית המתים; בדינים אלה, השיקול היחיד לגמול שיקבל האדם הוא מדרגתו, ועל כן בהם מוטה הבינוני לכף זכות מתוך מידת "רב חסד" גמורה.

ה. ביאור דברי התוספות

כעת נשוב לדברי התוספות. כפי שראינו, התוספות סוברים שאף אם כפות המאזניים שקולות, נחשב האדם צדיק גמור אם יש בכף הזכות אחת המצוות המנויות במשנת פאה. לכאורה קשה על דבריהם הקושיה ששאלנו מקודם - נראה ברור כי אין 'משקל סטנדרטי' למצוות, אלא לכל מצוה יש משקל משל עצמה, ואם כן ממה נפשך: אם משקלן של המצוות המנויות בפאה גדול מאוד, כי אז אין הוא בינוני שקול אלא צדיק גמור - כשם שהיה אילו הטתה את כף הזכות כל מצוה אחרת; ואם 'משקל' המצוות הנ"ל אינו מספיק בפני עצמו להכריע את המאזניים - מדוע יוגדר כצדיק גמור?

דומה שדבריהם יובנו על פי פירושו של בעל עקדת יצחק (פרשת לך-לך, שער יז) לסוגייתנו:

והוא טעם אמרם ז"ל: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו... והנה הוא מבואר בעצמו כי איזה מצוה בלבד לא תספיק לכל זה השכר הגדול... אלא שכוונתם למה שאמרנו, כי העושה מצוה אחת כתקנה מטיבין לו, וענין כתקנה הוא שתלוה אליו קבלתו כל המצות והזמנת עצמו לעשותם בלב שלם עד שלא יהיה הפרש בין זאת אשר בידו לבינם רק במה שנזדמנה לו זאת ראשונה לסיבה מהסיבות, שעל דרך זה, כשעושה אותה כל המצות הוא עושה...

רבי יצחק עראמה מבחין בין שני היבטים: מה עשה האדם בפועל, ומה מלמדת העשייה על אופיו של העושה. להבנתו, גם משנתנו, הדנה בשכרו של העושה מצוה אחת, מתייחסת לאדם שבפועל זכויותיו ועוונותיו שקולים, אלא שיש לו מצוה המוכיחה בדרך קיומה כי בכוח טמונים בו השאיפה והרצון לקיים את כל המצוות. נראה שבאופן דומה יש להסביר גם את שיטת התוספות ביחס למצוות המנויות במשנת פאה: מלבד משקלן כמצוה פרטית, מהוות מצוות אלו ראיה כי אופיו של אדם זה הוא טוב לשמים וטוב לבריות (כניסוחה של הגמרא מ.), ועל כן הן משפיעות מעבר למשקלן הפרטי.

ו. המייחד לו מצוה

לסיום נביא את פירושו של רבי יוסי בי רבי בון המובא בירושלמי למשנתנו, פירוש המתרץ גם את קושיית הבבלי מן המשנה בפאה. רבי יוסי בי רבי בון מבאר כי "כל העושה מצוה אחת", היינו: "מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו". כמובן, על פי פירוש זה אין מקום לקושיית הבבלי: משנתנו מדברת על מצוה מיוחדת שקבע אדם לעצמו, בעוד שהמשנה בפאה אומרת כי ישנן מצוות שיש בכוחן להביא שכר גדול גם אם נעשו באופן חד-פעמי.

אמנם שיטתו של רבי יוסי בי רבי בון שנויה במחלוקת בין ההוגים היהודים. ניסח את הספק היטב רבי יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר שלישי פרק כט):

וראוי שנחקור בכאן חקירה גדולת התועלת מאד, והוא: אם התורה הזאת הא-להית נותנת שלמות בכללה או בחלקיה.

כלומר: האם רק המקיים את התורה כולה קונה שלמות, או שמא די בקיום מצוה אחת.[2] מחד, מסתבר כי לוּ ניתן היה להגיע לשלמות בפחות ציוויים, לא היה הקב"ה מצווה ציוויים מיותרים. מאידך, אם אכן צריך לקיים את התורה כולה על מנת להגיע לשלמות, "אי אפשר שיקנה לשום אדם השלמות ההוא, לפי ש'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' (קהלת ז', כ)" (שם).

למסקנה מכריע בעל העיקרים כרבי יוסי בי רבי בון, ומבאר כי ריבוי הציוויים נועד לאפשר דרכים רבות אל השלמות, וחסרון אחת מהן לא ימנע בהכרח את ההגעה עָדֶיהָ. כתנא דמסייע לשיטתו הוא מביא את פירוש הרמב"ם על המשנה סוף מכות, "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיהו מ"ב, כא)". וכך מפרש הרמב"ם שם:

מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה משלוש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן, ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. לכן אמר רבי חנינא כי מחמת ריבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה... ופירוש הפסוק: ה' חפץ לצדק את ישראל, למען כן יגדיל תורה ויאדיר.[3]

ז. סיכום

הגמרא העלתה כי יש הבדל בין המצוות המנויות במשנת פאה - כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, הכנסת אורחים והבאת שלום בין אדם לחברו - לבין שאר המצוות: בכל המצוות צריכה כף הזכות להכריע את כף העוונות כדי שיזכה המקיימן לשכר בזה ובבא, אבל מצוות אלו, "אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" אף אם היתה הכף שקולה. העלינו שני כיוונים עיקריים בהסבר ההבדל:

א. מצוות אלו עושות את האדם חיוני בעולם, ועל כן הקב"ה מקיים אותו אף שכפות הזכות והחובה שקולות.

ב. מעבר למשקלן בפועל, מלמדות מצוות אלו על מהותו בכוח של המקיימן, ועל כן הוא נחשב צדיק גמור, אף אם מבחינת מעשיו הכפות שקולות.

לסיום ראינו את שיטת רבי יוסי בי רבי בון בפירוש משנת "כל העושה מצוה אחת", ובחנו את ספקו של בעל העיקרים הקשור אליה: האם ניתן להגיע לשלמות אנושית גם ללא קיום מושלם של מכלול מצוותיה של התורה.

לשיעור הבא

השיעור הבא יעסוק בע"ה בשכר מצוות בעולם הזה. יש להמשיך בדף לט:, "וכל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו מטיבין לו, ורמינהו... ושמע שאול והרגני".