לא תשים דמים בביתך | 1

"לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (חלק א')

בפרשת כי תצא מזהירה אותנו התורה שלא להחזיק בביתנו חפצים העלולים לסכן אנשים אחרים:

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ".

התורה מפצלת את האיסור להחזיק בבעלותנו חפצים מסוכנים למצוַת עשה - לבנות מעקה סביב גג הבית -ולמצוַת לא-תעשה - "לא תשים דמים בביתך", כלומר: הקפד שלא יהיו ברשותך דברים העלולים לסכן את סביבתך. האם עלינו להניח כדבר פשוט שההיקף של שתי המצוות זהה? האם התורה התכוונה להזהיר מפני סכנות מסוימות, וחזרה על דבריה רק כדי להעניק משנה תוקף לאזהרה? או שמא העשה והלאו מתייחסים לשתי קטגוריות שונות של מצבי סכנה (אולי עם מידה מסוימת של חפיפה ביניהן)?

חלות מצוַת מעקה בסכנות שאינן קבועות

ההבדל הגלוי ביותר לעין בין שתי הגישות שהצגנו בא לידי ביטוי בשאלת היחס של העשה כלפי חפצים מסוכנים. מן ההבנה הפשוטה בלשון הפסוק מסתבר שמצוַת העשה עוסקת רק בהקמת מעקה סביב גג הבית. מדרש ההלכה (הספרי על אתר) הרחיב את החובה הזו לכל מבנה מסוכן אחר - בורות, מערות ומקומות מסוכנים אחרים חייבים להיות מגודרים או מכוסים כיאות:

"ועשית מעקה לגגך... לרבות בורות, שיחים ומערות, חריצים ונעיצים".

השאלה היא, האם מצוַת העשה תחייב אותנו גם להיפטר מחיות מסוכנות, למשל? או שאולי החובה הזו נגזרת רק ממצוַת הלא-תעשה, אשר מנוסחת במונחים כלליים יותר, המקיפים בבירור את כל הסכנות האפשריות?

כפי הנראה, סוגיה מעניינת במסכת בבא קמא מאמצת את הגישה השנייה. כלל הלכתי קובע שאם אדם אחד עוצר בעד אדם אחר מלקיים מצווה, הוא מחויב לשלם לו קנס. כך למשל קובעת הגמרא במסכת חולין (פז.) שאם שמעון מנע מראובן לכסות את דם השחיטה ששחט, הוא מחויב לשלם לראובן:

"תניא אידך: 'ושפך... וכסה' (ויקרא י"ז, יג) - מי ששפך הוא יכסנו; מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה - וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים".

באופן דומה קובעת הגמרא במסכת בבא קמא (צא:) שאם לאדם פלוני יש "שור העומד להריגה", ואיש אחר הרג את השור הזה, הוא מחויב לשלם את הקנס:

"תני רבה בר בר חנה קמיה דרב: [ראובן טוען:] 'שורי הרגת', 'נטיעותי קצצת', [ושמעון משיב:] 'אתה אמרת לי להורגו', 'אתה אמרת לי לקוצצו' - [שמעון] פטור... תתרגם מתניתך (=העמד את הברייתא) בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה. אי הכי, מאי קא טעין ליה (=מה טוען ראובן)? דאמר ליה: אנא בעינא למיעבד הא מצוה (= אני רציתי לקיים מצווה זו)".

בגמרא לא ברור מהם התנאים שבהם בהמה או אילן הופכים להיות עומדים להריגה או לקציצה. לדעת הראב"ד (חידושי הראב"ד שם ד"ה אילן) הגמרא עוסקת באילן של עבודה זרה, שבית הדין קבע שיש לעקור אותו:

"אילן העומד לקצץ כגון אשרה והיא ברשותו של ישראל".

לעומתו, רש"י (ד"ה עומד לקציצה) טוען שהגמרא מתייחסת לכל חפץ או חיה המהווים סכנה - גם אם לא נתחייבו השמדה בבית דין:

"עומד לקציצה - אשירה, או כל עץ הנוטה לרשות הרבים ומתיירא שמא יפול על אדם וימות".

אל נכון, לפי רש"י המצווה שקיומה נמנע כאן מראובן היא מצוַת מעקה. מכאן עולה שלשיטת רש"י מצות מעקה מתייחסת לכל סוג של סכנה, קבועה או ניידת, ולא דווקא למבנים מסוכנים.

מנגד, הים של שלמה (בבא-קמא, פרק שמיני סימן ס') חולק, וטוען כאן שרק מניעה של מצות לא תעשה מחייבת בתשלום הקנס. במשתמע, הוא קובע שמצוַת העשה לבנות מעקה איננה חלה על סכנות כלליות, אלא רק על סכנות שבמבנים קבועים; ולעומת זאת, מצוַת הלא-תעשה "לא תשים דמים בביתך" חלה על כל סוגי הסכנות:

"ומכל מקום אסור להשהותו משום 'לא תשים דמים בביתך', ואם כן אפילו לא המית כלל, רק שהוא נגחן ומוּעד להזיק הבריות אסור להשהותו".

הריגה של חיה מסוכנת מהווה קיום של מצוַת הלא-תעשה, ומי שמונע מחברו לקיים את הפעולה הזו מתחייב בתשלום הקנס. כלומר, לשיטת הים של שלמה יש להפריד בין מצוַת העשה, הנוגעת רק למבנים מסוכנים כמו גג הבית או בור פתוח, לבין מצוַת הלא תעשה, שהיקפה רחב הרבה יותר.

שיטת הרמב"ם

בדומה לים של שלמה, גם חלוקת ההלכות של הרמב"ם מצביעה על הבדל שקיים לדעתו בין העשה לבין הלאו. בהלכות נזקי ממון, פרק י"א, מצטט הרמב"ם את הפסוק של מצות מעקה, ומגדיר את המצווה כחובה לבנות מעקה סביב הגג:

"מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו, שנאמר: 'ועשית מעקה לגגך' ".

בהלכה ד מרחיב הרמב"ם את היקפה של המצווה לכל הסכנות הקיימות - בפרט, גגות ובורות:

"אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו... חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים, או לעשות לה כסוי, כדי שלא יפול בה אדם וימות".

אולם בסוף אותה הלכה הוא מסכם:

"וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות... אם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה... עבר על 'לא תשים דמים' ".

מסתבר שהרמב"ם סבר שמצות מעקה כוללת גם בארות ובורות, אבל לא סכנות שטבען לנוע ממקום למקום. סכנות ניידות כאלה כלולות רק באיסור 'לא תשים דמים'.

(יש להעיר שהרמב"ם אכן כלל את הסכנות הניידות גם בתוך היקפה של מצוַת עשה, מלבד 'לא תשים' - אך לא במצוַת מעקה, אלא במצוַת עשה אחרת. הוא מפתח כיוון מקורי שלפיו התורה מחייבת אותנו להשמיד כל גורם המסכן חיי אדם על סמך הפסוק "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (דברים ד', ט). למרות שהפסוק בהקשרו המקורי מצווה עלינו שלא לשכוח את מעמד הר סיני, הרמב"ם (שם) מסיק מן הפסוק את הדרישה להתנהגות בטוחה וזהירה מצד האדם. החזקת חפצים מסוכנים בבית היא, לדעת הרמב"ם, הפרה של מצוַת העשה הזו:

"וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוַת עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך' ".

כך או כך, לשיטת הרמב"ם מצוַת מעקה אינה עוסקת בסכנות שאינן קבועות בקרקע.)

חפץ מסוכן שאין בו סכנת נפשות

הבדל נוסף בין מצוַת העשה למצוַת הלא תעשה עולה מדברי ספר החינוך. הפסוק שלפנינו מתייחס דווקא ל"דמים", ולכן טוענים רוב הראשונים שגם העשה וגם הלאו מתייחסים דווקא למה שמסכן את החיים. העמדה הזו נמצאת בסתירה לדברי הגמרא במסכת בבא קמא (טו:), הקובעת שמצות "לא תשים" אוסרת גם החזקה של כלבים מסוכנים ושל סולמות פגומים - סכנות שבודאי אינן מגיעות עד כדי פיקוח נפשות:

"דתניא, רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? תלמוד לומר: 'לא תשים דמים בביתך' ".

האפשרות הפשוטה ליישב את דברי הראשונים עם הסוגיה הזו היא להניח שגם הדברים האלה עלולים לפגוע באדם עד כדי מוות. הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל נקט כיוון אחר והסביר שאף על פי שהאיסור מן התורה חל רק על דברים המסכנים חיי אדם, חכמים הרחיבו את האיסור כך שיכלול כל חפץ שעלול להזיק. הגמרא בבבא קמא מעולם לא טענה שהחזקה של כלב מסוכן היא עברה על האיסור מדאורייתא; הסוגיה קבעה רק שיש כאן עברה על הגזרה שגזרו החכמים להרחיב את היקף האיסור העולה מן הפסוקים.

מנגד, ספר החינוך (מצווה תקמ"ז) קובע במפורש שכל החפצים שעלולים לגרום נזק גופני, גם כאלה שאינם מסכנים חיים, כלולים באיסור מן התורה:

"שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו כדי שלא ימותו ולא יזוקו בם בני אדם".

על שיטתו ניתן להקשות מן המשנה במסכת בבא קמא (נ:), שלפיה רק בור שעומקו עשרה טפחים או יותר מחייב את בעליו בעונש אם נפלה לתוכו בהמה ומתה:

"היו פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור".

לפי סוגיית הגמרא שם, הבסיס לקביעת המשנה היא ההלכה הקובעת שחיוב מעקה חל רק על גג שגובהו עשרה טפחים ומעלה; מסוגיית הגמרא משתמע שמעקה נדרש רק במקום שיש בו סכנת מוות - ולכן רק גובה של עשרה טפחים, שיש בו כדי להביא למיתה, חייב במעקה. כיצד יבאר בעל החינוך - שסבר שהלא-תעשה חל בכל סכנה, ולא רק בסכנת מיתה - את דברי הגמרא?

בעל ספר דבר אברהם (חלק א, סימן ל"ז אות כה) מסביר שהחינוך חילק בין העשה לבין הלא-תעשה:

"העירותי על כל זה לפי שראיתי בספר החינוך... שכלל 'לא ימותו ולא יזוקו', ומשמע דעל חשש היזק נמי איכא לא-תעשה ד'לא תשים דמים'...

ואולי... סבירא ליה דהלא-תעשה קאי גם על נזיקין; ובדף נ"א מיירי לעניין מצוַת עשה דמעקה, ובזה בעינן דוקא שיעור מיתה".

להבנת הדבר אברהם, אליבא דהחינוך מצוַת עשה לבנות מעקה חלה רק במקום שיש בו סכנת נפשות - למשל, גג שגובהו עשרה טפחים או יותר. לעומת זאת, מצוַת הלא-תעשה רחבה יותר, ונוגעת לכל דבר שעלול לגרום סכנה כלשהי. ההבנה הזו בדברי ספר החינוך מספקת לנו עוד דוגמה לתחום שיש בו הבדל בין היקף מצוַת מעקה לבין היקף האיסור "לא תשים דמים בביתך".