דילוג לתוכן העיקרי
גמרא סוכה -
שיעור 20

סוכה | דף לג | יש דיחוי במצוות

קובץ טקסט

מראי מקום

א. לג. "תני עולא... ואנוהו"; לג: "אם מיעטן... תפשוט"; וברש"י שם.

ב. תוספות לג. ד"ה נקטם.

ג. בעל המאור טו: באלפס ד"ה תני עולא.

כיצד יש להבין את המושג של דיחוי במצוות? כיצד ניתן להסביר את שלושת החילוקים שמעלים התוספות?

* * *

סוגייתנו נחלקת לשני חלקים. בדף לג. דנה הגמרא בהדס שנקטם ראשו ואחר כך עלתה בו תמרה, ובדף לג: - בהדס שהיו ענביו מרובים מעליו וליקטן ומיעטן אחר כך. הסוגיה השנייה גופה נחלקת אף היא לשתיים: מיעטן לפני יום טוב ומיעטן ביום טוב (באיסור).

מקור סוגיית דיחוי בקודשים, וחלק מן המקורות מובא על ידי התוספות. שאלת הגמרא היא אם דין דיחוי הנוהג בקודשים נוהג גם במצוות. בעמוד ב מחלקת הגמרא בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה. התוספות מעלים חילוק נוסף, בין אין בידו לתקן בזמן הדיחוי לבידו לתקן. למסקנה, שיטת התוספות מסובכת מאוד, ואנו נעסוק כאן בליבונה והבנתה, ומתוך כך נעמוד על הבנת מושג הדיחוי בכלל.

א. שיטת התוספות

ראשית כול, הבה נסכם את שיטת התוספות:

1. בקודשים גם דיחוי מעיקרא הווי דיחוי.

2. אם בידו לתקן את סיבת הדיחוי, מעין המקרה של קיבל כשר ומסר לפסול, אין דיחוי אפילו בנראה ונדחה.

3. בידו כעין יכול ללקט ענבי הדס, מזבח שנפגם או המיר דתו: בקודשים פסול; ובמצווֹת נדחה מעיקרא כשר (למסקנת הסוגיה), ונראה ונדחה (אשחור ביו"ט ומיעטן ביו"ט) - איבעיא.

4. אם אין בידו לתקן - איבעיא במצווֹת גם בנדחה מעיקרא (וזהו המקרה של נקטם ראשו מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט).

5. כיסוי הדם מוגדר לאו בידו לתקן, כיוון שאינו חייב לתקן.

רש"י אינו מחלק בין בידו לתקן לאין בידו לתקן בנוגע למצוות, ולכן אינו מחלק בין דין נקטם ראשו (שאינו בידו) לענביו מרובים (שבידו). לפיכך נוצרת סתירה בין הגמרא בעמוד ב, המסיקה שנדחה מעיקרא במצוות לא הווי דיחוי, לבין האיבעיא בעמוד א בעניין נקטם ראשו. תירוצו של רש"י (לג. ד"ה יש דחוי) הוא ש"השתא לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה", כלומר: למסקנה, נקטם ראשו מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט ודאי כשר, אף על פי שמהגמרא בעמוד א משמע שזהו ספק. תוספות, לעומתו, יתרצו שנקטם ראשו, שאין בידו לתקן, דינו ספק גם בדיחוי מעיקרא, ורק בענביו מרובים מעליו, שבידו לתקן, מסיקים שכשר בדיחוי מעיקרא.

ב. ביאור שיטת התוספות

א. מהות השאלה אם יש דיחוי במצוות

דין דיחוי בקודשים מבוסס על המעמד של חפצא של קדושה. לקרבן יש מעמד של קדושת מזבח, ומעמד זה הוא שמכשירו להקרבה בפועל. דין דיחוי בקודשים משמעו שאם קרבן אינו ראוי בפועל להקרבה, מעמדו כחפצא של קרבן נפגם, ואין דרך להחזירו לשלמותו.

השאלה בעניין דיחוי במצוות היא, אם כן, אם יש בכלל מעמד דומה של חפצא של מצווה. ביטוי מפורש לכך נמצא ברש"י (לג. ד"ה ולולב):

דכיון שאגדו בפסול ונקרא עליו שם לולב של מצוה בשעת דחוי, נדחה לעולם... איצטריך למינקט ביום טוב משום דאי לאו דקדש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה למקרייה דחוי.

הדיחוי אינו יכול להתחיל לפני כניסת החג, שרק אז יכול להיות ללולב שם לולב של מצווה. כמו כן, למאן דאמר לולב צריך אגד, אין ההדס חלק מן החפצא של המצווה קודם שנאגד, שכן למאן דאמר זה, החפצא של המצווה הוא היחידה של שלושת המינים המאוגדים.

ב. בידו לתקן

עתה מחלקים התוספות בקודשים בין בידו לתקן לאין בידו לתקן: במקרה שקיבל כשר ונתן לפסול אין כלל דין דיחוי, אפילו בנראה ונדחה, מאחר שבידו לתקן.

יש לפרש שהימצאות הדם בידי הפסול אינה נחשבת כלל מצב של הדם, ואינה יכולה להיות חלות בחפצא של הדם; הפסול הוא בגברא של הזורק, אך הדם כחפצא לא השתנה כלל. לכן לא שייך כאן כלל דין דיחוי, כי דיחוי מבוסס על פגם בשם חפצא של קרבן. אמנם אם לא היה בידו להחזיר לכשר, או אז היה גם המצב החיצוני של 'ביד פסול' נחשב חלות בדם עצמו, כיוון שבאותה שעה לא היה הדם ראוי לזריקה - וקרבן שאינו ראוי להקרבה, ממילא אין לו שם שלם של קרבן. אך אם הדבר בידו, פירוש הדבר שאף על פי שאי אפשר לזרוק עתה, מכל מקום עדיין ראוי הדם לזריקה; וכיוון שכן, אין חלות פסול בגוף החפצא של הדם.

ג. שם קרבן לעומת שם חפצא של מצווה

ואולם, במזבח שנפגם יש חלות בעצם שם המזבח, שכרגע הווי פסול; וכן בהמיר דתו - בעלי הקרבן פסולים המה. במקרים אלו יש, אם כן, בשעתו דיחוי בעצם החפצא. כיוון שכן, אין זה נחשב "בידו" לעניין דיחוי, ואנו אומרים שיש דיחוי בקרבן.

במצב שכזה יש הבדל בין קרבן למצווה. בקודשים תלוי הכשר הקרבן בקדושה, וכיוון שבמצבו הנוכחי אין הקרבן ראוי להקרבה, נפגמת הקדושה, ויש חלות פסול בעצם שם הקדושה. במצווה, לעומת זאת, גם אם נאמר שיש דיחוי במצוות ויש שם של חפצא של מצווה - אין בשם הזה שום תוכן עצמאי מלבד העובדה שזהו חפצא העומד לקיום מצווה; אין מצב של 'קדושה' בחפצא של מצווה. לכן כיוון שבידו לתקן, אף שמדובר בתיקון בגוף החפצא, מכל מקום מסתברא שעדיין נקרא החפצא ראוי למצווה, וממילא יש לו גם בהווה שם חפצא של מצווה. זאת בניגוד לקרבן, שגם אם נאמר שיש בו מידה של 'ראוי להקרבה', מכל מקום חייבים להודות שכרגע מצבו שונה מזה של קרבן כשר, וההבדל הזה מתבטא ברמת הקדושה - קדושת מזבח שבו; לפיכך כיוון שנדחה - נדחה.

ד. נדחה מעיקרא לעומת נראה ונדחה

אך התוספות מעלים חילוק נוסף: בין נדחה מעיקרא לנראה ונדחה. מה שאמרנו בחפצא של מצווה - שאם בידו לתקן אין הוא נפגם, כי נחשב ראוי למצווה - זהו רק בנדחה מעיקרא. אבל בנראה ונדחה, ייתכן שייפסל (והגמרא נשארת באיבעיא דלא איפשיטא), והיינו: שגם בחפצא של מצווה נאמר שאם חל שם חפצא של מצווה ואז נפגם, שוב אין חוזר ומיתקן. אמנם אם מלכתחילה היה בידו לתקן, יש לומר שבגלל עצם האפשרות הזו טרם חל שם חפצא של מצווה כלל: כשם שלפני האגידה (למאן דאמר לולב צריך אגד) אנו אומרים שאין עדיין חפצא של מצווה, כך גם במקרה שלנו, אין שם חפצא של מצווה לפני ביצוע התיקון; גמר ההכנות הוא תנאי בחלות שם חפצא של מצווה. אם אין בידו לתקן, אזי נגמרו כל ההכנות - יש שם חפצא של מצווה, וחל בו פסול; אך אם יכול לתקן, אנו רואים את התהליך העתידי כחלק מהכשר החפצא, ואם כן לא יחול שם פסול עד גמר התהליך. האפשרות הזאת אינה קיימת בקרבן, כי שָם חל שֵם חפצא של קרבן מיד עם ההקדשה; במצווה, לעומת זאת, אין פעולה מקבילה להקדשה (ייעוד מחשבתי אינו אלא "הזמנה בעלמא", כלשון הגמרא לג:), ושֵם חפצא של מצווה תלוי בהכשרה לעשיית המצווה.

ג. סיכום: דין דיחוי במצוות

לסיכום, יש שני ספקות בנוגע לדיחוי במצווה:

א. האם המושג שייך בכלל? ניתן לומר שאין כלל מושג של חפצא של מצווה המקביל למושג חפצא של קדושה.

ב. בהנחה שיש דיחוי במצוות, האם נכונה הסברה שהצגנו בסעיף ג לעיל? האם בידו לתקן מבטל לחלוטין חלות פסול בחפצא של מצווה, שאינו אלא חפץ הראוי לעשיית מצווה, או שמא גם במצווה אין די בראוי, וצריך להיות כשר בפועל עתה למצווה? גם אם נאמץ את התפיסה השנייה, עדיין מסיקה הגמרא שבנדחה מעיקרא קיימת הסברה הנוספת שהוצגה בסעיף ד.

לרש"י, החולק על התוספות (וכן בבעל המאור כאן), יוצא שבדיחוי מעיקרא לא שייך כלל דיחוי במצוות (גם אם אין בידו לתקן). ההסבר לכך הוא שבמצוות אין לחפץ שם חפצא של מצווה עד שיהיה ראוי לגמרי לקיום המצווה: בקודשים חל השם בעת ההקדשה, אך במצווה מה שקובע הוא רק היראות החפץ לשימוש; ובנראה ונדחה איבעיא להו.

ד. דין דיחוי בכיסהו הרוח

הנקודה האחרונה בתוספות (ברשימתנו למעלה, לא בסדר התוספות) נגעה בדין כיסוי הדם. כיוון שהתוספות מחלקים בין בידו לתקן, כמו ברבו ענבים, לבין אין בידו, כמו בנקטם ראשו, קשה ההשוואה שמשווה הגמרא בין דין נקטם ראשו לדין כיסוי הדם, שהרי בכיסהו הרוח ניתן לתקן על ידי גילוי הדם. התוספות מתרצים שמאחר שאין חייב לעשות כן - שהרי במקרה כזה פטור מלכסות - נחשב ודומה הדבר לאין בידו לתקן.

ההסבר הוא פשוט: בידו לתקן אינו מכשיר מצד עצמו, אלא הוא מעניק לחפצא שם של ראוי לקיום המצווה וראוי להקרבה. התוספות סוברים שכדי להיות ראוי למצווה, צריך להיות עומד למצווה. במקרה של כיסוי הדם, כיוון שאין שום צורך לגלות ולכסות את הדם שנית, אין שום זיקה בין הדם שכיסהו הרוח לבין מצווה עתידית של כיסוי הדם; הדם פטור מכיסוי, ואם כן גם איננו עומד לכיסוי, ואין שום סיבה לראותו כחפצא של מצוות כיסוי. ממילא, אם יש דיחוי במצוות, צריך היה להידחות.

* * *

השיעור הבא, מאת הרב שמואל שמעוני, יעסוק באיסור להכשיר הדס ביום טוב על ידי מיעוט ענביו ובדרכי ההיתר. יש ללמוד את הגמרא לג: "תנו רבנן אין ממעטין... אחריתי" וברש"י; תד"ה מודה וריטב"א ד"ה והא; וכדאי לראות גם את הרמב"ן בשבת קיא. (מצורף להלן).

לגבי תוקף האיסור, השווה רש"י לג. ד"ה עבר עם המרדכי סי' תשמ"ז בשם ריב"א. האם שיטת ריב"א קשורה ליסודות שבהם עסקנו בעניין מעמד לולב ככלי בשיעור מס' 18? נסו להסביר גם את מסקנת הסוגיה על פי רש"י והרמב"ן לאור מה שלמדנו באותו שיעור.

רמב"ן שבת קיא.

"ורב נתן בעל הערוך ז"ל כתב שכל מלאכה שאין אדם עושה אותה להנאתו ואינו נהנה בה אע"פ שהוא פסיק רישיה ולא ימות מותר לר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מקרי, וכשהודה ר' שמעון לא הודה אלא באומר אפסיק רישיה לצרכי ולא ימות והוא נהנה בפסיקת הראש ומיתתו אלא שלא נתכוין אלא לפסיקת הראש. וראיותיו מדאמרי' במסכת סוכה: ואין ממעטין אותן בי"ט ואי אית ליה הושענא אחריתי שרי, אלמא דבר שאינו מתכוין מיקרי אע"פ שהמלאכה נעשית בודאי כיון שאינו נהנה באותה המלאכה ולא להנאתו הוא עושה...

וזו הסברא לא הסכימה לדעתי, ואלו הראיות יש לדחותן. שזו שאמרו במס' סוכה דאית ליה הושענא אחריתי כך טעמה, שאין מיעוט ענבי ההדס תיקון אלא למי שרוצה לצאת בו ידי חובתו, אבל למאן דבעי לה למידי אחרינא לאו תיקון הוא ואין ההדס עומד ומיוחד לצאת בו אלא להריח בו או לדבר אחר,[1] לפיכך כשאין לו הדס אחר והוא ממעט כדי לתקן אותו לחובתו הוא כעושה כלי ואסור, אבל כשהוא ממעט לדבר אחר ויש לו הושענא אחריתי נמצא שאינו מתקן שהרי אין בזה תיקון להדס שהרי הוא עומד להריח ולדבר אחר ולא עשה שום מלאכה לא במתכוין ולא בשאינו מתכוין, ולא שמענו בממעט ענבי הדס בפסח שיהא אסור, וזו כיוצא בה".

 

 


[1] ועיין גם בריטב"א בסוגייתנו: "והרי הוא כמלקט אותם מהדס שוטה, שאינו מתקן".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)