ויקרא | לב נבון יבקש דעת

 

"לב נבון יבקש דעת"[1]

א. הקדמה

פרשת ויקרא פותחת בקריאת ה' אל משה מאהל מועד:

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

(ויקרא, א', א).

בויקרא רבה מובא על הפסוק המדרש הבא:

..."ויקרא אל משה וידבר ה'". מיכן[2] אמרו כל ת"ח[3] שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. תדע לך, שכן צא ולמד ממשה, אבי החכמה אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן; ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר (ויקרא, א', א) "ויקרא אל משה וידבר"...

(ויקרא רבה [וילנא], ויקרא, א', טו).

בעלי המוסר התייחסו בהרחבה למושג ה"דעת", ושמותם של כמה מספרי המוסר המרכזיים כרוכים בצורה זו או אחרת ב"דעת".

במהלך השיעור נעסוק בשיחותיהם של שניים מבעלי המוסר שקראו את שם ספרם על שם ה"דעת". הראשון הוא ר' ירוחם הלוי ליבוביץ ממיר, ששם ספרו הוא "דעת תורה"; השני הוא ר' יוסף ליב בלוך מטעלז, ששם ספרו הוא "שיעורי דעת".

ב. הדעת כשליטה עצמית

ר' ירוחם מעיר על דברי המדרש הנזכר:

ונפלאות קא תזינן כאן ביסוד הדעה וסודה. לומר על משרע"ה[4], שלו היה נכנס בלי קריאה...היו אומרים עליו כבר כל ת"ח שאין בו דעה נבילה טובה הימנו, אם כי בחכמתו אין כאן גרעון ולא כלום, במדה היותר גדולה - אבי החכמה. ואם כי בנבואתו אין כאן גרעון ולא כלום - אבי הנביאים. וכן כל המעלות כולם במדות הכי נעלות, ועדיין אין שלימות בהן. ואם רק לא היה עוצר את רוחו, ורק היה נכנס בלי קריאה, הרי כל המעלות היו בטלין ומבוטלין עד שנבילה תהי' טובה הימנו, מבהיל הדברים!

("דעת תורה", ויקרא, חלק ג', עמוד ט).

ר' ירוחם מתקשה בהבנת דברי המדרש. וכי כניסת משה רבנו בלי שנקרא לאוהל מועד הייתה מבטלת את כל מעלותיו, עד שנבלה הייתה טובה ממנו?

בתשובתו, ר' ירוחם עומד על משמעותה המרכזית של הדעת, והוא מסביר מדוע מי שאין בו דעת, אפילו יהיה בעל מעלה גדולה כמשה רבנו, נבלה טובה הימנו:

למדים אנו מזה יסוד וסוד מבהיל, שגם ברבוי רבבן המעלות, ואף בכל גודל דרגתן, עדיין כולם טרם באו בתכליתן, עדיין מציאות בהן להיות כלא היו, אם גבוה מעל גבוה אין קשר ואין גשר, אם על ראשן לא ינתן כתר המלוכה, היא הדעה המושלת בכל אשר לו...אחרי החכמה ואחרי הנבואה וכן כולם, ודאי שיש לנו כאן המון חיילות לאין מספר, אבל עדיין עוד כולם בבחינת "מלכותא בלא תגא",[5] כי גם למלכות ישנו סוד של "תגא", של "כתר", וה"תגא" זו המושל, זוהי סוד ה"דעה", המנהל את כולם היא הדעת, עד כגון זו הנה רוממות סוד ה"דעה"...

(שם, עמוד י).

להבנת ר' ירוחם, באמצעות הדעת האדם שולט בכל שאר הכוחות, ומי שאין בו דעת אינו מסוגל לנווט את כוחותיו ולממש את הפוטנציאל הגלום בו.

ר' ירוחם מביא ראיה לדבריו מר' יהודה הלוי בספר הכוזרי:

ובכוזרי מאמר שלישי אות ג, על תמיהת הכוזרי שאיך אמר החבר שהחסיד הוא מי שנזהר במדינתו וכו' והלא על חסיד שאלתיך ולא על המושל? והיתה תשובת החבר כי אמנם החסיד הוא מי שהוא מושל, כנאמר ומושל ברוחו מלוכד עיר. ועיי"ש,[6] - כי אמנם כן, כח המושל הוא ה"כתר", והוא ודאי החסיד.

(שם).

הגדרת החסידות, לדעת ריה"ל, היא שליטה עצמית, המאפשרת לתת לכל אחד מהכוחות שבאדם את המקום הראוי לו.

במקום אחר ר' ירוחם מפרש מדוע בספר מסילת ישרים עוסק הרמח"ל במושג ה"דעת" דווקא בפרק ב', שנושאו הוא מידת הזהירות:

והנה במס"י[7] בפרק מדת הזהירות (סוף פ"ב[8]) מביא בו מאז"ל[9] (ברכות לג.) "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו", ולכאורה אינו מובן, כי מה שייכות הוא ענין של "מי שאין בו דעה", לענין של זהירות, שהעמיד זה המס"י דוקא בפרק זה של מדת הזהירות ולא בשאר הפרקים? והענין הוא, כי סוד הזהירות הוא כפי אשר מבאר שם החסיד לוצאטו ז"ל: שיהיה האדם מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו וכו', ולא להיות הולך במהלך הרגלו וכו', ולא להיות כלו שב במרוצתו כסוס שוטף במלחמה וכו'. ושם בפ"ג[10] כותב: "כי העצה האמיתית הזאת לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמיתתה אלא אותם שכבר יצאו מתחת ידי יצרם ומשלו בו", ועיי"ש[11]. הנה כי ענין הזהירות היינו הממשל על עצמו; להיות עומד למעלה מהרגליו וטבעיו, וזהר סוד הדעת שהוא למעלה מכל המדות, סוד הקדושה ודאי וזהו אשר העמיד המס"י ענין הדעה במדת הזהירות, כי סוד שניהם להיות גבור המושל ברוחו, "מושלים - ביצרם".

(שם, עמוד א).

ג. הדעת כהגשמת האינטלקט

הרי"ל בלוך הרבה לעסוק ב"דעת" ובחשיבותה, וניתן לומר שעולמו המוסרי של רי"ל סובב סביב מושג ה"דעת". בחלק השני של "שיעורי דעת" מופיע שיעור שכותרתו היא "חכמה בינה ודעת", ובו מסביר רי"ל את מהותה של ה"דעת". רי"ל פותח את השיעור בציטוט הסוגיה בנדרים שעוסקת בחשיבותה של הדעת:

בגמ' נדרים[12] ביארו חז"ל את הפסוק: "ועבדת את אויביך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל"...רב נחמן אמר, בחסר כל, בלא דעה...במערבא אמרי: דדא ביה כולה ביה, דלא דא ביה מה ביה? דא קני מה חסר, דא לא קני, מה קני?[13] - כך היה שגור בפי בני מערבא: כי רק זה האיש שיש לו דעה יש לו כל, ומי שאין לו דעה, אף שיהיו לו כל הדברים שבידם לתת אושר לאדם, אין לו כלום. ולא רק 'אימרה' היא במערבא, אלא כך ביארו חכמינו את דברי התורה, כי זהו: "בחסר כל".

("שיעורי דעת", ירושלים, תש"ע, כרך שני, עמוד קסח).

בהמשך מסביר רי"ל את מהותה של הדעת:

מהי "דעה" זו, אשר בלעדה, אם גם הכל יימצא ברשות האדם, עני הוא, ומציאותה, מעשרת ומאשרת אותו.

סולם העליה ג' מדרגות יש לו: חכמה, בינה, דעה.

האוגר ומאסף ידיעות החכמה בכמות מרובה - חכם הוא. למעלה מזה היא הבינה. אם אלו הידיעות, אשר רכש לו האדם, נסדרו במערכי הלב, נצטיירו בשכלו, מרגיש הוא ידיעות אלו במלוא רוחבן והקיפן, ומבין דבר מתוך דבר, לזה - נבון יקרא. העולה על כולן, היא הדעת, כשהחכמה, שנתרחבה ונצטיירה בלבו של האדם ע"י[14] הבינה, מתאגדת ומתאחדת עם כל מציאותו ומהותו, עד כדי להחליט, כי ידיעה זו אמת מוחלטת היא, להנהיג אותה בכל הלך חייו, ועל פיה לפלס מעגלו, ולכונן צעדיו, ואחרת בעדו אין - זאת היא מידת הדעת. ותולדה היא מהראשונות: חכמה ובינה, ע"י חכמה רבה, והבנת לב עמוקה, מגיע האדם למדרגת הדעת.

(שם).

לפי רי"ל, הדעת היא הכוח שבאמצעותו האדם יכול לקבל החלטה שתשפיע על התנהגותו ואורח חייו. לאחר שאדם הגיע לוודאות בעזרת כוחות החכמה והבינה, באה הדעת ומעבירה את ההשגה השכלית לעולם המעשה. רי"ל מבסס את פרשנותו למושג הדעת על פסוקים מוכרים בספר בראשית:

...וכמו שמצינו בתורה: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וגו' (בראשית יח, יט). ופירש"י: "כי ידעתיו, לשון חיבה, כמו "מודע לאישה" וכו', "ואדעך בשם". ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו". וכן מצינו: "והאדם ידע את חוה אשתו" - מכיון שנתקרב אליה - נקרא "ידע אותה" (עי' ספורנו בראשית ב, ט). וכן ענין דעה שמצינו בספרים הק',[15] משמעו הוא, שמתקרבות ידיעות החכמה אל האדם. וכשאלו הידיעות הנאצרות בלבו של האדם, נתאגדו ונתאחדו בקשר בלתי נפרד ל"אני" הפנימי שלו, ורצונו, חפצו ומעשיו, הם תוצאה ישרה מהתמזגות ידיעותיו עם שורש נשמתו - ידיעות כגון אלו, שלו הן, בעלים הוא עליהן, בהטותו את מעשיו עפ"י חפצו ורצונו, שבאו מתוך התיישבות החכמה בלבו ונשמתו.

(שם, עמוד קסט).

רי"ל אינו מסתפק בהגדרה רעיונית, אלא הוא מנסח תביעה מעשית מכל אחד ואחד להתאמץ כדי לזכות ולהשיג את כוח הדעת:

 

וראוי לאדם, להשתדל ולהתאמץ בכל כחו, להגיע לדרגא עילאה זו. כי זולת זאת, גם החכמה, גם הבינה, הנמצאות אצלו, אין הן כי אם עירבוב מושגים של מושכלות שונים, המונחים אצלו בלי תנועה וחיים, בחסור לו האפשרות והיכולת, להשתמש בהם עפ"י[16] כוונתם הנכונה, ואין הוא יודע היאך להפיק את התועלת הרצויה, מכל אלו הדברים שניתנו לאשר את בעליהם. סגולות חמדה ואוצרות יקר הופקדו אצלו, אבל אין הוא אדון עליהם, ברשותו הם נמצאים, אבל לא הוא ה'מושל והמצוה' בכל אשר לו, כי אין לו הכרעה והחלטה לדעת את אשר עליו, רק ייקלע מרגש אחד - למשנהו, מהכרה אחת - לשכנגדה, ורק ע"י הדעה אפשר לו לאדם, למצוא את ההכרעה הנכונה בכל שאלות חייו.

אבל, מכיון שהדעת תולדה היא, משתי אלו הראשונות, אי אפשר לו לאדם להגיע אליה, רק אם ישתדל לאסוף הרבה חכמה, לאגור ידיעות מרובות, ולהבינן בהבנת לב אמיתית.

ואף ידיעה זו, שאנו מדברים בה עכשיו, צריכים אנו לקבל דרך שלש מדרגות אלו: קודם כל יש לקלוט הידיעה, כי אי אפשר לו לאדם להשתמש בידיעותיו כרצונו, רק אם יגיע לידי מדרגת הדעת, שיוכל להחליט כל ידיעה וחכמה שהוא אוצר בקרבו, לאמת מוחלטת ולהנהיגה בחיים. ואחרי כן לצייר ידיעה זו בציורי הלב, ולהרגישה במלוא רוחבה והקיפה. ובאחרונה, להחליט כי ידיעה זו נכונה ואמיתית היא, להכניסה בחייו ולחיות על פיה.

(שם).

נסיים בתפילתו של נעים זמירות ישראל:

טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי.

(תהלים, קי"ט, סו).