קידושין | דף לו ע"ב-לז ע"א | חלה

א.שאלת הירושלמי

בשיעור שעבר החילונו לעסוק במצוות התלויות בארץ, ועמדנו על שתי הגדרות אפשריות למצוות אלו: מצוות שהחפצא שלהן קיים רק בארץ, ומצוות שהקיום שלהן הנו בארץ בלבד (אף שהחפצא קיים גם בחו"ל). בשיעור זה נעסוק במצוַת חלה ובשאלת מעמדה כמצוה התלויה בארץ.

הירושלמי על המשנה (פ"א ה"ח) מקשה: מדוע לא הביאה המשנה את מצוַת חלה בין המצוות יוצאות הדופן המוגדרות כתלויות בארץ ובכל זאת נוהגות גם מחוצה לה? הירושלמי משיב, כי המשנה הביאה דווקא מצוות ששייכות הן בתבואת גויים הן בתבואת ישראל; ומאחר שחלה נוהגת רק בעיסות ישראל, ולא בעיסות גויים, לא נמנתה במשנה.

בשאלתו מניח הירושלמי שלוש הנחות: א. הפרשת חלה הִנָּהּ מצוה התלויה בארץ; ב. אף על פי כן, היא נוהגת גם בחו"ל; ג. כל המצוות התלויות בארץ אך נוהגות גם בחו"ל אמורות להימנות במשנה. לכאורה מבוססת תשובתו של הירושלמי על שלילת ההנחה השלישית: לא נמנו כל המצוות התלויות בארץ ונוהגות בחו"ל, אלא רק מצוות המקיימות תנאי נוסף - חיוב בגויים ובישראל כאחת. אמנם הבנה זו קשה מעט, שכן אין ברור מדוע יימנו רק מצוות הנוהגות גם בגוי. בשיעורנו ננסה לבחון, האם ייתכן כי הירושלמי מערער על ההנחה היסודית יותר - ההנחה הראשונה - וטוען כי הפרשת חלה אינה מצוה התלויה בארץ, או, למצער, לא במובן הרגיל של מונח זה.

ב. ביאור התוספות

תוספות על המשנה (ד"ה כל מצוה) מקשים: למה שאל הירושלמי דווקא על השמטת מצוַת חלה, ולא על השמטתה של מצוַת הפרשת תרומות ומעשרות (תרו"מ), הנוהגת גם היא מדרבנן במקומות מסוימים בחו"ל? הם משיבים, כי בעוד שתרו"מ נוהגים רק בארצות הסמוכות לארץ ישראל, נוהגת חלה בכל מקום, ועל כן היה מקום לשאול על השמטתה יותר מאשר על השמטת תרו"מ. בעקבות תירוץ זה נדרשים התוספות להסביר מדוע חילקו חכמים בין חיוב תרו"מ, אשר תוקן בארצות הסמוכות בלבד, לבין חיוב חלה, שתוקן בכל מקום בחו"ל; והם מבארים כי מצות חלה דומה יותר לחובת הגוף, שכן היא תלויה בגלגול העיסה, ואילו תרו"מ תלויים בבעלות על הקרקע, ולכן עובדת היותם חובת קרקע הִנָּהּ ברורה.

האחרונים תמהו על דברי התוספות: סוף סוף, גם חיוב תרומה חל רק לאחר מירוח, ואם כן, מה ההבדל בין חיוב הפירות לאחר מירוח לבין חיוב העיסה לאחר גלגול? לשאלה זו הוצעו באחרונים מספר תשובות, אשר תלויות במחלוקות ראשונים לגבי אופני החיוב בתרו"מ. אנו נתמקד בדעת המקנה, הפותח בפנינו הבנה חדשה במצות חלה.

ג. שיטת בעל המקנה

המקנה על אתר מתייחס לדברי התוספות, וצועד צעד נוסף מעבר להם. לדעתו, מצות חלה היא אכן חובת הגוף, ואינה מוגדרת כמצוה התלויה בארץ. לטענתו זו הוא מביא שלוש ראיות, מתוכן נציג כעת שתיים.

ראייתו הראשונה מבוססת על החילוק שהעלו התוספות בין חיוב תרו"מ, התלוי בבעלות על הקרקע, לבין חיוב חלה, התלוי בגלגול. המקנה מסביר כי מירוח בפירות אינו מקביל לגלגול בעיסה: בעיסה הגלגול הוא המחיל את המצוה, וקודם לו - בקמח - לא תיתכן כלל חלות של חלה, בעוד שהמירוח מחייב את ההפרשה, אך דין תרו"מ היה קיים עוד קודם. והא ראיה: שהמקדים ותורם קודם מירוח, תרומתו תרומה, אך המפריש חלה מן הקמח - לא עשה ולא כלום.

ראייתו השנייה של המקנה היא מן הרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ה ה"ה), הלומד מן הפסוק "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'" (במדבר ט"ו, יט) שמצות הפרשת חלה נוהגת מן התורה בארץ ישראל בלבד. מכאן, טוען המקנה, ראיה שאין זו מצוה התלויה בארץ, שהרי אילו הייתה התלויה בארץ - לא היה צורך בפסוק מיוחד ללמדנו שאין היא נוהגת בחו"ל.

כאמור, בדברים אלו מרחיק המקנה לכת יותר מהתוספות: התוספות סוברים כי מצות חלה הִנָּהּ מצוה התלויה בארץ, אלא שיש לה דמיון לחובת הגוף, בעוד שהמקנה סובר, כי היא כלל אינה נחשבת תלויה בארץ.

המקנה עצמו הבין כי דבריו חולקים על הירושלמי, שהרי ההנחה הראשונה של קושיית הירושלמי היא, כפי שראינו לעיל, שחלה הִנָּהּ מצוה התלויה בארץ. ברם, דבריו יכולים להתיישב עם מסקנת הירושלמי - אם נבין כי קביעת הירושלמי שתבואת נכרי אינה חייבת בחלה איננה סיבה צדדית לכך שחלה לא נמנתה, כי אם ערעור על ההנחה הראשונה, שחלה היא מצוה התלויה בארץ, כלומר: העובדה שתבואה שגודלה בידי גוי אינה חייבת בחלה, מוכיחה כי חלה אינה דין בתבואה הגדלה בארץ ישראל, אלא בגברא.[1]

ד. תשובת בעל "תורת הארץ"

רבי משה קליערס, בעל תורת הארץ, מתאמץ בפרק ד של ספרו לדחות את ראיותיו של המקנה. כנגד הראיה הראשונה - שחיוב תרו"מ חל בפירות כבר מיצירתם, בעוד שהפרשת חלה אפשרית רק לאחר גלגול - מביא תורת הארץ את דברי הריטב"א בקידושין מו: (ד"ה מתיב רבינא):

והנכון כמו שפירש הרמב"ן זצ"ל, דודאי חלה כתרומה ומעשר דגן, ומיהו בדגן מצינו שלושה זמנים: האחד קודם שהביאה שליש, שהיא פטורה לגמרי ואוכל ממנה אפילו אכילת קבע, ואם הוציא ממנה תרומת מעשר לא עשה ולא כלום ואינה תרומה כלל; והשני לאחר שהביאה שליש, דקרינן ליה עונת המעשרות, ואם הפריש ממנה תרומה ומעשר תרומתו תרומה, אבל אינו חייב עדיין להפריש, ויכול לאכול ממנו מן התורה אפילו אכילת קבע, ומדרבנן אכילת עראי; והשלישי שעת דגן ומירוח, וזה הוא הנקרא גורנן למעשר, דהשתא מיחייב בהפרשה ואסור באכילת עראי מן התורה עד שיפריש. וכנגד שלושה זמנים אלו יש בחלה, דבעודו קמח הוי כתבואה שלא הביאה שליש שאין הפרשתו הפרשה, וכשנתן מים לקמח הוי כעונת המעשרות שאם הפריש הוי הפרשה, וכשהתחיל לגלגל הוי כמירוח שחייב להפריש.

כלומר: גם בעיסה קיים שלב בו המצוה כבר חלה אך עדיין אין חיוב - בין נתינת המים לגלגול. ברם, נראה שאין בכך כדי לדחות את דברי המקנה, משתי סיבות: ראשית, הריטב"א עצמו מציין שתוספות חלקו על רמב"ן; שנית, גם אם נאמר כי ניתן להפריש חלה מן העיסה כבר מעת נתינת המים, עוד לפני החיוב שבגלגול, עדיין יש להבדיל בין תרו"מ לבין חלה, וכפי שביאר הגר"ח בדבריו שיובאו להלן.

ה. פטור הפקר בחלה

כתב הרמב"ם הלכות ביכורים פ"ח ה"ו:

וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה, ופדאה או זכה בה ואחר כך גלגלה, או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה, הרי זו חייבת בחלה. הקדישה קודם שתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואחר כך פדאה - פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה.

והקשה הגר"ח הלוי סולוביצ'יק בחידושיו על אתר על לשון הרמב"ם, שמן הרישא של דבריו ברור כי דין הפקר מקביל לדין הקדש - בשני המקרים צריכה העיסה להתגלגל בעודה מופקרת או מוקדשת כדי להיפטר מהפרשת חלה - אך בסיפא מזכיר הרמב"ם רק הקדש, ומשמיט הפקר.

הגר"ח מבאר, שיש חילוק בין פטור הקדש לפטור הפקר. פטור הקדש הנו הפקעת המחייב, ועל כן צריכים הפירות להיות מוקדשים דווקא בשעת חלות החיוב. הפקר, לעומת זאת, מוציא את הפירות מגדר פירות החייבים בתרו"מ, ועל כן גם אם לא היו הפירות הפקר בשעת חלות המחייב ממש, כל שהיו שעה אחת הפקר - הרי אלו פטורים. כיוצא בו מצינו בתרו"מ, שהקדש פוטר בהם דווקא אם היו קדושים בשעת מירוח, בעוד שהפקר פוטר כל עוד היו מופקרים שעה אחת מעת שהביאו שליש.

ממילא יובנו דברי הרמב"ם, שהרי בסיפא הוא מנמק את הפטור בכך שהעיסה הייתה הקדש בשעת החיוב, ונימוק זה אינו שייך בהפקר. הסיבה לכך שגם הפקר פוטר רק אם הייתה החלה מופקרת בשעת הגלגול אינה שזוהי שעת חלות החיוב, אלא שבחלה אין ההפרש שקיים בתרו"מ בין הבאת שליש לבין המירוח: קודם הגלגול אין כאן כלל דין חלה, ולאחריו - ישנו חיוב.

כעת מקשה הגר"ח על עצמו מדברי הרמב"ן והריטב"א שהביא בעל תורת הארץ, ושכמותם משתמע גם ברמב"ם (הלכות ביכורים פ"ח ה"ב), לפיהם אף בחלה ישנו שלב בו קיים דין חלה אך אין חיוב: השלב שבין נתינת המים לגלגול. אם כן, צריך היה הרמב"ם לציין חילוק להלכה בין הקדש להפקר: הקדש פוטר רק אם הייתה החלה קדושה בשעת גלגול, בעוד שהפקר פוטר בכל שעה שבין נתינת המים לגלגול!

תשובת הגר"ח היא שיש לחלק בין נתינת המים לבין גידול שליש. גידול שליש אינו חלות הקשורה להפרשת תרו"מ, כי אם גורם מציאותי המגדיר את הפרי כבשל ברמה מסוימת, שבה ניתן, לפי הלכות תרו"מ, לבצע את פעולת ההפרשה. נתינת המים, לעומת זאת, אינה גורם מציאותי המשנה את מהות הקמח או העיסה במידה מספקת לדין חלה, ואכתי אין זו עיסה להיחשב בדין חלה; נתינת המים מחדשת דין הקשור להפרשה, לפיו משלב זה יכולה ההפרשה לחול אף על פי שעדיין אין כאן עיסה.

ממילא, מסביר הגר"ח, אין הפקר בשעת נתינת המים מועיל לפטור: ההפקרה היא פטור בחפצא של העיסה, וכיוון שאין כאן עדיין עיסה, אין הפקר בשלב זה מועיל. והרי נתיישבו דברי הרמב"ם, שלעניין חלה מועיל הפקר משעת גלגול בלבד, בניגוד לתרו"מ, בהם מועיל הפקר משעת הבאת שליש, שאז כבר נוצר החפצא השייך בתרו"מ.

ו. משמעות דברי הגר"ח

לכאורה דברי הגר"ח משוללי סברה: ראשית, מדוע נחלק באופן כזה בין נתינת מים בחלה ובין גידול שליש בפירות? שנית, אם נתינת המים אכן אינה משנה מבחינת החפצא של העיסה - מדוע היא מאפשרת את ההפרשה?

דומה שדברי הגר"ח יובנו היטב בדרכו של המקנה. אם חלה היא חובת הגוף, ולא חובת הקרקע, אזי ניתן להבין כי אין צורך בחפצא מסוים כדי לבצע את פעולת ההפרשה, כי אם בשלב מסוים בפעולת האפייה, כלומר: הפרשת חלה אינה חובת העיסה, כי אם חובת האפייה. ממילא ניתן להפריש מעת שהֵחֵלה פעולת האפייה - וזו מתחילה מעת נתינת המים, אף על פי שמצד החפצא שלה, תוגדר העיסה כעיסת חלה רק מעת הגלגול. כל זאת בניגוד לתרו"מ, בהם אין חובת ההפרשה תלויה בפעולת הגברא, כי אם בחלות דין תרו"מ בחפצא של הפירות, וממילא ניתן לתרום רק לאחר שינוי בחפצא אשר יגדיר אותו כראוי לתרומה.

הבה נשוב ונסביר, אם כן, את דברי הגר"ח. הפקר, בניגוד להקדש, אינו מפקיע את חלות החיוב, אלא משנה את גדר הפרי לפרי שאינו חייב בתרו"מ או בחלה. אמנם שינוי זה של הגדרת הפרי יכול לפטור רק אם הוא נעשה בעת שהפרי כבר מוגדר כפרי לעניין תרו"מ או חלה. בתרו"מ מוגדר הפרי כפרי מעת הבאת שליש, והחיוב חל מעת המירוח, לפיכך מועיל ההפקר בכל שעה שבין הבאת שליש למירוח, ואילו הקדש מועיל רק אם היו הפירות קדושים בעת המירוח. לעניין חלה, לעומת זאת, מוגדרת העיסה כעיסה רק משעת הגלגול; האפשרות להפריש מעת נתינת המים אינה מלמדת שלפנינו עיסה - אדרבה, היא מעידה כי מצות הפרשת חלה אינה מצוה בחפצא של העיסה, כי אם בתהליך האפייה; לפיכך פוטרים הן הקדש הן הפקר רק אם חלו בעת הגלגול.

היוצא מדברינו, כי אף אם נקבל את חידושו של הרמב"ן, שגם בחלה קיים שלב ביניים בו ניתן להפריש אך אין חיוב להפריש, אין בכך כדי להוכיח כי הפרשת החלה הִנָּהּ חובת הקרקע. אדרבה: החילוק שלמד הגר"ח ברמב"ם, בין הפקר תרו"מ לבין הפקר חלה, מוכיח שמצות הפרשת חלה אינה מצוה בחפצא של העיסה, כי אם בגברא האופה.

ז. "מלחם הארץ"

כזכור, ראייתו השנייה של המקנה הייתה כי הרמב"ם נזקק למילים "מלחם הארץ" כדי ללמוד שאין חיוב חלה מן התורה בחו"ל. גם לראיה זו התייחס בעל תורת הארץ, וטענתו העיקרית מתבססת על דעת הלחם משנה (הלכות מאכלות אסורים פ"י ה"י), כי דרכו של הרמב"ם להביא את הדרשה הפשוטה, אף אם אינה נכונה. אמנם מלבד הדוחק בשיטתו של הלחם משנה כשלעצמה, נראה שבעל תורת הארץ מקצין את דבריו. הלחם משנה דן במקום בו יש צורך בדרשה, והרמב"ם מביא דרשה שהובאה בגמרא ונדחתה, במקום להביא את הדרשה שהתקבלה למסקנה; במקרה כזה ניתן אולי לטעון, שהרמב"ם העדיף את הדרשה הדחויה בגלל פשטותה. אך במקרה דנן, שאין כלל צורך בדרשה - מדוע יעדיף הרמב"ם לכתוב פסוק שאין בו צורך, ולא יכתוב בפשטות שחלה נוהגת בארץ בלבד משום שהיא מצוה התלויה בארץ?

יתרה מכך, דומה שראיית המקנה מוכחת מתוכה. מקורו של הרמב"ם הוא בסוגיית הירושלמי חלה פ"ב ה"א, הדנה במחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר אם פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה. רבי אליעזר פוטר פירות כאלה מחלה, והוא לומד זאת מן המילים "מלחם הארץ", כלומר: דווקא לחם מיבול הארץ חייב בחלה. רבי עקיבא חולק, והירושלמי מסביר כי לדעתו, הפטוֹר הנלמד מ"מלחם הארץ" הוא דווקא בעיסה שנכנסה לארץ לאחר שקרמו פניה. יש לציין שלדעת רבי עקיבא, קרימת הפנים היא המחייבת בחלה (ולא הגלגול, כפי שנקוט בידינו להלכה (ראה חלה פ"ג מ"ו)), כלומר: רבי עקיבא מודה, שאם הפעולה המחייבת בחלה נעשתה בחו"ל, פטורה העיסה אף אם תוכנס לארץ. נמצאת אומר, שהמילים "מלחם הארץ" אינן מלמדות כי זוהי חובת הקרקע, אלא שתהליך אפיית הלחם בארץ הוא המחייב. מאחר שאנו פוסקים בנושא זה כרבי עקיבא, כמבואר ברמב"ם (ביכורים פ"ה ה"ו), מסתבר שכך בדיוק הבין גם הוא את המושג "לחם הארץ": לא פירות הארץ, כי אם אפייה בארץ. הבנה זו מתיישבת, כמובן, עם שיטתו של המקנה.

אכן, המקנה עצמו הביא כראיה השלישית במספר את ההלכה כי פירות חו"ל שהובאו לארץ חייבים בחלה.

ח. שם ארץ ישראל

ראיותיו של המקנה משתלבות, אם כן, היטב בשיטת הרמב"ם. אמנם התוספות כותבים בפירוש כי מצות חלה הִנָּהּ מצוה התלויה בארץ, אלא שדומה היא לחובת הגוף. האם מדובר בדמיון סתמי, או שמא הוא מצביע על מהות הלכתית שונה מזו של שאר המצוות התלויות בארץ?

הגמרא בכתובות כה. מצביעה על הבדל בין חלה לתרו"מ:

דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי: אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. ואמינא להו אנא: אדרבה, אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא, חלה דרבנן, דתניא: 'בבואכם אל הארץ'... בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם.

רש"י על אתר (ד"ה נתחייבו בחלה), מציין כי מקור הלימוד הוא בספרי (שלח פיסקא קי), הלומד מן הניסוח המיוחד האמור בחלה - "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ" (במדבר ט"ו, יח) (בניגוד ל"כי יביאך" או "כי תבואו" האמורים במצוות אחרות) - שהחיוב חל כבר בשעת הביאה לארץ. משמעות העובדה שהחיוב חל עוד בטרם כיבוש הארץ היא, שחיוב חלה אינו תלוי בקדושת ארץ ישראל - שהרי קדושה ראשונה נתקדשה על ידי כיבוש - כי אם בשם ארץ ישראל.

בשיעור שעבר חילקנו בין שני גדרים אפשריים של מצוות התלויות בארץ: מצוות שהחפצא שלהן קיים רק בארץ, ומצוות שקיומן קשור לארץ ישראל, וממילא שייך רק בה. ייתכן שהחילוק בין שני סוגי הגדרים תלוי בדיוק בשאלה זו - האם מה שדרוש הוא קדושת ארץ ישראל או שם ארץ ישראל: אם דרושה קדושת ארץ ישראל, הרי שיש צורך בחפצא בעל קדושה, כגון פירות שגדלו בקדושה; אם מה שצריך הוא שם ארץ ישראל, הרי שאין הבדל בין הפעולה שנעשית בחו"ל לבין הפעולה שנעשית בארץ ישראל, למעט עצם העובדה שהיא נעשית בארץ ישראל. אם מצוה כלשהי תלויה בשם ארץ ישראל, אך לא בקדושתה, נראה שקיומה שייך רק בארץ ישראל, אף על פי שניתן לבצע אותו מעשה בדיוק גם בחו"ל. דוגמה לדבר היא מצות קידוש החודש, שאפשרית בארץ ישראל בלבד, וודאי שאין הדבר קשור בקדושת הארץ, כי אם בתחום הגאוגרפי של ארץ ישראל. כל זאת בניגוד למצוות התלויות בקדושת ארץ ישראל, בהן קיים חילוק בין הארץ לחו"ל במעשה עצמו: בארץ ישנה קדושה המאפשרת את המעשה, ובחו"ל - לאו.

היוצא מדברינו, שהפרשת חלה אמנם אינה חובת הקרקע, כי אם חובת האפייה, אך אין זו מצוה המנותקת מארץ ישראל, אלא מצוה התלויה בשם ארץ ישראל, כלומר: קיומה שייך דווקא בתחום הגאוגרפי של ארץ ישראל.[2] מעתה יובנו דברי התוספות: מצד אחד, חלה הִנָּהּ מצוה התלויה בארץ, ועל היה מקום לשנותה במשנה; מצד שני, הרי היא כחובת הגוף, לפיכך גזרו עליה חכמים אף בחו"ל.

ט. סיכום

נחלקו המקנה ובעל תורת הארץ אם מצות חלה הִנָּהּ מצוה התלויה בארץ אם לאו. למקנה שלוש ראיות:

1. חלה תלויה בגלגול. כנגד ראיה זו טען בעל תורת הארץ כי גם בעיסה קיים דין חלה עוד לפני הגלגול, כבר מעת נתינת המים. אלא שכפי שהוכיח הגר"ח, אין כאן דין חלה כי אם דין בהפרשה, התומך דווקא בשיטת המקנה, שכן מוכח ממנו שניתן להפריש עוד קודם קיום החפצא של מצוַת חלה.

2. הרמב"ם ממעט עיסת חו"ל מחיוב חלה מן הפסוק "מלחם הארץ", ואיננו מסתפק בנימוק כי זוהי מצוה התלויה בארץ. אנו הוספנו והוכחנו מן הירושלמי כי המילים "מלחם הארץ" אינן מלמדות שהחיוב מוטל על פירות הארץ, אלא שהוא מוטל על אפייה בארץ - והרי מוכח שוב כמקנה, שאין מדובר בחובת הקרקע.

3. כהמשך לראיה הקודמת טען המקנה, כי בעוד שפירות חו"ל שגולגלו בארץ חייבים בחלה, פירות חו"ל שנתמרחו בארץ פטורים מן המעשרות.[3]

אנו הוספנו ראיה מדברי הירושלמי שעיסת גוי אינה חייבת בחלה, שגם מהם עולה כי החיוב הוא על הגברא, ולא על החפצא של העיסה.

כפי שראינו, ראיותיו של המקנה חזקות ודבריו מסתברים. אמנם לבאר דברי התוספות, הכותבים בפירוש שחלה הִנָּהּ מצוה התלויה בארץ, הצענו כי מצות חלה תלויה בארץ מצד קיומה, אך לא מצד החפצא שבה, כלומר: העיסה המתחייבת בחלה אינה עיסה שנעשתה מיבול הקדוש בקדושת ארץ ישראל, אלא הגברא המחויב בחלה הנו אדם המגלגל בארץ ישראל. ראיה לדבר, שחיוב חלה התחיל עוד קודם כיבוש וחלוקה, ומכאן שאין צורך בקדושת הארץ, כי אם בשם ארץ ישראל הגאוגרפי בלבד.

הסבר זה בדברי התוספות פותח פתח למחשבה מחודשת בדבר גדרן של מצוות התלויות בארץ. בשיעור הקודם הצגנו שני גדרים אפשריים למצוות אלו - מצוות שקיומן בארץ ישראל או מצוות שהחפצא שלהן הוא קרקע ארץ ישראל - כשתי אפשרויות חלופיות, וטענו כי סוגיית הבבלי, לפחות, הכריעה כאפשרות השנייה. לאור ביאורנו בתוספות נוכל עתה להציע, כי ייתכן שמדובר בשתי קטגוריות שונות של מצוות התלויות בארץ: ישנן מצוות התלויות בארץ שקרקע ארץ ישראל היא החפצא שלהן, וישנן מצוות כדוגמת חלה, שקיומן הוא בארץ ישראל.[4] אפשרות זו תעמוד בע"ה לנגד עינינו גם בשיעורים הבאים.

מקורות לשיעור הבא: חדש

א. קידושין לו: במשנה, לז. גמרא "חוץ מן הערלה" עד לח. "את מספר ימיך אמלא" (את דף לח. ניתן ללמוד בבקיאות). האם מחלוקת התנאים אליבא דרבי ישמעאל היא מהותית?

ב. רש"י לז. ד"ה אבל חדש, חזון איש שביעית ג, א (מצורף). כיצד מסביר כל אחד מהם את הצורך ב'מושב'? האם ייתכן שנחלקו בגדר מצוה התלויה בארץ לאור ההבנות שראינו בשני השיעורים האחרונים?

ג. לו:, תוספות סוד"ה כל מצוה "ובירושלמי נמי משמע" (לז.). טור יורה דעה סימן רצ"ג, ב"ח ד"ה אמנם, ועוד יש (מצורף). האם מחלוקתם משקפת מחלוקת עקרונית בהסבר דעתו של רבי אליעזר?

ד. מנחות פג: במשנה ופד. בגמרא "כמאן דלא כי האי תנא... מקריבין"; ראש השנה יג. "דבעו מיניה חברייא מרב כהנא... כל שלא הביא שליש ביד נכרי". במי תומכות הסוגיות - בדעת התוספות או בדעת הב"ח?

ה. מנחות סח., המשנה והגמרא שעליה עד המשנה הבאה (לפחות עד "למצוה"). טור יורה דעה סימן רצ"ג, דרישה סעיף א (מצורף).

חזון איש שביעית ג, א

"רמב"ם פרק א מהלכות תרומות הלכה ה שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד וכו', מבואר שקדושה ראשונה לא היתה בקידוש אלא בכיבוש בלבד, ומקור דברי רבינו מהא דאמרינן בקידושין לז עמוד א ללמדך שכל מקום שנאמר מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה...".

טור יורה דעה סימן רצ"ג

"כתיב 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה'. שאסור לאכול מתבואת חמש המינים עד שיקרב העומר שהוא בשישה עשר בניסן. ואיסור זה נוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בשל ישראל בין בשל גוי".

ב"ח שם

"אמנם המנהג פשוט במלכותינו לנהוג היתר, ואף גדולי התורה שהיו לפנינו המהר"ר שכנא ז"ל ומהר"ר שלמה לוריא ז"ל ותלמידיהם לא היו אוסרים, ושותין השכר שנעשה מתבואה שלא התירו העומר, זולת מקצת חסידים מקרוב נזהרו באיסור זה. ואני בימי חרפי בלמדי מסכת קידושין לפני שלושים שנה שמתי אל ליבי לעיין בהוראה זו וראיתי שאינה הלכה פסוקה, ושאלתי את המאור הגדול כבוד מורנו הרב רבי ליבא בר בצלאל ז"ל והצעתי לפניו מה שהעליתי במצודתי, גם לפני שאר גדולי התורה ולא היה מי שסתר את דברי. וזה אשר כתבתי על דברי התוספות: ותימה מאי ראיה מביא ר"י מהירושלמי דהא ודאי הוא דהא דפריך לשם אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה נוהגת בשל גוים כמו ערלה וכלאים דנוהג אף בשל גוים והשתא איכא למימר דחדש אינו נוהג לרבי אליעזר אלא בשל ישראל והא דלא תני רבי אליעזר חלה כדתני חדש היינו משום דבחלה לא פליג אתנא קמא, דתנא קמא נמי מודה דנוהג בשל ישראל אלא דחדש דסבירא ליה לתנא קמא דאינו נוהג בחוץ לארץ אפילו בשל ישראל קאמר רבי אליעזר, דאף החדש אסור בשל ישראל...

ועוד יש להביא ראיה ברורה דהחדש מותר בשל גוים דבפרק קמא דראש השנה (יג.) איתא בעו מיניה חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו, אם תאמר דעייל ביד גוי, 'קצירכם' אמר רחמנא, ולא קציר גוי. ממאי דאקריבו, דילמא לא אקריבו, לא סלקא דעתך דכתיב 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח', ממחרת הפסח אכול, מעיקרא לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכלי, מהיכן הקריבו. אמר להן, כל שלא הביא שליש ביד גוי. והשתא, אי אמרת דאיסור חדש נוהג אף בשל גוים, לא צריך לומר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול וכו', בלאו הך דיוקא נמי מצי למימר לא סלקא דעתך דכתיב 'ויאכלו מעבור הארץ' וגו', שאם לא הקריבו היכא הוו אכלי ממחרת הפסח, והלא אסור משום חדש, אלא בעל כרחך דחדש אינו נוהג בשל גויים וכיון דהשתא קא סלקא דעתך דלא הקריבו כיוון דעייל ביד גוי, לכך צריך להך דיוקא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאי איתא דעייל ביד גוי ולא הקריבו עומר מעיקרא אמאי לא אכיל הלא בשל גוי אינו אסור משום חדש, אלא ודאי דהקריבו עומר משל ישראל ולהכי לא אכול מעיקרא משל ישראל, מהיכן הקריבו, ומשני שלא הביא שליש ביד גוי. הרי מוכח להדיא דמדאורייתא אין איסור חדש אלא בשל ישראל".

שם, דרישה סעיף א

"בין בשל ישראל בין בשל עכו"ם. משמע בפרק קמא דראש השנה דחדש אינו נוהג בחוץ לארץ בשל נכרים. וכן כתב הרב רבי אביגדור בספרו וזה לשונו: בתשובה שהשיב ריב"א הא דחדש נוהג בחוץ לארץ הני מילי דוקא בשל ישראל אבל בשל עכו"ם אינו נוהג בחוץ לארץ ויכול לשתות שכר אפילו בחורף. וגם בהלכות גדולות משמע דחדש לא נוהג בחוץ לארץ בשל עכו"ם ושמא משמע להן דהלכה כתנא קמא דרבי אליעזר פרק קמא דקידושין עכ"ל מהר"ם מ"ץ".