דילוג לתוכן העיקרי

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'

התורה בתחילת דברים פרק כ"ג מביאה את איסור עמוני ומואבי לבוא בקהל: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך", ודרשו בספרי (פסקה רנ): "'על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים' - כשהוא אומר 'על דבר', אף על העצה. וכן הוא אומר: 'עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב'".

מדוע קובע הדרשן כי איסורם של עמון ומואב לבוא בקהל נובע גם מעצת מואב להחטיא את ישראל בחטא בעל פעור? והלא התורה מביאה במפורש רק שתי סיבות לאיסור זה: שלא יצאו לקראת ישראל בלחם ובמים, וששכרו את בלעם לקלל את ישראל. מהיכן המקור לסיבה השלישית - שאינה מוזכרת בתורה - העצה שיעצו להחטיא את ישראל?

במבט ראשון, נראה שהדרשן מסתמך על דיוק במילות הפסוק: "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים". תוספת המילה "דבר" באה לרמוז, לדעתו, לחטא נוסף, הקשור לדיבור - חטא העצה.

אולם למעשה, נראה שדרשה זו מושתתת על מהלך רחב, ולא רק על דיוק מילולי. בחינת הפסוקים העוסקים בחטאם של מואב בהחטאת ישראל תגלה כי המילים "על דבר" חוזרות בפסוקים אלו פעמים רבות ובאופן בולט: "צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה ביום המגיפה, על דבר פעור" (במדבר כ"ה, טז-יח); "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור, ותהי המגיפה בעדת ה'" (ל"א, טו).

דומה, אם כן, שמילים אלו משמשות כמילים מנחות לעניין זה. ייתכן שהדרשן הבין שאזכור אותן מילים ביחס לעמון ומואב בא לרמז גם לחטא בעל פעור. אם נכונה השערה זו, הרי שדיוקו של הדרשן מ"על דבר" אינו דיוק פורמלי גרידא, כפי שנראה במבט ראשון, אלא חשיפה של מילת קוד שבה משתמשת התורה כדי לרמוז לעניין נוסף.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)