דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף לט | איסור כלאיים בחוץ לארץ

קובץ טקסט

איסור כלאיים בחוץ לארץ (לט.-לט:)

א. כלאי האילן, כלאי הכרם וכלאי זרעים

את הדיון במקור איסור כלאיים בחו"ל, הנמנה במשנה (לז.), פותחת הגמרא (לט.) בסתירה: מצד אחד מסר רבי אסי בשם רבי יוחנן כי לוקין על הכלאיים בחו"ל דבר תורה; מצד שני, רבי אלעזר מביא משנה ממסכת ערלה (פ"ג מ"ט) בה נאמר במפורש כי הכלאיים בחו"ל מדברי סופרים. בתשובתה מחלקת הגמרא בין שני סוגי כלאיים: הרכבת האילן בחו"ל נאסרה מן התורה, בעוד שכלאי הכרם נתמעטו מן הפסוק "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם" (ויקרא י"ט, יט) - דווקא שדה "המיוחד לך" (לשון רש"י), דהיינו: שדה ארץ ישראל. לפיכך נאסרו כלאי הכרם בחו"ל מדרבנן בלבד. בהמשך מציינת הגמרא כי סוג כלאיים נוסף, כלאי זרעים, אינו אסור בחו"ל אפילו מדרבנן.

במהלך השיעור ננסה לבחון את מהותם של איסורי הכלאיים השונים, ולראות מדוע נשתנה דינם בחו"ל. ראשית, נבאר בקצרה כל אחד מסוגי הכלאיים:

1. כלאי אילן: איסור הרכבת אילנות נוהג בהרכבת כל שני מיני אילנות זה בזה, וכן בהרכבת אילנות בזרעים או זרעים באילנות. האיסור אינו אלא להרכיב מין אחד על חברו באופן שמתחברים יחד, אבל נטיעה בסמיכות לא נאסרה משום כלאי האילן. פרי המורכב מותר באכילה, וכן ענף שיצא מהמורכב, מותר לנטעו במקום אחר. כאמור, איסור כלאי אילן בחו"ל הוא מדאורייתא.

2. כלאי הכרם: זריעת שני מיני זרעים, כגון חיטה ושעורה, בתוך מרחק מסוים מכרם או מגפן יחידית. האיסור אינו נוהג בזרע אילן: מותר לזרוע זרעי אילנות סמוך לגפן או לכרם. כלאי הכרם אסורים בזריעה, ואם צמחו - אסורים בהנאה. איסור זה נוהג בחו"ל מדברי סופרים.

3. כלאי זרעים: אסור לזרוע שני מיני תבואה או זרעים או קטניות או ירקות בתוך מרחק מסוים. נחלקו הפוסקים אם גם זרעי אילנות אסור לזרוע סמוך לזרעים או לזרע אילן אחר, ולדעת רוב הפוסקים מותר. כלאי זרעים מותרים באכילה, ואינם נוהגים בחו"ל כלל.

ב. כלאיים כמצוה התלויה בארץ

בעל תורת הארץ, רבי משה קליערס, דן אם איסורי כלאיים השונים נחשבים מצוה התלויה בארץ. בדיונו הוא מניח כי מצוה התלויה בארץ, שהגמרא הגדירה כחובת קרקע, הִנָּהּ מצוה הקשורה לחלות מסוימת בגוף הפירות או הקרקע (ראו על כך בהרחבה בשיעורים 21 ואילך בסדרה זו). על כן הוא מסווג את כלאי הכרם, שאסורים בהנאה, כמצוה התלויה בארץ, שהרי יש חלות איסור בגוף הפירות. אמנם בעניין כלאי זרעים הוא מתלבט אם הם מצוה התלויה בארץ, וישנה חלות איסורית בפירות ובשדה, או שמא זהו איסור על האדם לזרוע כלאיים, ללא חלות בגוף הפירות או הקרקע, וראיה לדבר - היתרם בהנאה.

את התלבטותו זו הוא תולה בשאלה אם יש בכלאי זרעים איסור קיום, כלומר: האם אדם שזרע כלאי זרעים חייב לעקרם, או שמא לאחר שכבר עבר על האיסור, שוב אינו צריך לעקרם. הוא פותח את דיונו במשנה בתחילת הפרק השמיני של מסכת כלאיים:

כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה וכל שכן בהנאה.

במשנה זו נאמר שכלאי זרעים אסורים בקיום; וכפי שמציין בעל תורת הארץ, גם הרמב"ם (הלכות כלאיים פ"א ה"ג) פסק שאין לוקים על הקיום אך הוא אסור. אמנם התוספות בעבודה זרה סד. (ד"ה סברוה) אומרים שזו דעת רבי עקיבא, אך חכמים סוברים שאין איסור בקיום הכלאיים ואין צורך לעקרם. לאור זאת מסיק בעל תורת הארץ, שסיווג כלאי זרעים כמצוה התלויה בארץ תלוי במחלוקת התוספות והרמב"ם.

אמנם הבנה זו קשה מן התוספות בסוגייתנו. הגמרא לומדת מ"שדך לא תזרע כלאים" שאיסור כלאיים נוהג מדאורייתא בארץ בלבד. וכתבו התוספות (ד"ה ההוא) שהלימוד הוא דווקא לכלאי הכרם, שבגלל איסורם בהנאה היה מקום ללמוד בקל וחומר מחדש שאיסורם ינהג אף בחו"ל; אך כלאי זרעים כלל אינם צריכים לימוד מהכתוב, שהרי הם מצוה התלויה בארץ - ודלא כפי שכתב בעל תורת הארץ בשיטתם![1]

ברם, גם אם נדחה את מסקנתו של בעל תורת הארץ, עדיין צריך עיון: מניין למדו התוספות שאיסור כלאי זרעים תלוי בארץ? והלוא לדעתם אין איסור לקיים צמחים שנזרעו כלאיים, ומהיכא תיתי שיש בצמחים אלו חלות איסורית?

ג. היחס בין כלאי הכרם לכלאי זרעים

ייתכן כי התשובה לשאלתנו טמונה בדיבור הבא בתוספות (ד"ה לא), שם הם כותבים כי דברי רבי יאשיה, שאינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד, מתייחסים דווקא לאיסור כלאי הכרם, "אבל מכלאי זרעים מתחייב משני מינין כמו חטה ושעורה אפילו לרבי יאשיה". והם מביאים ראיה מכך שהיה צורך בפסוק "שדך לא תזרע כלאים" למעט איסור כלאי הזרעים בחו"ל - הרי שאיסור זה קיים בארץ, שאם לא כן, מה צורך יש למעטו בחו"ל.[2]

המהרש"א על אתר מקשה: והלוא התוספות עצמם אמרו בדיבור הקודם שפסוק זה מלמד על כלאי הכרם, בהם נצרך לימוד מיוחד כיוון שהם אסורים בהנאה, ולא על כלאי זרעים, שבהם אין צורך למיעוט - ואם כן, הפסוק עוסק בכלל בכלאי הכרם, ולא בכלאי זרעים!

דומה שכדי להבין את דברי התוספות עלינו לעיין בסופם, שם מסבירים התוספות מדוע לדעת רבי יאשיה עוברים על כלאי הכרם רק כאשר זורעים שני מיני תבואה וחרצן, ואילו על כלאי זרעים עוברים בזריעת שני מיני תבואה גרידא:

ויש לומר, דמשמע ליה דקרא הכי קאמר: כרמך לא תזרע כלאים, כלומר, בעינן שיהיו כלאים קודם שיבואו בכרם. אבל גבי שדך וכלאי זרעים, כגון חיטה ושעורה, קרוים כלאים להתחייב כשזורען בקרקע, דגוף הקרקע קרוי שדה.

מדבריהם עולה שאיסור כלאיים, הן בכלאי זרעים הן בכלאי הכרם, הנו בתערובת החיטה והשעורה, וההבדל בין שדה וכרם הוא במיקום: סתם קרקע מוגדרת שדה, ואילו קרקע שנזרעו בה חרצנים קרויה כרם. נראה שהתוספות הבינו כי שני סוגי הכלאיים, כלאי זרעים וכלאי הכרם, הם שני סניפים של איסור אחד - איסור כלאיים בזרעים. ההבדל הוא, כאמור, רק במיקום, וכתוצאה ממנו - ברמת החומרה. העובדה שכלאי הכרם הנם חובת קרקע המתבטאת באיסור ההנאה מוכיחה שאיסור כלאיים כולו הנו חובת קרקע, אף במקום בו דרגת החומרה אינה גבוהה דייה ליצור איסור הנאה או אפילו איסור קיום, אלא רק איסור יצירה בלבד.

מעתה מתורצת קושיית המהרש"א. התוספות בד"ה ההוא לא התכוונו להוציא את הפסוק מפשוטו ולטעון כי הוא מדבר בכלאי הכרם בלבד. כוונתם היא, שהפסוק אמנם מלמד על איסור כלאיים בכללו שאין הוא חל בחו"ל, אך הוא נצרך רק לאיסור כלאי הכרם החמור יותר, שכן את אי-חלותם של כלאי זרעים בחו"ל היינו יודעים גם בלעדיו. מכל מקום, הפסוק מדבר, כאמור, הן בכלאי זרעים הן בכלאי הכרם, וניתן ללמוד ממנו כי גם רבי יאשיה מודה בקיומו של איסור כלאי זרעים.

נסכם את דברינו עד כאן. התורה אוסרת לזרוע כלאיים בקרקע ארץ ישראל, כיוון שזריעה זו יוצרת חלות כלאיים בקרקע או בפירות, כלומר: פירות שנזרעו כלאיים מקבלים שֵם כלאיים, וכך גם השדה או הכרם. ככל שהקרקע חשובה יותר, האיסור חמור יותר, ועל כן חמורה זריעת כלאיים בכרם מזריעתם בקרקע סתם. לחומרת האיסור יש השלכות לחיוב העקירה, אך הדבר אינו משנה את העובדה כי שדה שנזרע כלאיים הנו שדה כלאיים, ואם כן - החלות הִנָּהּ בקרקע. במילים אחרות, לא ניתן ללמוד מעצם הקיום של חלות בקרקע מה הם הציוויים שהיא יוצרת: בכלאי הכרם נאסר גם קיום החלות, ובכלאי זרעים - רק יצירתה. מכל מקום, התוספות סוברים כי איסורי כלאיים, הן בכרם הן בשדה, הנם מצוות התלויות בארץ.

ד. איסור הרכבת האילן

לאור דיני כלאי זרעים וכלאי הכרם מתעוררת השאלה: מדוע נשתנה דינם של כלאי האילן?

לעיל ראינו כי בעל תורת הארץ ראה את השאלה אם ישנו איסור קיום כמבחן, אם לפנינו איסור התלוי בארץ וחל בה או איסור במעשה בלבד. אמנם אנו העלינו שהעדר איסור קיום אינו ראיה לכך שכלאי זרעים אינם איסור החל בארץ, שכן מקורם באותו איסור ממנו נובע גם איסור כלאי הכרם, אלא שחומרתם פחותה, ועל כן אין איסור לקיימם.

אשר לכלאי אילן, נחלקו הראשונים אם יש בהם איסור קיום. הריטב"א בסוגייתנו (ד"ה מה בהמתך) כותב ש"לא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם". אמנם השולחן ערוך (סימן רצ"ה סעיף ט) פוסק ש"אסור לקיים המורכב כלאיים, אבל הפרי היוצא ממנו מותר". את יסוד ההתלבטות מסביר הרא"ש בתוספותיו לסוטה (מג: ד"ה כאן):

דתנן בפרק ח' דמסכת כלאים כלאי זרעים אסורים מליזרע ומלקיים ומותרים באכילה, והרכבת האילן נפקא לן מ'שדך לא תזרע כלאים', כדדרשינן בפרק קמא דקידושין: 'בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים', מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה... ואפשר דהרכבת האילן מותר לקיים, דכי היכי דילפינן הרכבת האילן מהרבעת בהמה לאסור בחוצה לארץ הכי נמי ילפינן מיניהו דמותר לקיימן, ובכלאי בהמה תנן כלאי בהמה מותרים לגדלן ולקיים ואינן אסורין אלא להרביע.

השאלה היא אם להשוות כלאי אילן לכלאי הכרם והזרעים, או שמא לכלאי בהמה. ונראה כי הדבר תלוי בהבנת הלימוד בסוגייתנו: האם יש היקש בין כלאי בהמה לכלאי הצומח, ממנו לומדים דין פרטי אחד - חלות האיסור אף בחו"ל - ודין זה נלמד באיסור הכלאיים הדומה ביותר לאיסור הבהמה, שהוא כלאי אילן? או שמא דין כלאי אילן מנותק מהפסוק "שדך לא תזרע כלאים", ומקורו בפסוק "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ" (ויקרא י"ט, יט), כעולה מן הירושלמי (כלאיים פ"א ה"ז):

מניין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל, מין בשאינו מינו, מניין? תלמוד לומר: 'את חקותי תשמורו'. רבי יונה רבי לעזר בשם כהנא דרבי לעזר היא משום חוקים שחקקתי בעולמי.

מן הירושלמי נראה, כי הפסוקים על בהמה ושדה באים ללמד מה היקפו של הציווי לשמור את החוקים שחקק ה' בעולמו: הפסוק "שדך לא תזרע כלאים" מדבר בכלאי הזרעים והכרם; וכמו כן, מלמד הקשרו של הפסוק שהציווי לשמור את חוקי הטבע כהווייתם נוגע גם לעולם הצומח - ומכאן נלמד איסור הרכבת האילן כחלק מאיסור שינוי החוקים, ולא כחלק מאיסור כלאיים. מדוע אין איסורי כלאי זרעים וכלאי הכרם עצמם נחשבים כחלק מן החוקים?

נראה כי הסיבה לכך היא ההבדל שבין מעשי האיסור. כלאי זרעים וכלאי הכרם אינם נובעים מהתרכבות הזרעים זה בזה; איסורם הוא מחמת הערבוביה שבקרקע, דבר שעשוי להיווצר גם באופן טבעי. איסור הרכבת האילן, לעומת זאת, דומה להרבעת בהמה כלאיים: האיסור אינו בקרקע, כי אם במעשה - הרכבת אילנות שאינם אמורים להיות מורכבים זה בזה. בזריעת כלאי הכרם וכלאי זרעים אין אפוא משום שינוי חוקי בראשית, אלא רק יצירת ערבוביה אסורה, בעוד שבמעשה הרכבת האילנות יש משום שינוי חוקי בראשית.[3]

כעת מובן ספקו של הרא"ש: אם יסודו של איסור כלאי האילן שווה לאיסור כלאי זרעים וכלאי הכרם, והבעיה היא בערבוביה שבין שני האילנות על הקרקע, ייתכן שיהיה איסור גם בקיום, כמו בכלאי הכרם; אם יסודו בשינוי חוקי הבריאה - אזי אין חיוב לעקור את התוצאה, וכשם שלא מצינו באיסור כלאי בהמה חיוב להרוג את הוולד.

וייתכן לומר, שבארץ קיימות שתי סיבות האיסור, בעוד שבחו"ל אין איסור על זריעת הקרקע בערבוביה - כשם שאין שם איסור כלאי זרעים וכלאי הכרם - ושייך רק איסור שינוי חוקי הבריאה. אם כנים דברינו אלה, כי אז היה אולי מקום לחדש שבארץ צדקו דברי השולחן ערוך, וקיום כלאי האילן יהיה אסור, ואילו בחו"ל דברי הריטב"א נכונו, ואין איסור בקיומם.

ה. איסור כלאי הכרם

אפשר שהגדרה מדויקת יותר של איסור כלאי הכרם עולה מן הדין המופיע בהמשך הסוגיה:

רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא... חזיוהו לההוא גברא דקא זרע חיטי ושערי בי גופני. אמר ליה: ניתי מר נשמתיה! אמר ליה: לא צהריתו! לא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד?!

דינו של רבי יאשיה, שאין לוקין על כלאי הכרם עד שיזרע את החיטה, השעורה והגפן במפולת יד (כלומר, בו-זמנית), הובן בראשונים בשני אופנים שונים. התוספות (סוד"ה לא) כתבו, כי שיטת רבי יאשיה היא שאין כלל דין כלאיים אם הזריעה לא הייתה במתכונת זו. לדעת הרמב"ן (ד"ה לא צהריתו), לעומת זאת, הפרי אסור משום כלאיים גם אם הזרעים לא נזרעו במפולת יד, אך לוקים רק אם הזריעה הייתה באופן זה.

בביאור חילוקו של הרמב"ן נראה, שיש להבדיל בין כלאיים בקרקע לכלאיים בגידול. קרקע נחשבת קרקע כלאיים אם היא משמשת לגידול שני מינים בו-זמנית, ואם מדובר בכרם - הרי זה כרם כלאיים, אף אם הכרם והכלאיים לא נזרעו בו-זמנית. הגידול, לעומת זאת, נחשב כגידול של כלאיים רק אם שני המינים והגפנים נזרעו יחדיו.

נראה כי מכך נובע גם ההבדל שבין איסור כלאיים שנזרעו במפולת יד לבין איסור כלאיים שנזרעו בזמנים שונים. הגמרא בפסחים כה. מביאה את חילוקו של רבא בין 'זרוע מעיקרו', שם חל איסור הפירות כבר בהשרשה, לבין 'זרוע ובא', שם הוא חל רק לאחר הוספת חלק אחד ממאתיים באיסור. על פי ביאורנו ברמב"ן החילוק ברור: בזרוע מעיקרו הצמח עצמו אסור, בעוד שבזרוע ובא הצמח נשאר מותר, ורק לאחר שנוסף חלק אחד ממאתיים על ידי יניקה מקרקע של איסור, נאסר הצמח כולו משום חלק אסור זה.

ו. גדר האיסור בחו"ל

מן הסיפור על רב חנן ורב ענן הבינו הראשונים, כי בחו"ל נאסרה רק זריעה במפולת יד - בניגוד לארץ, שם זריעה שלא במפולת יד אסורה, אלא שאין לוקים עליה. לכאורה ההסבר הפשוט לכך הוא, שהגזרה בחו"ל נועדה שלא לבוא לידי איסור מלקות בארץ, ועל כן אסרו חכמים רק את המעשה עליו לוקים בארץ. על פי הסבר זה יובן גם פסק הרמב"ם (הלכות כלאיים פ"ח הלכות יג-יד), אשר אסר בחו"ל זריעה במפולת יד בלבד, אך אסר את הפירות הגדלים בכרם כלאיים בחו"ל אף אם לא נזרעו במפולת יד - שהרי בארץ נאסרה הנאתם בחיוב מלקות.

אמנם הרא"ש (הלכות כלאיים, סימן ד') חלק על הבנה זו ברמב"ם וטען, שלוּ נאסרו הגידולים בהנאה אף אם לא נזרעו במפולת יד, לא הייתה תועלת בזריעתם באופן זה, ורב חנן ורב ענן היו צריכים להזהיר את האדם שראו זורע חיטים ושעורים בכרמו. על כן מפרש הרא"ש את הרמב"ם באופן אחר: לדעתו, הרמב"ם אסר רק ירקות הנמצאים סמוך לכרם ואין ידוע אם נזרעו במפולת יד אם לאו, אך אם ידוע בוודאות שלא נזרעו במפולת יד - אין בכך איסור. מסברה נראים דברי הרא"ש קשים: מדוע, לדעת הרמב"ם, לא יגזרו חכמים איסור הנאה גם על פירות כלאיים בחו"ל שלא נזרעו במפולת יד? והלוא לשיטתו אסורים פירות אלו בארץ ישראל בהנאה מדאורייתא!

נראה כי הרא"ש הבין אליבא דהרמב"ם שחז"ל לא גזרו על שני דיני כלאי הכרם בחו"ל, אלא רק על אחד מהם. ואכן, אם נחלק בין שני דיני איסור בארץ ישראל, האחד בקרקעה והאחד בפירותיה, מסתבר כי חכמים יגזרו בחו"ל דווקא על גידולי כלאיים, ולא על קרקע כלאיים - שכן מחוּדש פחות לגזור על פירות חו"ל שיהיו כפירות ארץ ישראל, מאשר לגזור על קרקע חו"ל שתהיה כקרקע ארץ ישראל.[4] על כן שייך האיסור בחו"ל דווקא בזריעה במפולת יד, שאז נחשבים הגידולים עצמם גידולי כלאיים; אך כאשר הזריעה נעשתה שלא במפולת יד, כלל אין חלים בחו"ל דיני כלאיים, ואף שבארץ ישראל ניתן להגיע לידי איסור דאורייתא גם בלא מפולת יד.

ז. סיכום

במהלך השיעור עיינו באיסורי כלאיים השונים - כלאי אילן, כלאי זרעים וכלאי הכרם - ובאיסורם בחו"ל.

ראשית ראינו, שלשיטת התוספות נאסרו כלאי זרעים בארץ ישראל בלבד, ולא בחו"ל, כיוון שהם נחשבים מצוה התלויה בארץ, אף שאין בהם איסור קיום. הוכחנו זאת מכך שהתוספות מקשרים בין איסורי כלאי הכרם וכלאי זרעים - ואם כן, איסור הקיום שיש בכלאי הכרם מלמד שגם בכלאי זרעים ישנה חלות בפירות, אף שאין בהם איסור קיום; העדר איסור קיום אינו מוכיח שאין חלות בפירות או בקרקע גופם, אלא רק שחומרתה של חלות זו פחותה.

לאחר מכן למדנו כי ניתן להבין איסור כלאי אילן בשני אופנים: כמצוה התלויה בארץ, של איסור יצירת חלות כלאיים בעץ, או כמעשה הרכבה והזרעה אסור, המשנה חוקי בראשית. האיסור בחו"ל חל מצד הדין השני, אותו לומדת הגמרא מכלאי בהמה. בשאלה זו תלינו גם את מחלוקת הראשונים אם ישנו איסור קיום בכלאי האילן.

בסוף השיעור בחנו את איסור כלאי הכרם בשיטת רבי יאשיה אליבא דהתוספות, וביארנו כי החילוק בין זריעה במפולת יד לבין 'זרוע ובא' מבוסס על הבחנה בין חלות כלאיים בצמחים לבין חלותם בקרקע בלבד. הצענו שהאיסור דרבנן של כלאי הכרם בחו"ל כלל את האיסור על הצמחים בלבד, ובכך הסברנו את דעת הרא"ש אליבא דהרמב"ם, המחלקת בין איסור הזריעה במפולת יד, אותו תיקנו חכמים בחו"ל, לאיסור ההנאה מ'זרוע ובא', אותו לא תיקנו. ואכן, הרמ"א (יורה דעה סימן רצ"ו סעיף סט) פוסק כי כלאי הכרם שלא נזרעו במפולת יד מותרים בחו"ל.

לקראת השיעורים הבאים

לכבוד ציבור הלומדים, שלום רב!

במהלך השנה התמקדנו בנושאים ההלכתיים שבסוגיות, ומזווית זו בחנו גם את האגדתות שנקרו בדרכנו. עם סיום הפרק והמעבר לחופשת הקיץ, נתרכז באגדתות שבדף האחרון של הפרק. בשל אופי התחום, לא יינתנו לשיעורים אלו מקורות מוגדרים (מלבד הגמרא) כדרך שניתנו עד כה, אך כדאי תמיד לעיין גם בראשונים על אתר ובסוגיות שהם מציינים. הסוגיה הראשונה שנלמד היא בדף לט:, המשנה והגמרא שעליה עד "לומר שאם היתה שקולה מכרעת".

עולם האגדה הנו עולם עמוק ועשיר, ובמידה מסוימת קשה יותר ללימוד מעולם ההלכה, הן מפאת עומק המושג, הן בגלל החוסר בפרשנות סדורה כזו שממנה אנו נהנים בסוגיות ההלכתיות. אני מייחל ומתפלל לקב"ה שנזכה לכוון לאמתה של תורה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.

 


[1] לצורך הדיון נתייחס לתוספות בקידושין ובעבודה זרה כאל שיטה אחידה, אף שכידוע, חיבורי התוספות למסכתות שונות יצאו מתחת ידם של מחברים שונים. ייתכן שיש בסיס מסוים להנחתנו זו, שכן התוספות לשתי המסכתות הם כנראה מיסודו של בית המדרש של ר"י הזקן, ראה: א"א אורבך, בעלי התוספות, ירושלים תשס"ג5, כרך ב עמ' 630 ועמ' 654.

[2] "דמפשטא דקרא ליכא למוכח, דאיכא למימר דמיירי בהרכבה" (רש"ש).

[3] באופן דומה הציע הרב שמואל זיידרמן לחלק בין עריות שחייבים עליהן כרת, שאיסורן בעצם מעשה הביאה, לבין ביאות שחיובן בלאו בלבד, בהן יצירת הזרע הפסול וחילול הקדושה הם מוקד האיסור. ראה מאמרו "קידושין שאין מסורים לביאה ואופיים של חייבי לאווין", בתוך: מאמר יבמין, עורכים: ע' דאום, ב' גולדברג וא' מוגילבסקי, אלון שבות תשס"ד, עמ' 345-476 (החילוק מנוסח בעמ' 388-389).

[4] פירות חו"ל ופירות ארץ ישראל הם אותם פירות, אלא שמיקומם מחיל עליהם דינים שונים. לעומת זאת, קרקע ארץ ישראל שונה מהותית מקרקע חו"ל, שכן קרקע אינה רק האדמה, אלא גם המקום.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)