מנחות | דף לד ע"ב | תפילין של רש"י ורבינו תם

מקור הדיון

הגמרא במנחות דנה בהלכות תפילין, ובראשית הדיון מביאה ברייתא:

"ת"ר: כיצד סדרן? 'קדש לי' 'והיה כי יביאך' - מימין, 'שמע' 'והיה אם שמוע' - משמאל. והתניא איפכא! אמר אביי, לא קשיא, כאן מימינו של קורא, כאן מימינו של מניח, והקורא קורא כסדרן. אמר רב חננאל אמר רב: החליף פרשיותיה - פסולות" (לד:).

הברייתא מחדשת כי קים סדר מסוים שבו יש לסדר את הפרשיות בתוך הקציצה. הגמרא הביאה סתירה בין שתי ברייתות, ולמסקנה הסבירה שהברייתא הראשונה דנה מנקודת מבטו של הרואה, והשנייה מנקודת מבטו של המניח. בעקבות כך, רש"י מסביר את פסיקת ההלכה:

"כסדר שהן כתובין בתורה - מוקדם מוקדם ומאוחר מאוחר. הילכך, הא דקתני לעיל 'קדש' 'והיה כי יביאך' מימין - מימינו של קורא קאמר, דהשתא כשהוא קורא כדרכו מימינו לשמאלו ונמצא קוראן כסדרן..." (שם).

כלומר, רש"י סובר כי אנו מסתכלים על התפילין מנקודת המבט של הרואה ולא של המניח. עבור הרואה, הפרשיות מסודרות כסדר שכתוב בתורה, ולכן להלכה סדר הפרשיות יהיה: 1) 'קדש' 2) 'והיה כי יביאך' 3) 'שמע'
4) 'והיה אם שמוע'. עצם הקביעה שסדר הפרשיות בתפילין יהיה כסדר הכתוב בתורה נראית הגיוני, אך יש לברר מדוע הסדר נקבע כלפי הקורא ולא כלפי המניח. הדברים מתחדדים גם לאור דברי רב בסוף הקטע לעיל, כי סדר הפרשיות הוא לעיכובא ואם שינו את הסדר התפילין פסולות.

הגמרא שם ממשיכה לדון בסדר הפרשיות, ובמסגרת זאת מובאת מחלוקת בין אביי לרבא: לדעת אביי אם שינה את הסדר בין שתי הפרשיות הפנימיות או בין שתי הפרשיות החיצוניות, התפילין נשארות בכשרותן. טעם הדבר הוא שהואיל והחיצוניות בכל מקרה 'רואות' אויר, אזי אין זה נחשב כשינה את הסדר. רבא חולק עליו וסובר שאין זה מה משנה איזה פרשיות שינו, וכל שינוי פוסל את התפילין.

ראיה לשיטת רש"י אנו מוצאים בדברי המכילתא דר' ישמעאל, המצטט את סדר הפרשיות בסדר של רש"י:

"והיה לאות וגו' - בארבעה מקומות מזכיר פרשת תפילין - קדש לי, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע - מכאן אמרו מצות תפילין ארבע פרשיות. של יד הם כרך אחד ארבע פרשיות, של ראש הם ארבע טוטפת, ואלו הן - קדש לי והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע. כותבן כסדרן, ואם לא כותבן כסדרן הרי אלו יגנזו" (מס' דפסחא פרשה יח).

עד כה ראינו כי סדר הפרשיות מעכב ולכן יש להקפיד על סדר אחיד כפי שנקבע. כידוע, בנושא זה בדיוק נפלה מחלוקת בין השיטות השונות, וכאמור מחלוקת זו מעכבת בהלכות תפילין.

מי שידוע כחולק על שיטת רש"י, הינו רבנו תם אשר הקשה על הסברו של רש"י באופן הבא: לטענתו, לשיטת רש"י, הגמרא מתנסחת בצורה קצת מוזרה. במקום לומר מהו סדר הפרשיות, הגמרא אומרת כי שתי הפרשיות הראשונות מצד ימין, והשתים הנוספות מצד שמאל. הקשה ר"ת, אם הלכה כדברי רש"י והסדר היה כסדר המופיע בתורה, הגמרא הייתה צריכה לכתוב על כולם שהם מצד ימין או שמאל. בעקבות כך מחדש ר"ת:

"...ומפרש ר"ת: קדש והיה כי יביאך מימין של קורא, ומשמאל של קורא הוי שמע מבחוץ ואחריה והיה אם שמוע מבפנים, וניחא השתא מה שחלקו" (שם, ד"ה 'והקורא').

אם-כן, לשיטת ר"ת, סדר הפרשיות מנקודת ראות הרואה הינו: 1) 'קדש' 2) 'והיה כי יביאך' 3) 'והיה אם שמוע'
4) 'שמע'.

יש להעיר ששיטה זו אינה בלעדית לר"ת, ורבים מהראשונים סברו כמוהו. בנוסף, התוספות מביאים שכך היתה שיטתן כבר של חלק מהגאונים כרבנו חננאל, רב האי גאון ורבינו יוסף טוב עלם.

נקודה זו, חשובה כדי לתרץ תמיהה שישר צצה ועולה: כיצד יתכן שר"ת חידש הלכה שלא הייתה לפניו לגבי סדר הפרשיות? והרי דבר זה מעכב! גם אם לשון הגמרא אינה עולה בצורה הכי חלקה, כיצד יכל ר"ת לשנות את סדר הפרשיות שהיה קיים אצל אבותיו? התשובה לכך נראית כעת פשוטה: לפנינו עומדות שתי מסורות שהיו קיימות כבר מתקופת הגאונים. בשאלת המסורות השונות וכיצד הן נוצרו - נעמוד בהמשך השיעור.

שיטות הראשונים

הרמב"ם סבר כשיטת רש"י, ולדעתו סדר הפרשיות הינו כפי שהן מופיעות בתורה:

"כיצד סדור הפרשיות? בתפלה של ראש מכניס פרשה אחרונה שהיא 'והיה אם שמע' בבית ראשון שהוא על ימין המניח, ו'שמע' סמוכה לה, 'והיה כי יבאך' בבית שלישי סמוכה ל'שמע', ו'קדש לי' בבית רביעי שהוא לשמאל המניח תפילין, כדי שיהא הקורא שלפניו כנגד פני המניח קורא על הסדר הזה... ואם החליף סדור זה פסולות.

כתב הראב"ד ז"ל: רבינו האי ז"ל אינו אומר כן, אלא הויות באמצע: 'קדש' מימין המניח, 'והיה כי יבאך' סמוך לה, 'שמע' משמאלו, 'והיה אם שמע' סמוך לה באמצע. והוא בהיפך לקורא שכנגדו, והקורא קורא כסדרן על שמע והיה אם שמע נאמר שהוא כסדר הקורא בתורה מימין לשמאל... והוא תימה שהגמרא הניחה סדר המניח שעושה המצוה ופירשה סדר הקורא שאין לנו צורך בקריאתו! ועוד כי שמע והיה אם שמע לפי פשוטה מן הראש הוא מתחיל ולא מן האמצע, ולדברי זה המחבר לעולם שמע מן האמצע. ולפיכך תפס הגאון ז"ל דרך פשיטות הגמרא ושם הויות באמצע עכ"ל" (הלכות תפילין פ"ג, הלכה ה).

בעקבות שיטת רב האי גאון, הראב"ד חולק על הרמב"ם בשני מוקדים: 1) סדר הפרשיות לדעתו צריך להיות כשיטת ר"ת. 2) קביעת הסדר היא לפי המניח ולא לפי מי שעומד מולו. הראב"ד תמה על שיטת הרמב"ם (שכמותו סוברים רוב הראשונים), ושאל מדוע סדר הפרשיות נקבע על פי מי שנמצא נגד המניח? הראב"ד מבין שהתפילין מכוונות כנגד לבו ומוחו של המניח, ולכן סדר הפרשיות צריך להיקבע כלפיו.

סיוע לדברי הראב"ד ניתן לתת מתוך תשובת הגאונים לגבי דין שרטוט בתפילין:

"אלא תפילין מה טעם אין צריכין שרטוט? מפני שמצויין לקובען ואין צריך לקרות בהם כספרים, אלא מצוה לכורכן ולקומען, לכורכן בשערן ולתופרן בגידין, ונעשין כקמיע ואין רגילין לפותחן ולקרות בהן - לפיכך אין צריכים שרטוט, שהשרטוט לא נאמר אלא משום קריאה" (תשובות רב נטורנאי גאון (ברודי) יו"ד סימן רסו).

כפי שראינו כבר באחד מן השיעורים הקודמים, תפילין אינן חייבות בשרטוט הואיל והן לא נועדו לקריאה. דין זה תואם את הבנת הראב"ד כי מטרת התפילין אינה שאחרים יקראו, אלא כלפי האדם המניח, ולכן סדר הפרשיות מתייחס כלפיו. לעומת זאת שאר הראשונים מבינים שסדר הפרשיות מכוונות כלפי הרואים את מי שמקבל עליו את עול ה', וכדברי הפסוק: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְקֹוָק נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כ"ח, י), וכדברי תרגום יונתן על הפסוק:

"וְיֶחֱמוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרוּם שְׁמָא דַיְ-יָ חָקִיק בִּזְמַן דִתְּפִילִין עֲלָךְ וִידַחֲלוּן מִנָךְ" (שם).

למרות ששיטת הראב"ד שונה משיטת רש"י ור"ת, אנו לא מוצאים כי יש מי שחשש לשיטה זו להלכה. יש אמנם שמחמירים ללבוש שני זוגות תפילין, כפי שעוד נראה, אך אין מי שחושש לתפילין של הראב"ד.

שיטת הרמב"ם

כעת, נחזור ונעיין בשיטת הרמב"ם לאור שאלות שהוא נשאל בנושא. בתשובות הרמב"ם (סימן קל"ט) הרמב"ם נשאל מהו הסדר הנכון של פרשיות התפילין, והוא עונה שם כדבריו במשנה תורה ללא אריכות. במקום אחר הרמב"ם נשאל על ידי חכמי לוניל על הנושא לאור מה שהם הכירו כשיטת רב האי גאון. בתשובה זו אנו מגלים כי הרמב"ם הכיר היטב שיטה זו:

"תשובה: זה שעלה על דעתכם בסדור הפרשיות... כך היתה דעתי מקודם ככם ותפילין שהיו לי בארץ מערב כך היו וכזה כתב אותו שחבר חבור התפלין ושמו ר' משה נ"ע מקורטובא ואותו החיבור הוא שהטעני והטעה כל אנשי המערב מלפני. וגם הרב רבינו יצחק אלפסי בעל ההלכות זצ"ל כוותיהו סבירא ליה בתשובה אחת שיש לו במעשה התפילין וגם חכם אחר שמו רבי יעקב קלעי ז"ל ככם עשה והרבה גאונים חלקו על דבר זה ועל אנשי מזרח ועל אנשי ארץ הצבי הקדמונים כך חולקים על זה. ואמרו לי חכמים נאמנים שפתחו תפילין של הגאון רבינו האיי זצ"ל ומצאו שהן כתובין על הסדר שאמרתי בחבור ורבי משה הדרעי ככם עשה וכשבא מארץ המערב לארץ ישראל היו תפילין שלו כמו אנשי מקומכם וכשהראוהו דברי הגאונים הקדמונים והראיות שלהן השליך תפיליו ועשה על הסדר שאמרנו" (תשובות הרמב"ם סימן רפט).

הרמב"ם נותן לנו סקירה מאלפת של שיטות הראשונים, והפולמוס שהתקיים בנושא בארץ ישראל ובארצות המזרח. שיטה זו וודאי שאינה מוכרת לו כשיטת ר"ת, והפולמוס הוא לאור דברי רב האי. הרמב"ם מעיד שהוא עצמו נהג בתחילה כשיטה זו, אך לאחר מכן הוא בירר את המסורת המדויקת והוא סובר שהיא כפסיקתו במשנה תורה.

בסיום דבריו, הרמב"ם מעיר על שתי נקודות נוספות:

"והראיה הברורה בדבר זה נאמר בפרק הקומץ: 'קורא על סדר התורה קדש לי והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע' (מנחות לד). ונוסח זה לא היה בספרים שלנו בארץ מערב, אבל הנה מצאתי כל הנסחאות הישנות וכך כתוב בהן ומעשה רב שבני ארץ ישראל כולן זהירין במצוה זו כסדר התורה כתבו איש מאיש ולדברי הכל תפילין של יד וסדר פרשיותיה על סדר התורה, ודין הוא שתהיה כתיבת שתיהן שוה שהרי לדברי רבי יוסי תולה ליד על ראש ומניחה על ידו ש"מ סדר אחד לשתיהן" (שם).

בדברי הרמב"ם האלו ישנה תשובה להשגת הראב"ד בנוגע לשאלה כלפי מי מכוונות הפרשות[1]. לפני הרמב"ם היתה גירסה קצת שונה בגמרא שממנה אכן משמע שהפרשות מכוונות כלפי הקורא - וזה מי שאינו מניח. לאחר מכן הרמב"ם מניח שגם לשיטת רב האי, תפילין של יד יהיו כתובים כסדר שמופיע בתורה, ולכן הרמב"ם דוחה את דבריו היות והסדר בתפילין של ראש ותפילין של יד חייב להיות זהה.

רוב הראשונים מבינים בשיטת ר"ת שהסדר בתפילין של ראש ובשל יד אכן זהה, אך בדברי הסמ"ק אנו מוצאים גישה שונה:

"וסדר כתיבתן כאשר הם כתובים בתורה: קדש והיה כי יבאך, שמע והיה אם שמוע, ובסדר הנחתן בבתים של ראש נחלקו אבות העולם, כי רש"י ושמוש' רבה וה"ר משה כתבו הנחתן ככתיבתן אבל רב שרירא גאון ורבינו האי גאון ורבי' תם פירשו קדש והיה כי יביאך מימין הקורא וחוזר הקורא ומתחיל בשמאל שמע והיה אם שמוע נמצאו השיני"ן מבחוץ והויות זה אצל זה ומ"מ בתפילין של יד לא נחלקו" (מצוה קנ"ג).

שיטת הסמ"ק היא כי יש חילוק בסדר הפרשיות בין תפילין של ראש ותפילין של יד. הסבר דברי הסמ"ק חורג מגבולות הדיון של שיעורנו ומצריך לדון ביחס שבין שני התפילין (בעניין זה ניתן להרחיב גם בדברי הגהות הסמ"ק שהובאו בבית יוסף בסימן לב ד"ה כתוב בהגהת הסמ"ק - עמוד לה.).

הרא"ש מביא את מחלוקת רש"י ור"ת ומסכם:

"ולפי שנחלקו בדבר זה גאוני עולם, ותפילין של אלו פסולין לאלו ואמרו חכמים מקום יש בראש להניח שם ב' תפילין וכן בזרוע, ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה שני זוגי תפילין ויניח שניהם. ויכוין בשעת הנחתן באותן שהן כתובין כתקנן בהן אני יוצא ידי חובתי ושאר הן כרצועה בעלמא. ואין כאן בל תוסיף אלא בעושה ה' בתים" (סימן ה).

דברים אלו נפסקו להלכה בשולחן ערוך (סימן ל"ד) שמנהג העולם כשיטת רש"י והרמב"ם, אך ירא שמים יצא ידי שניהם[2]. אמנם להלכה מסייגים שלא כל אדם יעשה זאת, אלא רק מי שמוחזק ומפורסם בחסידות. בנושאים רבים אחרים בהלכות תפילין שיש בהם מחלוקת ישנה פסיקה אחת להלכה, אך במקרה זה יש שהחמירו וחששו לשתי השיטות. הגר"א לא קיבל גישה זו (ביאור הגר"א על סעיף א), הכריע כשיטת רש"י והרמב"ם וקבע כי אין צורך להחמיר.

מסורת חדשה או ישנה

עד כה ראינו את שיטות הראשונים השונות, וכעת נחזור לשאול שאלה פשוטה שעומדת על הפרק: כיצד נוצרו שתי מסורות אלו? האם שיטתו של ר"ת נובעת מקושי לשוני בסוגיה? לאור מה שראינו עד כה, התשובה היא לא. נראה כי מדובר בשתי מסורות שונות שהיו מתקופת התנאים והתקיימו זו לצד זו. בנוסף, אין מדובר במסורות ארץ ישראליות בלבד או באשכנז בלבד, והמסורות היו מוכרות הן לרמב"ם והן לרי"ף וכן לגאונים השונים[3].

שאלה דומה, עולה בעקבות סוגיה אחרת במסכת ראש השנה. הגמרא שם (לג:) מתלבטת מהי התרועה שנאמרה בפסוק - האם מדובר ב'גנוחי גנח' או 'ילולי יליל' (האם השברים של היום או התרועה של היום). למסקנה פסק ר' אבהו (לד.) שיש לעשות את שניהם - לתקוע גם שברים וגם תרועה. בעקבות כך נשאל רב האי מניין נולד הספק, ומה נהגו לעשות עד ימי ר' אבהו:

"ונשאל רבינו האיי ז"ל וכי קודם שבא ר' אבהו לא יצאו ישראל ידי תקיעת שופר? שהרי נראה שהיה הדבר ספק ביניהם ענין התרועה, כדאמרן בהא ודאי פליגי, ואין ספק שהכרעה היתה להם בדבר כי האיך אפשר שבמצוה כזו שהיתה בכל שנה לא ידעו אמתתה ולא ראו אלו לאלו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה איך היה נוהג?

והשיב הוא ז"ל כי בודאי תרועת תורה בכל אחד מאלו בין בגנוחי בין בילולי שכונת התורה בתרועה לעשותה מקולות ושברים, ובתחלה היה עושה זה שברים וזה יבבות כפי מה שנראה לו שהוא יותר יפה והיו כולן יוצאין ידי חובתן, והחכמים היו יודעין כן, אבל המון העם היו טועין שהיו סבורין שיש חילוק ביניהן ושלא יצאו אלו או אלו, וכדי להוציא מלבן של הדיוטות וגם שלא תהא תורה כשתי תורות, בא ר' אבהו ותיקן לעשות כל אחד כדברי אלו ואלו וגם הוסיף תרועה אחת משלו כי נתן דעתו לתקן התרועה בכל מיני קול נשבר שאפשר הנוהגין, ומפני שהיה הדבר נראה להדיוטות שיש מחלוקת ביניהן נקיט ליה תלמודא על דרך מחלוקת ובדרך קושיא ותירוץ" (מתוך חידושי הריטב"א על אתר).

רב האי ענה כי היו שני מנהגים שונים, ששניהם מקובלים לפני ה', ור' אבהו תיקן הלכה אחידה שמאחדת את שתי הדעות יחד. ישנם מספר הבדלים בין תשובת רב האי ובין המקרה שאנו דנים בתפילין- 1. אנו לא יודעים על מסורות קדומות לכך. 2. לפי הגמרא סדר הפרשיות מעכב, וזה נכון גם אם ישנם שני מנהגים שונים. נראה כי לא ניתן ליישם את תשובת רב האי לגבי תפילין, אך מעניין לראות שגם לגבי תפילין אנו מוצאים עדויות לשתי מסורות שונות.

בראשית דברינו הבאנו את המכילתא שסוברת כשיטת רש"י, וכך גם משמע מסוגיית הגמרא. ואולם, ראיות מסוג שונה אנו מוצאים לאור הממצאים הארכיאולוגים. יגאל ידין[4] פרסם חוברת בשם 'תפילין של ראש מקומראן', שם הוא סוקר את ממצאי התפילין מהמערות השונות שנשתמרו מתקופת בית שני. בתהליך הזיהוי הוא עמד בפני קשיים רבים כפי שהוא מתאר שם, ובסופו של דבר הוא נותן הערכה לסדר הפרשיות של תפילין כמעט שלמות שנמצאו בחפירות. לפי הערכתו סדר התפילין מכיוונו של הקורא היה: קדש לי, שמע, והיה כי יביאך, והיה אם שמוע.

לאחר עיון קצר נשים לב שסדר זה אינו תואם את אף אחת מהשיטות השונות. אולם, סידור זה קרוב לשיטת רש"י בשינוי קטן: שתי הפרשיות האמצעיות התחלפו, 'שמע' עם פרשת 'והיה כי יביאך'. כפי שהבאנו בתחילת השיעור, בגמרא ישנה מחלוקת בין אביי ורבא, ולדברי אביי התפילין שנמצאו בקומראן תהיינה כשרות מכיון שהיה חילוף רק בין הפרשיות הפנימיות. לאור זאת, ההערכה היא כי התפילין שנמצאו תואמות את שיטת רש"י.

בתפילין נוספות שנמצאו במערת 'מורבעאת', התגלו הפרשיות בסדר התואם בדיוק את שיטת ר"ת. ואם-כך, בשורה התחתונה לאחר מציאת מספר זוגות תפילין נוספות יש לנו עדויות הן לשיטת רש"י והן לשיטת ר"ת. מסקנתו של ידין היא כי: "מכאן ניתן להסיק שרווחו שתי השיטות כאחת"[5].

מדוע לחשוש לשתי השיטות?

התפיסה כי מדובר בשתי מסורות שונות, מופיעה בספרות הקבלה בצורות רבות, וזאת אחת הסיבות להחמיר לשתי השיטות. הבית יוסף (סימן ל"ד) מזכיר כי ר"ת קיבל תשובה בחלום בעניין התפילין, אך נראה כי במקרה זה אין הכוונה לר"ת אלא לר' יעקב ממרויש בעל שאלות ותשובות מן השמים:

"ועוד שאלתי על סדר פרשיות שבתפלין וכך היתה שאלתי: אנא המלך הגדול הגבור והנורא חכם הרזים מגלה נסתרות מגיד נעלמות שומר הברית והחסד, הגדל נא חסדך עמנו היום וצוה למלאכיך הקדושים להודיעני את אשר נסתפקנו בסדר פרשיות של תפלין. כי יש מהחכמים האומרים הויות באמצע ואם החליף פסולות, ויש מחכמים האומרים הויות כסדרן ואם החליף פסולות ועתה מלך מלכים צוה למלאכיך הקדושים להודיעני הלכה כדברי מי, ודברי מי אתה מחבב? והשיבו: אלו ואלו דברי אלהים חיים וכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה. הקב"ה אומר הויות באמצע וכל פמליא של מעלה אומרים הויות כסדרן. והוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וזה כבודו בהיות פרשת מלכות שמים תחילה". (סימן ג').

התשובה שקיבל ר"י ממרויש מהמלאך מפתיעה ביותר! שתי הדרכים מקובלות לפני הקב"ה ולכן ניתן להניח את שתי השיטות. במאמר מוסגר מעניין לראות שבעניין זה ישנן תשובות נוספות שהגיעו מן החלום, גם לחכמים שאין זה דרכם בדרך כלל. אנו מוצאים בתשובות הרדב"ז שנשאל לגבי אדם שיש לו תפילין של ר"ת, האם עליו להחליף לתפילין של רש"י. בתחילה הרדב"ז ענה לו שעליו להחליף לשיטת רוב הראשונים, אך יש כאן בעיה של זלזול בשאר הראשונים:

"...הכי נמי שהפרשיות זכו לינתן כפי סברת ר"ת ובעלי שיטתו לא ינתנו כפי הסברא האחרת. והריני מסדר בעלי סברת ר"ת אשר ראיתי כדי שתדע עד היכן מגיע זלזול כבוד העושה כן תשובת הגאונים ר"ת רב שרירא גאון ז"ל והרב הברצלוני ור"ת ובעלי הקבלה ואמרו דבעינן הויות להדדי ויש להם בזה סוד דבעינן כתיבתן על הסדר והנחתן בבתים הויות להדדי ורבים זולת אלו. ואני נשאלתי ע"ז והוריתי שהדבר מותר ובאותה הלילה הראוני בחלומי שלא הוריתי יפה וחזרתי בי ועיינתי בדבר וראיתי שיש בזה זלזול בכל גאוני עולם ולכן אני גוזר אומר שאסור לעשות כן מן הדין מהטעמים אשר כתבתי" (ח"ו סימן ב אלפים רפו).

הרדב"ז מעיר כי יש סוד בשיטת ר"ת ולכן קשה להכריע כנגדו. בדברי הבן איש חי אנו מוצאים שהמסורת הכפולה לגבי סדר הפרשיות היא אף קדומה יותר ממה שחשבנו עד כה. הבן איש חי כותב שמזמן משה רבינו היו לובשים שתי זוגות תפילין עד תקופת הגאונים, ואף אחד לא פקפק בכך[6]. אנו מוצאים גישה זו בספרות הקבלה גם בשם ספר אמונת חכמים (ר' אביעד שר שלום[7]) אשר טען כי מלבד הלכות תפילין שמשה מסר לכל עם ישראל, נמסרו לו הלכות שהוא מסר רק ליחידים ובצנעא שבהם יש טעם נסתר. מי שרוצה להיות מן המהדרין לא יספיקו לו תפילין הידועים, אלא יעשה לו עוד תפילין אחרים ויכוון בהם אל הדברים הנעלמים. גישה זו דומה לדברי הרדב"ז בתשובה שבעקבות כך הוא כתב שלא ניתן להכריע כנגד ר"ת.

כפי שניתן לראות, עולם הסוד והקבלה חשש לדברי ר"ת והחמיר שיש להניח שני סוגי תפילין. השו"ע הביא זאת להלכה אך רק עבור מי שמפורסם בחסידות, ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם. כך גם פסק הגר"א להלכה וכתב שאין צורך לחוש לדעה השניה[8].

אחרית דבר

לסיום נביא בקצרה את הסברו של הרב סולובייצ'יק בסידור הפרשיות לפי ר"ת[9]. הגרי"ד מסביר כי במצוות תפילין אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, וזהו תוכנם של ארבעת הפרשיות. אך ניתן לחלק ולהסביר שישנם שני אופנים של קבלת עול מלכות שמים: קבלת העול כתוצאה מיציאת מצרים, וקבלת עול מצוות של כל יחיד ויחיד. קבלת עול מלכות שמים ביציאת מצרים מכוונת לכלל ישראל שאז קיבלנו עלינו את מרות ה' וזה בא לידי ביטוי במצוות סיפור יצ"מ. קבלת עול מצוות באה לידי ביטוי במעמד הר סיני, ועיקרו חיוב היחיד במצוות ולא קבלת ה' לא-לוה שעל כל העם.

הרב סולובייצ'יק מסביר על ידי הבחנה זו את שיטת ר"ת- שתי הפרשיות הראשונות (קדש לי, והיה כי יביאך) שמופיעות בספר שמות עיקרם קבלת עול מלכות שמים, והנושא המודגש בהם הוא יציאת מצרים. מכיוון שהמטרה בפרשות אלו היא לכלל הציבור, אזי סדר הפרשיות הן כלפי הקורא ולא כלפי המניח. לעומת זאת הקבוצה השנייה של הפרשיות (שמע, והיה אם שמוע) היא מספר דברים, והנושא העיקרי בהם הוא קבלת עול מצוות. פרשיות אלו מכוונות כלפי היחיד ולכן הן מהוות יחידה עצמאית וסדר הפרשות הוא כלפי המניח.