דילוג לתוכן העיקרי
גמרא סוכה -
שיעור 19

סוכה | דף לב | וענף עץ עבות

א. שם המין לעומת תיאורו

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל... (ויקרא כ"ג, מ).

כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב.

פרי עץ הדר האמור בתורה הוא אתרוג, וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד. אבל אם היו שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן אין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה.

ערבי נחל האמורות בתורה אינן כל דבר הגדל על הנחל אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל, עלה שלו משוך ופיו חלק וקנה שלו אדום וזה הוא הנקרא ערבה, ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נאמר 'ערבי נחל', ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר (רמב"ם הלכות לולב פ"ז הלכות א-ג).

הגדרות אלו, הפותחות את הלכות לולב, פשוטות וידועות לכל תינוק של בית רבן. ברם, עדיין מקום עיון יש בכאן, היות שאין הכתוב מזכיר את ארבעת המינים בשווה: בעוד שהלולב והערבה נקובים בשמותיהם, ומינם מפורש בכתוב, האתרוג וההדס אינם מוזכרים בשמותם, ואין הכתוב נותן לנו אלא תיאור של שני המינים הללו, שמתוכו אמורים אנו לדעת איזה מין ליטול. ויש להבין: מדוע חילק הכתוב בין המינים, ולא נהג כלפיהם במידה שווה?

בייחוד אמורים הדברים כלפי ההדס - היחידי מבין שלושת מיני הצומח (דהיינו: המינים שאנו נוטלים את צמחם או עצם, ולא את פריים כבאתרוג) שלא נתפרש בשמו: הלוא שלושת מיני הצומח נאגדים יחדיו, ומהווים יחידה פנימית מגובשת במצוות ד' מינים - ומדוע יצא ההדס מן הכלל, שלא להיות מוזכר בשמו? ולדעת הרמב"ן,[1] ש"פרי עץ הדר" הנו שמו העברי של הפרי, והמילה אתרוג אינה אלא תרגום לארמית של המילה "הדר", מחריפה הקושיה, שהרי לפי פירוש זה, ההדס הנו המין היחידי שאינו מוזכר בשם מינו. ואם יבוא הטוען ויאמר שאף "ענף עץ עבֹת" הוא שם המין בתורה, ואיננו תיאור הצמח, הרי תשובתו בצדו - שהמילה הדס מופיעה בכמה מקראות, ואין היא לשון חכמים בלבד (כאתרוג אליבא דהרמב"ן), אלא היא מלשון המקרא.[2]

בדברינו להלן נתמקד בהדס וננסה לעמוד על עניינו. עניין האתרוג מחייב דיון נפרד, שאין כאן מקומו.

ב. מניין ההדסים ודין הדס קטום

כתב הרמב"ן (בשני המקומות הנזכרים בהערה 1), וזה לשונו:

כי 'הדר' האמור בתורה באתרוג כמו 'עבות' האמור בהדס ו'כפות' האמור בלולב, כולהו בשמותיהן דמינין כתיבי.

הרי שאיננו מסכים להנחתנו דלעיל, ולדעתו התורה אכן כתבה את מין ההדס בשמו.

ברם, נראה ששאלה זו גופה - אם נקבה התורה במין ההדס או שמא רק תיארה את תכונותיו - במחלוקת שנויה, ומהווה מפתח להבנת הסוגיות.

מחלוקת התנאים המשולשת והקושי במיקומה

תנן ריש לולב הגזול (לב:):

הדס הגזול והיבש פסול. של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. נקטם ראשו נפרצו עליו או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול; ואם מיעטן כשר.

כשלעצמה, אין במשנה זו משום חידוש, והיא משתלבת ברצף ארבע המשניות הפותחות פרק זה והחוזרות על אותם הפרטים עצמם (גזול, יבש, של אשרה, של עיר הנידחת, נקטם ראשו וכו') ביחס לכל אחד מד' המינים.[3] ואולם, המשנה החמישית בפרק (לד:) מציבה בפנינו בעיה קשה. הכי תנן התם:

רבי ישמעאל אומר: שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום. רבי טרפון אומר: אפילו שלשתן קטומים. רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת.

מלבד הסתירה בין משנה זו לקודמתה בעניין הדס קטום - אשר העסיקה את גדולי הראשונים, וכדלהלן - יש בה עוד קושי גדול ביותר. בין אם ננקוט כדעת הרי"ף, הרמב"ם והרמב"ן, ששתי המשניות חלוקות בעניין קטום, ובין אם ננקוט כשיטת הראב"ד ובעל המאור, שישנם שני סוגי קטימה, לא ניתן להבין מדוע לא הביא רבנו הקדוש מחלוקת (או דעה) זו במשנה קמייתא. הלוא המשנה הראשונה, עניינה פסולי הדס, והיא דנה מפורשות בעניין הדס קטום; אם אכן חלוקים ר' טרפון ור' ישמעאל על משנה זו (או מוסיפים חילוק בעניין הקטום), המקום המתבקש לרשום את דעתם הוא באותה משנה של פסולי הדס, בסמוך לדעת תנא קמא!

ועוד זאת; לא רק שאין כל היגיון לדחותה למקום אחר, אלא שבמקום אליו נדחקה היא מפריעה ביותר לרצף המשנה, ומפסיקה אותו בסכינא חריפא. עניינה של אותה משנה, הבאה לאחר פסולי ד' מינים, הוא מניין המינים, שבו נחלקו התם התנאים; ואולם, תוך כדי הצגת מחלוקתם של ר' טרפון ור' ישמעאל עם ר' עקיבא בעניין זה, משתרבב לתוך המשנה הדיון בעניין ההדסים הקטומים ויוצר הֶפסק באמצע המחלוקת. הגע עצמך, לוּ היינו גוזרים ומפרידים את שתי המשניות האלו לפסקות קצרות ומבקשים מינוקא דלא חכים ולא טיפש להרכיבן יחד מחדש, הלוא ברי שהיה סומך את שני הדיונים בעניין הקטימה זה לזה, ולאחר מכן היה מחבר את הדעות השונות בעניין המניין לרצף אחד שאינו מופסק. ואם לא די לנו בתשב"ר זה - מי לנו גדול מהרמב"ם, שבעצמו נהג כן: את דין המניין רשם בפ"ז ה"ז, ואילו את עניין הקטימה הרחיק לפרק אחר (פ"ח ה"ה), בו דן בפסולי המינים - וזאת על אף שהוא פוסק בשני המקומות את שיטת ר' טרפון, השנויה במשנה בחדא מחתא.

העולה מכל זאת, שישנם שני קשיים בסידורה של משנה ה: א. מדוע לא הובאה המחלוקת בעניין הקטימה במקומה המתבקש בפרק? ב. מדוע היא מפרידה בין הדבקים בהרצאת מחלוקתו של ר' עקיבא עם התנאים האחרים?

מצוות הדס: קיום במין ההדס או קיום של "עבות"?

ונראה פשוט שחדא בחברתה מתרצתא, וישנו קשר הדוק וענייני בין שתי הפלוגתות. אכן, ודאי שלא ניתן להפסיק את המשנה בסכינא חריפא, ומעולם לא עלה על דעת רבי לעשות כן. ברם, אין כאן הפסק והפרדה, אלא רצף והמשכיות, משום שעצם היתר הקטום תלוי במספר ההדסים, ואף יש בו כדי להעיד על מהות ההדס למאן דאמר שצריכים שלושה. על כן אין כאן הפסק כלל, ושתי המחלוקות קשורות זו בזו.

סוד העניין הוא בכך ששתי שאלות אלו, יש בהן כדי לגלות לנו באם "ענף עץ עבת" האמור בכתוב הנו שם המין, כדעת הרמב"ן, או שאינו שם המין אלא תיאור הצמח.

כפי שהערנו לעיל, פשטות הכתוב היא שאין "ענף עץ עבת" שם המין, אלא תיאור הצמח הנדרש, וההדס הוא הצמח בעל העלים העונים על תיאור זה. ובאמת, יש לומר שבאופן עקרוני אין אנו זקוקים בדווקא להדס, אלא כל צמח בעל צמחייה עבותה ועלים רבים וצפופים יש בו בכדי לענות על צורכי המצווה, וכפי שמשמע מהסוגיה לב:, שבחנה את האפשרות להכשיר עצים אחרים כענף עץ עבות, ולא דחתה אלא מפאת שאין הם ממלאים נכונה אחר כל תנאי העבות:

תנו רבנן: 'ענף עץ עבת' - שענפיו חופין את עצו, ואי זה הוא? הוי אומר: זה הדס.
ואימא זיתא? בעינן 'עבת' וליכא.
ואימא דולבא? בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא.
ואימא הירדוף? אמר אביי: 'דרכיה דרכי נעם' (משלי ג', יז) וליכא. רבא אמר מהכא 'האמת והשלום אהבו' (זכריה ח', יט).

אמנם הרמב"ן יטען שסימנים אלו רק פושטים את הספק ומוכיחים שזהו המין אליו התכוונה התורה בביטוי "ענף עץ עבת", אך פשט הסוגיה הוא שאכן קיימת אפשרות שאף צמחים עבותים אחרים כשרים לקיום המצווה, וכפי שהבינו התוספות שם (לג. ד"ה ואימא). הגע עצמך: הרי רק ביחס לאתרוג ולהדס בחנה הגמרא את האפשרות ליטול מינים אחרים או נוספים, ואילו ביחס לערבה וללולב לא עשתה כן, אלא הבינה כדבר פשוט שבעינן מין מסוים. והטעם לכך פשוט: אין זה מפאת ששני מינים אלו (לולב וערבה), שמותיהם ידועים יותר, ואילו ההדס והאתרוג כינוייהם עלומים וצריך לברר אחריהם; אלא מפני שכאן נתנה התורה תיאור, ולא שם, וכל העונה על התיאור כשר למצוותו. בייחוד אמורים הדברים ביחס להדס, שהרי התורה יכלה לתת שם ולא עשתה כן (כדלעיל סעיף א), והשימוש בביטוי "ענף עץ עבת" אינו מהווה הכרח לשוני, אלא העדפה מודעת של התיאור על פני השם.

ובכן, עניין זה הוא העומד ביסוד מחלוקת התנאים לגבי מניין ההדסים, ופרטי הדינים בהם נחלקו סובבים סחור סחור לשאלה זו. באם "ענף עץ עבת" הנו תאור, אזי אין התורה חפצה בצמח ההדס הפרטי ובחפצא המיוחד של ההדס כשלעצמו, אלא בכל גידול בעל צמחייה עבותה המבטא את השפע שבעולם הצומח. אין ענייננו בסימבוליקה או בכל אלמנט אחר של הצמח הפרטי, אלא במתן ביטוי לשפע הקיים בעולם הצומח בכלליותו, והבא לידי ביטוי בגידול העבות והצפוף של עלי ההדסים. על כן בחנה הגמרא את האפשרות שאף צמחים אחרים, דוגמת הזית או הדולב, יוכשרו נוסף על ההדס (לא במקומו!), שהרי קיום המצווה הוא בצמח כצומח, ולא במין מסוים.

והנה, איתא שם בסוגיה לעניין אסא מצראה (הדס בעל שבעה עלים בקנה אחד):

אמר אביי: שמע מינה האי אסא מצראה כשר להושענא. פשיטא! מהו דתימא: הואיל ואית ליה שם לווי לא מתכשר, קא משמע לן. ואימא הכי נמי? 'עץ עבות' אמר רחמנא מכל מקום.

ויש להבין שזהו החידוש בדין זה. אמנם אית ליה שם לוויי, ועל כן לא ניתן לראותו כאותו המין - שהרי הרבה צמחים ובעלי חיים הגדלים במקומות ובתנאי אקלים שונים ונקראים על שם מקומם אינם זהים במינן למרות המשותף - אך למרות זאת הוא כשר, מפני שאף הוא עבות, ולא בעינן דווקא מין מסוים של הדס. וזהו שהקשתה הגמרא "ואימא הכי נמי", זאת אומרת, שאכן אסא מצראה הנו מין שונה, ועל כן ייפסל; ותירצה שאין כאן דין של מין הדס, אלא דין של עבות, והרי ההדס המצרי הוא עבות. וזו משמעות הקביעה " 'עץ עבות' אמר רחמנא מכל מקום" (אשר אין לה מובן אחרת, שהרי אין כאן משום ריבוי או ייתור בכתוב!) - שאין כאן צורך במין הדס, אלא בכל עץ עבות. הרי לנו ששאלתנו מוצגת כאן כהווה-אמינא ומסקנה לעניין הדס מצרי.[4]

ויעוין עוד שם בסוגיה:

תנו רבנן: קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת - זהו הדס. רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'ענף עץ עבת' - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה הדס.

הרי שתנא קמא רואה את עיקר ההדס בצורת עליו, בעוד שראב"י מתמקד בתכונה אחרת של ההדס; ודברינו בעניין משמעות העביתה תואמים אפוא היטב את שיטת תנא קמא, אך לא את דעת ראב"י.

המחלוקת בעניין מניין ההדסים

מעתה יש לומר שזו המחלוקת בעניין המניין. אם קיום ההדס הנו הבעת השפע וכוח החיים שבעולם הצומח, אזי - כך טוענים ר' ישמעאל ור' טרפון - יש לבטא זאת לא רק בצורת הצמח, אלא אף במניין. אכן, אם אנו מעוניינים בנטילת החפץ עבור עצמו ותו לא, אזי בחד סגי, ויוצאים ידי חובה בהדס אחד, כשם שנוטלים לולב אחד ואתרוג אחד, וכדעת ר' עקיבא. ברם, אם קיום ההדס הוא בהבעת השפע בעולם הצומח, יש לקחת שלושה הדסים, כדי לבטא זאת לא רק בצורת החפץ אלא אף במניינו.

היות שכן, אין זה מפתיע כלל לגלות שהרמב"ן, מרא דשמעתתא ש"ענף עץ עבת" הנו שם המין, כתב בעניין זה כדברים האלה:

ופשוטו של מקרא יאמר שנקח לנו פרי עץ הדר ונקח כפות תמרים וענף אחד מעץ עבות וענף אחד מערבי נחל, והנה הם אחד מכל מין, כי 'כפות תמרים' מחובר אל 'ולקחתם לכם' שהם הרבים, כי הלכה היא כרבי עקיבא שאומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת. ולכך תרגם אונקלוס בכולן בלשון רבים, מחובר אל 'ולקחתם לכם' שהם הרבים.

ובטעם המצוה הזאת אמרו (תענית ב:) על דרך האגדות, שהמינין הללו באין לרצות על המים. ועל דרך האמת, 'פרי עץ הדר' הוא הפרי שבו רוב התאוה, ובו חטא אדם הראשון, שנאמר 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל' (בראשית ג', ו), והנה החטא בו לבדו, ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים. ו'כפות תמרים' הוא הראש הקו אמצעי כפול וגבוה על כולם, 'וענף עץ עבות' רמז לשלש ספירות בבד אחד, כענין שנאמר 'מידי אביר יעקב' (שם מ"ט, כד), 'וערבי נחל' כענין שנאמר 'סולו לרוכב בערבות' (תהילים ס"ח, ה), כי יתערבו במדת הדין ובמדת הרחמים.

הרי לנו שהוא מעוניין במין ההדס מפאת צורתו, ולא מפני השפע הרמוז בו, ועל כן קבע כרבי עקיבא, שדי בהדס אחד.

והנה, עיין שם בסוגיה (לד:):

תניא, רבי ישמעאל אומר: 'פרי עץ הדר' אחד, 'כפת תמרים' אחד, 'ענף עץ עבת' שלשה, 'ערבי נחל' שתים.

ובתוספות שם העירו והקשו:

פי' בקונטרס: 'ענף' חד, 'עץ' חד, 'עבות' חד. ותימה, דלעיל (דף לב:) אוקימנא: 'ענף עץ' - שענפיו חופין את עציו, ודרשינן נמי: 'עץ עבות' - קלוע כמין קליעה.

ונשארו בצריך עיון, כיצד לכלכל שתי דרשות מפסוק אחד. ואולם, ההסבר נראה פשוט: אין אנו דורשים מריבוי המילים "ענף", "עץ" ו"עבת" שצריך שלושה הדסים, וממילא תיקשי כיצד ניתן לדרוש שתי דרשות מאותו פסוק, אלא ריבוי ההדסים נלמד ממשמעותא דקרא, דאם בעינן ריבוי ענפים וצפיפותם, אזי נדרש גם ריבוי המניין, ותרווייהו בכדי לבטא את עניין העבות והשפע שבעולם הצומח; ממילא אין המניין נדרש, אלא כלול בעצם העניין, וניתן לדרוש מהפסוק דרשה אחרת.

המחלוקת בדין הדס קטום

העולה מכאן, שר' ישמעאל ור' טרפון נחלקו עם ר' עקיבא על עצם מהותה של מצוות הדס, ולא רק בפרטי המניין, ועל כן עולה עניין הקטימה במשנה זו, שהרי אף אותו יש לראות כמחלוקת התלויה בשאלה זו. אם צריכים אנו למין המסוים של ההדס כהדס בדווקא, ולא מפני היותו מייצג את כלל עולם הצומח, ודין חפצא מיוחד של הדס נאמר כאן, אזי יש לפסול בנקטם ראשו, כבשאר המינים; היות שקיימא לן לעניין ד' מינים שעיקר החפץ והדרו בראשו, ועל כן פוסלת פגימה בראש החפץ את כולו, אף בהדס יש לנו לדון כן. לכן פסלה המשנה הראשונה קטום בהדס כבשאר מינים, ולא חילקה ביניהם. ואולם, לכשנחלקו על המניין במשנה השנייה, ובאו ר' ישמעאל ור' טרפון וחידשו שאין עניין המצווה בהדס עצמו, אלא בשפע של עולם הצומח הכללי המשתקף דרכו - הן בצורתו הן במניינו - אזי ניתן להכשיר אף קטום, שהרי אף בקטום משתקף הריבוי והשפע, ואין אנו זקוקים להדר המין בדווקא. ממילא ר' טרפון ור' ישמעאל, המצריכים שלושה הדסים מפאת הצורך בריבוי ושפע, מכשירים קטומין, בעוד שר' עקיבא, המעוניין במין הפרטי, אינו מצריך יותר מאחד, אך פוסל קטום.

נמצא שר' טרפון ור' ישמעאל באים לחלוק על הנחת היסוד של המשנה הראשונה, ושתי המחלוקות חד הן, ועל כן מוצגות שתי השיטות יחד. אין כאן סכינא חריפא המפסיק באמצע עניין, אלא שתי שיטות המחזקות ומאששות זו את זו, ויותר ראוי להביאן יחד ולראות את עניין הקטימה כביטוי נוסף לאותה מחלוקת, מאשר לדון במשנה הקודמת במחלוקת פרטית ביחס לדין קטום.

שיטת רבי ישמעאל

והנה, שיטת ר' ישמעאל, ששניים קטומים כשרים אך אחד חייב להיות שלם, קשה ממה נפשך: אם קטום כשר - יוכשרו שלושתם; ואם אינו כשר - הכיצד ניתן להכשיר בשניים קטומים? וכבר הקשתה הגמרא כן, ולא נותרה לה בררה אלא להסיק שר' ישמעאל חזר בו:

ורבי ישמעאל מה נפשך: אי שלימין בעי - ליבעי נמי כולהו; אי לא בעי שלימין - אפילו חד נמי לא!
אמר ביראה אמר רבי אמי: חזר בו רבי ישמעאל.

ברם, הירושלמי מקיים את שיטת רבי ישמעאל שבמשנה ואינו סבור שחזר בו, והשיטה טעונה הסבר. כמו כן, אף אם צודק הבבלי שחזר בו, עדיין יש להבין מה סבר בתחילה.

והנה, לאור דברינו מחוורת שיטת ר' ישמעאל ביותר. לדידיה, שני קיומים ישנם בהדס, ובעינן תרתי: הן את המין כמין פרטי הן את הריבוי והשפע שבעבות. לכן צריך מניין ההדסים להיות שלושה, בכדי לבטא את עקרון הריבוי והשפע, אך לכך סגי בשלושה קטומים. ואולם, ישנו לקיום הנוסף של ההדס כמין, ולכך חייב ההדס להיות שלם, אך אין צריך יותר מאחד. ממילא, די באחד שאינו קטום לקיום של נטילת המין, אך צריך שניים נוספים לקיום העבות, אלא שבאלו אפשר לצאת בקטומים, ואין צריך שלמים; לכן סבור ר' ישמעאל שצריך שניים קטומין, הניטלים עבור העבות בלבד, ועוד אחד שאינו קטום, בכדי להשיג את קיום המין בנוסף לקיום עבות. לעומתו, ר' טרפון (ולהבבלי אף ר' ישמעאל לאחר חזרתו) סבור שישנו רק קיום של ריבוי, ואין צריך אפילו אחד שאינו קטום.

שיטת הראב"ד ובעל המאור

ויש להוסיף, שדברינו האחרונים בהסבר המחלוקת לעניין קטימה נאמרו אליבא דהרי"ף וסיעתו (הרמב"ם והרמב"ן), הסבורים ששתי המשניות דנות באותו מקרה, ועל כורחנו חלוקים המה ביחס לקטום. ברם, אף לשיטת הראב"ד ובעל המאור, הסבורים ש"החכם אשר עיניו בראשו יבא ויראה כי קטומין שאמרו ר' טרפון ור' ישמעאל אינן כקטומין ששנינו בראש המשנה" (לשון הראב"ד בחיבור הלולב שלו עמ' יד), אלא יש לחלק בין הדס קטום, אותו מכשירה המשנה השנייה, לבין נקטם ראשו שפסול - עדיין דברינו קיימים, וביתר תוקף.

דהנה שיטת הראב"ד היא שהמשנה השנייה דנה אם צריך שיהיה הצמח כולו שלם "ולא קטום מן הגזע אלא כל הגזע שלם עם פארותיו", או שניתן להכשיר אף ענף שנקטף מן הגזע והנו רק חלק מן השלם. ויש להבין: מדוע יהיה צורך לצמח שלם, ולא נסתפק בענף? ועוד, מאי קמשמע לן ר' טרפון שהקטום כשר, ומה פשר שיטת ר' ישמעאל (אם לא חזר בו או בטרם חזר בו), המצריך גזע שלם באחד - וכל זאת דווקא בהדס? וכבר תמה הרמב"ן על כך בלשון חריפה וקבע "שזה הפירוש מוקצה מן הדעת, שאם כן למה פסל שום חכם בקטומין ומופשחים בהדס יותר משאר המינין, ואדרבה בהדס כשר לדברי הכול שהרי 'ענף' כתוב בו".[5] וקושייתו אכן זועקת לתשובה.

ונראה להסביר את הראב"ד ובעל המאור בפשטות על פי המהלך שהוצע בכאן. היות שההדס, אין קיומו קיום פרטי של נטילת מין ההדס, אלא לקיחת צמח עבות, היה עולה על הדעת שצריכים לצמח שלם בעל גזע, ואין די בענף בודד הנגזר מן הצמח. על כך חידש ר' טרפון כי אף שהוא סבור שהקיום הוא קיום של צמח עבות, די לנו מבחינה מעשית באחד, ואין צורך בגזע שלם או בענף הגדל מעצמו מן הקרקע. בעניין זה הרי שונה ההדס מן הלולב והערבה, ועל כן נפלה מאליה קושיית הרמב"ן. ואולם, הרמב"ן עצמו לא יכול לתרץ כן, שהרי לדעתו "ענף עץ עבת" אינו תיאור אלא שם, ואין שוני בין ההדס לשאר המינים בכך, ולכן הקשה מאי שנא הדס מן האחרים.

פסק הרמב"ם

באם כנים דברינו, שמניין ההדסים יש בו כדי להעיד על כך שקיום מצוותו הוא בריבוי הצומח, ולא במין הפרטי, נוכל להסביר בנקל את שיטתו הידועה של הרמב"ם (פ"ז ה"ז) בעניין מניין המינים ותוספת עליהם:

כמה נוטל מהן? לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס, ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא, אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן, ואם הוסיף או גרע [לא] פסל.

הרי ששיטתו היא לחלק בין הדס וערבה לעניין ריבוי בדים, ודלא כשיטת הרבה ראשונים אחרים, המתירים הוספה בשני המינים. וכבר התקשו המפרשים מאי שנא הדס מערבה, ומדוע יש חילוק ביניהם לעניין התוספת, הלוא המשנה נקבה מניין לשניהם ולא חילקה. ברם, לדברינו העניין מובן. קיום הערבה הוא קיום של נטילת מין מיוחד, והטעם לנטילת שתי ערבות הוא משום ריבוי הכתוב, והווי דין מניין, ולכן לא ניתן להוסיף או לגרוע על מספר הבדים הנלמדים מן הפסוק, אלא צריך ליטול שניים ולא יותר. בהדס, לעומת זאת, לא נאמר דין מין, ואין המספר נדרש מן הפסוק, אלא ישנו קיום של ריבוי הצומח, הן בצורת העלים הן במספרם, ועל כן כל המרבה הרי זה משובח.

וזהו אף הטעם שהרבה ראשונים הכשירו אף הדסים שוטים כתוספת, ואין בכך משום בל תוסיף של הוספת מין חמישי, שהרי הוספת ההדסים נעשית על סמך ההנחה שאין כאן דין מין אלא ריבוי הצומח, ולכך אף ההדס השוטה מועיל (כפי שיבואר בהרחבה לקמן).

ועיין במגיד משנה שחילק בין ההדס לערבה משום שההדס הוא לנוי, מה שאין כן הערבה (וייתכן שאף הרמב"ם עצמו הציע חילוק זה).[6] אך עדיין אין הסבר זה מספק אם לא נקבל את קביעתנו שהערבה באה כמין ידוע, בעוד שקיום ההדס אינו בנטילתו כמין לשם ההדר והנוי - שהרי אם כן, אף באחד הייתה נטילת המין מתקיימת, ובל תוסיף היה אוסר יותר - אלא כל קיומו הוא במתן ביטוי לעיקרון החבוי בתוכו, וככל שהביטוי רב יותר, מתקיימת המצווה בצורה טובה יותר. לכן אף אם בפרטי ההסבר לקיום שמאחרי ההדס שונה דעת המגיד משנה ממה שהצענו, עדיין משותף לשניהם עיקרון זה (ועל כל פנים, יש לראות את דברינו כמסבירים את עצם השיטה, אף אם לא כדברי הרב המגיד).

[יש להעיר כי אף ששיטה זו של הרמב"ם מוסברת היטב באופן זה, אין זה ודאי שזוהי דעתו של רבנו הגדול. מרוצת לשונו בפ"ז ה"ב נראית כנוטה יותר - אף אם אין זה מוכרח לגמרי - לכך ש"ענף עץ עבת" מציין את מין ההדס ואינו מתארו, וכן עולה לכאורה מתוך שיטתו בעניין נשרו עליו, כפי שמבואר בהמשך הדברים. מאידך, הרמב"ם פסק כר' טרפון, הן לעניין המניין הן לעניין קטום. על כן איננו טוענים בכאן אלא להסבר השיטה, ולא להוכיח ממנה סוף דעתו של רבנו בעניין זה.]

ג. נשרו עליו

אם נשוב עתה לשאלה שפתחנו בה, מדוע לא נקב הכתוב בשם מין ההדס אלא נתן תיאור, הרי התשובה היא - אליבא דר' טרפון ור' ישמעאל - שעיקר קיום מצוות הדס הוא בנטילת צמח עבות, ולא במין ההדס עצמו, והכתוב כלל לא בא ליתן דרך עקיפה לזיהוי ההדס, אלא לקבוע שהקיום הוא של עץ עבות.

לאור זאת, יש לדון במחלוקת הראשונים בהכשר נשרו עליו בהדס. הלוא הסברה נותנת שיותר יש מקום להכשיר בנשרו עלי ההדס אם הקיום הוא בנטילת מין הדס, דהרי אף עתה הוא אותו המין, אף אם אין זה ניכר כל כך במראה עליו, מה שאין כן אם בעינן קיום עבות, הרי עכשיו שנשרו העלים שוב אינו עבות ואי אפשר לצאת בו. ועיין ברמב"ם (פ"ח ה"ה) שהכשיר "נשרו רוב עליו אם נשתיירו שלשה עלין בקו אחד כשר", שהרי הווי מין הדס. ואילו הראב"ד כתב על כך: "נפרצו עליו פסול. א"א רוב עליו פירוש דבעינן רוב השיעור שיהא עבותו קיימת", היינו שחסר קיום עבות, אף אם המין הוא המין הנכון.[7]

ועוד עיין בריטב"א (לב: ד"ה ת"ר נשרו) שהביא דעה שפסול אם נפל אפילו עלה אחד ד"בעי כולו עבות", ותגובת הרא"ה על כך היא שישנם שני דינים - הגדרת המין ודין עבות: מפאת הגדרת המין בעינן שיהא כל השיעור מין עבות, ואם אין כולו עבות אינו המין הנכון; אך אם נשרו, הרי הווי המין הנכון, אלא שעדיין בעינן עבות, אבל לכך אין צורך בכולו, ודי ברובו להיחשב עבות.

ד. הדס שוטה

השתא דאתינן להכי, עלינו להתבונן בסוגיית הדס שוטה. ההדס השוטה, שאינו מוציא שלושה עלים מקן אחד, אין פסולו מוסכם על האמוראים, ואף מסקנת הגמרא אינה מפורשת לפסול.[8] ואולם, לאחר שהעלתה מסקנת הסוגיה לפסול, עדיין יצאו הראשונים לדון אם שוטה הווי פסול בעלמא, שאין יוצאים ידי חובה בהדס כזה, או שאינו כלל הדס אלא מין אחר, ועל כן פסול. ונפקא מינה בתלת: א. אם הדס שוטה פסול כל ז' או שכשר בשאר ימים; ב. אם כשר בשעת הדחק אם לאו; ג. שיעור ההדס, אם צריך שיהא כולו משולש, או שמא כשר אף ברובו משולש.

והנה, הדבר ברור כשמש שאם הדס שוטה אינו הדס, הריהו פסול כל ז' וכן בשעת הדחק; וכן ברור שאם הוא כשר בשאר הימים או בשעת הדחק, הרי הדס כזה נחשב הדס פסול ששם הדס עליו. וכבר קבע הראב"ד (חיבור הלולב עמ' יג) ש"עבות ושאינו עבות מינא אחרינא הוא, ועבות בעי בכולהו יומי, דההיא לאו מ'הדר' הוא דאתי אלא מגופיה דכתיב ביה 'עץ עבות', ושאינו עבות מינא אחרינא הוא". והרמב"ן (השגות לחיבור הלולב עמ' לד) הסכים לכך, ואף השווה הדס שוטה כלפי הדס לצפצפה כלפי ערבה. וכן כתבו המאירי והריטב"א בריש פירקין (כט: במשנה, בדיוניהם על פסולי ז'). ובמגיד משנה (פ"ז ה"ב) העלה כן לעניין שיעור העבות בהדס משולש וכתב: "ואני אומר כולן בדוקא, דהא כל מה שאינו עבות הוה ליה כמין אחר ונחסר השיעור". ואולם, ידוע פסק הרמ"א שבשעת הדחק ניתן לצאת בהדס שוטה, ובעל כורחנו שחלק על דעת ראשונים אלו.

ויש לתלות שאלות אלו בדברינו לעיל. אם עבות הוא סימן ההיכר של מין ההדס עליו הסתמכה התורה לזיהוי ההדס, אזי יש לפסול הדס שוטה, והדעת גם נוטה - אף כי אין זה הכרחי - שהתורה ראתה בהדס שוטה מין אחר לחלוטין, וכטענת הראשונים. ואולם, אם הדין הוא שאין מין מיוחד, וכל הקיום הוא עצם העבות, אזי ברי שאין כאן פסול מין אלא חסרון עבות, וכלל אין ברור שלא ניתן ליטול הדס שוטה, שאף הוא עבות בעיקרו; לכן יש בגמרא דעות המכשירות לגמרי שוטה, שהרי לדידם יש כאן עבות וכשר בכך; ועל כל פנים, מסתבר מאוד שניתן יהיה לצאת בשיעור העבות הנמוך יותר של ההדס השוטה בשעת הדחק או ביום טוב שני, וכדעת הרמ"א.

לאור זאת יש להמתיק את טענתו הנוספת של הרמ"א, המצדיקה את השימוש שרווח בהדס שוטה בארצות הצפון:

ויש מי שכתב דהדסים שלנו אין נקראים הדס שוטה הואיל והם שנים על גב שנים ואינן כהדס שוטה המוזכר בגמרא ולכן נהגו להקל (רמ"א או"ח תרמ"ו, ג).

וכבר תמהו האחרונים לפשר סברה זו, כפי שהעיר המשנה ברורה על אתר:

עיין בביאור הגר"א ובשארי אחרונים שכולם פקפקו מאוד על המנהג ההוא שאין להם שום יסוד לא בתרי וחד ולא בתרי על גב תרי, והרמ"א דחק רק לקיים המנהג. ולכן הירא לדבר ד' יטרח למצוא עבות כדין דהיינו ג' עלין בשוה בכל קן וקן.

ובביאור הלכה שם הוסיף:

עיין בבכורי יעקב שתמה על זה הא מכל מקום אינו בכלל עבות האמור בתורה דהוא דוקא בת תלתא טרפי. ועיין שם שהוכיח דאף אלו המקילים בשעת הדחק הוא דוקא בתרי וחד אבל על תרי ותרי אין לנו שום סמך...

לכאורה, צדקו לחלוטין דברי המשיגים, שהרי אין כאן הדס משולש, ואי אפשר להכשיר הדס שיש בו רק שניים, אשר אין בו שום צד להחשיבו כמשולש. ולכן סבור הביכורי יעקב שעדיף שניים ואחד על גביהן מאשר שניים שניים, שהרי המתירין שניים ואחד (דוגמת התוספות לב: ד"ה תלתא) מכשירים הדס כזה משום שהם מחשיבים צורה זו כמשולשת, מה שאינו נכון בהדס של שניים שניים, ודברי הרמ"א צריכים עיון.

ברם, כל זה נכון רק אם נראה את עניין המשולש כהגדרת המין, ועל כן אין להחשיב אלא הדס השייך למין המשולש של "ענף עץ עבת", למר (רש"י) כדאית ליה ולמר (תוספות) כדאית ליה, ואין להכשיר הדס של שניים שאינו ממין "ענף עץ עבת". ואולם, אם כל קיום ההדס הוא קיום עבות בלבד, ואין דין משולש הנאמר בו אלא משום דבעינן צמח עבות וצפוף, אזי עולים דברי הרמ"א כפתור ופרח: אם שלושה נחשבים כעבותים וצפופים, הוא הדין שניים על גב שניים, שהרי בסך הכול יש עתה ארבעה עלי הדס היוצרים את הצפיפות הנדרשת לקיום העבות - ואם בשלושה סגי, קל וחומר שיש להכשיר אף בארבעה, שהרי סוף כל סוף, יש בו עלים הרבה, והדס שיש בו שניים שניים עדיף טפי מהדס שיש בו שניים ואחד, ודלא כביכורי יעקב.

שוב ראיתי את תשובת הרמ"א סי' קי"ז, וכמעט מפורש שם ככל המחזה הזה וככל החזון הזה. עיי"ש שנשאל מפני מה פסלו אתרוג מורכב ולא פסלו הדס מורכב והשיב, וזה לשונו:

לפי שהמורכב לא נקרא אתרוג ולא מקרי פרי עץ הדר, אבל הדס, דבעבות תליא רחמנא, ואם כן בהדס מצראה שאנו רואין בו שהוא עבות, למה נפסול אותו.[9]

 

 


[1] בפירושו לתורה על ויקרא שם, ובהשגותיו לחיבור הלולב של הראב"ד ד"ה אבל עכשיו (עמ' לא). כל ציוני העמודים לחיבור הלולב, הן לדברי הראב"ד הן להשגות הרמב"ן, הנם על פי מהדורת הרב קאפח.

[2] ישעיהו מ"א, יט; נ"ה, יג; זכריה א', ח-יא; נחמיה ח', טו. אמנם יכול הטוען לטעון שהמילה הדס היא לשון נביאים וכתובים בלבד, ולא לשון תורה; אך הפסוק בנחמיה מראה שישנו שימוש לשוני נפרד ל"ענף עץ עבות" ולהדס, ושההפרש ביניהם אינו משקף רק רבדים היסטוריים שונים בשפה. בהעדר הכרח לחלק בין רבדים שכאלה, נראה שהתורה ביכרה את הביטוי "ענף עץ עבות" על פני המילה הדס, וכפי שיתבאר. על כל פנים, עיקר הטענה ש"ענף עץ עבות" הנו תואר, ולא שם, אינה תלויה באפשרות השימוש במילה הדס בדווקא, אלא בעצם הבחירה בתיאור ולא בשם, יהא איזה שיהא.

[3] הרמב"ן (חיבור הלולב עמ' מח ד"ה ענין הפסולין) הדגיש שותפות זו של פסולי המינים ואף הסיק ממנה מסקנות להלכה.

[4] אמנם הרמב"ן יסביר, כמובן, כי קמשמע לן שהדס מצרי הוא אותו מין כהדס רגיל, ואין בשם הלוויי להחשיבו כמין חדש, אך קשה להבין כיצד נדרשת קביעה זו מ"עץ עבת". ויעוין בתוספות שם שהבינו את המסקנה כדברינו, וכל כך פשוטה הבנה זו בעיניהם, עד שלא הבינו כלל מה עלה על לב הגמרא בתחילה. ברם, ברי הדבר שאין זה כה פשוט, ולכן הייתה הווה-אמינא שצריך ליטול מין מסוים לקיום מצוות הדס.

[5] הציטוט מן המלחמות (טו: מדפי האלפס) בתגובתו לשיטת בעל המאור, הנוקט גישה דומה, אם כי לא זהה, לשיטת הראב"ד. דבריו בהשגותיו לחיבורו של הראב"ד דומים בתוכנם, הגם שמתונים יותר בלשונם.

[6] בפירושו של רבנו מנוח (הובא אף בכסף משנה) מובא הסבר זה כציטוט מתשובת הרמב"ם, ודלא כנוסח התשובה שלפנינו (מהדורת בלאו סי' שי"ג), בה חסרה נקודה זו.

[7] בחיבור הלולב חוזר הראב"ד על טיעון זה, אך גם משווה בין הדס ללולב וערבה לגבי דיני נשרו, נפרצו וכד', עיי"ש (עמ' כא ד"ה עוד שנינו במשנתנו; ועמ' טז למעלה).

[8] עיין ערוך השולחן או"ח סי' תרמ"ו סעיף ג.

[9] מובן שלא נופתע לגלות כי אחרונים רבים אכן פסלו הדס מורכב; עיין שערי תשובה סי' תרמ"ו ס"ק ד, ובמקורות המצוינים באנציקלופדיה תלמודית בעניין (ערך הדס, כרך ח עמ' שמא).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)