אמור | לנפש לא ייטמא

 

א. דיני טומאה וטהרה בזמן הזה

דיני טומאה וטהרה תופסים מקום חשוב בתוך כלל דיני התורה. הם מרוכזים בפרקים י"א-ט"ו בספר ויקרא, ואל קבוצת הפרקים הללו יש להוסיף את פרשת פרה – במדבר י"ט – השייכת אליהם הן מבחינת הנושא הנידון בה והן מבחינת זמן אמירתה.[1]

על בסיס פרקים אלו, שבהם מצוי פירוט של הטומאות השונות, של דיני הטמאים בהן ושל דרכי ההיטהרות מכל טומאה, נקשרות בתורה פרשות נוספות לדיני טומאה וטהרה.[2]

אף בתורה שבעל-פה תופסים דיני הטומאה והטהרה מקום מרכזי: סדר שלם – סדר טהרות – מוקדש במשנה לדינים אלו, והוא הגדול בכל ששה סדרי המשנה.[3] אך כבר בתלמוד ניכר השבר הגדול במה שנוגע לקיומם של דינים אלו בחיי עם ישראל: מבין שתים-עשרה המסכתות שיש בסדר טהרות במשנה, זכתה רק מסכת אחת לתלמוד עליה – מסכת נידה.[4] ובעולמם של לומדי התורה – רק בני עלייה מועטים עוסקים בלימוד מעמיק של סדר טהרות.

הסיבה לכך היא כמובן חורבן המקדש. משנתבטל מעם ישראל קיום הדינים של סדר קדשים, נתבטל גם הצורך בקיום הדינים של סדר טהרות. ללא מקדש שאליו יש לעלות בטהרה שלוש רגלים בשנה, וללא קרבנות המוקרבים ונאכלים בטהרה, אין כמעט צורך עוד בהיטהרות מן הטומאות השונות, וביחס לכמה מהן, גם אין אפשרות להיטהר מהן בעת הזאת.[5] כך נותר חלק חשוב ומרכזי בתורה בלתי ממומש בחיים המעשיים של ישראל, ואף לימוד הדינים שבחלק זה נזנח.

אף על פי כן, אין לומר שלדיני טומאה וטהרה אין כל השפעה על חיינו בזמן הזה, שאין בו מקדש וקדשים: אף שאין אנו נזהרים מטומאת נבלות של בעלי חיים המטמאים במותם, אנו אסורים באכילתם של בעלי חיים אלו;[6] אף שאין אנו נזהרים בדיני הטומאה של נידה וזבה, אסור משכבן של הנשים הללו אף בזמן הזה, עד שייטהרו הללו מטומאתן בטבילה במקוה;[7] והעולים להר הבית בזמן הזה, חייבים אף הם לטבול במקוה, כדי להיטהר מטומאתם.

אמנם קבוצה אחת בעם ישראל מוזהרת גם בזמן הזה שאין בו מקדש וקדשיו שלא להיטמא באחת מן הטומאות:

                כ"א, א   וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה:

אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בכל מקום ובכל זמן... וכהן העובר על זה ונטמא לשום מת חוץ מששה מתי מצוה (- המנויים בפסוק ב להלן) במזיד – לוקה.

(ספר החינוך מצוה רסג)

איסור הכהנים להיטמא למת גם בימינו, ניכר גם למי שאינם כאלה: בכל הלוויית המת מתבלטים הכהנים בהתרחקותם ממיטת המת ובאי-כניסתם לבית הקברות.

מִצוה זו, הפותחת את פרשתנו, היא 'אי' של קיום דיני טומאה וטהרה, המְלוה את עם ישראל 'בכל מקום ובכל זמן', גם בעת ששאר דיני טומאה וטהרה נדחקו לקרן זווית.

ב. שאלת טעם האיסור על כהנים להיטמא למת

על פי ההלכה, אין איסור לאדם להיטמא בשום טומאה, אלא שעל הטמא חלים איסורים ביחס למקדש ולקדשיו. רק הכהנים אסורים להיטמא, ורק בטומאת מת. ובכן, מהו טעמו של איסור זה?

מפרשים והוגי דעות, ראשונים ואחרונים, נתנו לכך טעמים שונים, בהתאם לתפיסתם את המוות ואת הסיבה להיותו מטמא. הנה, לדוגמה, דבריו של בעל 'ספר החינוך' במצוה רסג:

משרשי המצוה: לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השם ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב (כ"א, ו) "קדשים יהיו לא-להיהם", על כן הרחיקם מן המת. וכבר כתבתי למעלה, שעניין הטומאה – דבר נמאס ונאלח. וגוף האדם המת, פירשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר שיש לו טומאה חזקה עד מאוד למעלה מכל טומאה. והעניין הוא: כי בהיפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה, ויישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחוּת וגרוע ומשתוקק אל הרעוֹת, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו שזהו נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע; וראוי באמת למשרתי השם להתרחק ממנו, זולתי לקרובים, שהותר להם, כי אחיהם בשרם הוא, וכל דרכי התורה – דרכי נועם ונתיבותיה שלום, לא רצתה לצערם כל כך...

והראי"ה קוק כתב ב'אורות הקודש':[8]

המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שִׁקְרוֹ, מה שבני אדם קוראים מוות, הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם... מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להימלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העיניים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, "על כל נפשות מת לא יבא", "לנפש לא יטמא בעמיו".

האם עולים שני הטעמים הללו בקנה אחד? ספק בעינינו. ברם לא זוהי השאלה החשובה. כל אחד משני האישים הללו, בבואו לתת טעם למצוַת התורה הזאת, הביא עמו עולם שלם של מושגים פילוסופיים על מהות האדם, מהות חייו ומהות מותו, וגם על משמעות הטומאה בכלל. ודבר ברור הוא, שעולם הפילוסופיה הדתית הימי-ביניימית של בעל 'ספר החינוך' אינו עולם המחשבה הדתית של הרב קוק, המושפע מן הפילוסופיה החדשה ומן הקבלה. ומי ערב לנו שטעמה של מצוַת התורה מכוון לאחד משני העולמות הללו?

בבואנו לדון בטעמו של האיסור במקומנו, אנו מחפשים את הטעם הפשוט, הנרמז בדברי התורה עצמה. את זאת שהמת מטמא – אנו מקבלים כנתון, ולא על כך אנו שואלים. השאלה היא, מדוע נאסרו הכהנים, ורק הם, להיטמא למת, ומדוע לא נאסרו להיטמא בטומאות אחרות.

ג. היחידה הספרותית הכלולה בפרקים כ"א-כ"ב

כדי לחשוף את טעמה של המצוה הפותחת את פרשתנו עלינו לעמוד על ההקשר שבו היא מופיעה, ועל זיקתה למצוות אחרות ביחידה הגדולה שאליה היא שייכת.

פרקים כ"א-כ"ב שבהם פותחת פרשתנו עוסקים בדינים שונים הקשורים בכהנים ובעבודתם. יש בהם חמישה דיבורים של ה' אל משה, והמעיין בהם, יגלה שכולם שייכים ליחידה ספרותית אחת גדולה, שבין חלקיה השונים קיימים קשרי תוכן וסגנון בולטים. יהא עלינו לעמוד אפוא על המבנה של היחידה הספרותית הזו. אולם ראשית, הבה נציג כל אחד מן הדיבורים הללו:

 

הדיבור הראשון – כ"א, א-טו – דינים הנגזרים ממעמדם של הכהנים

פתיחת הדיבור היא:

                א             וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם...

דיבור זה נחלק לשתי פרשות מסורה:

א. א-ט – דיני כלל הכהנים

·       איסור להיטמא למת מלבד לקרובים המוזכרים בפרשה (א-ד)

·       איסור לנהוג מנהגי אבלות הפוגעים בגוף (ה-ו)

·       איסור לקיחה של שלוש נשים: זונה, חללה וגרושה (ז)

פסקה זו נחתמת בפסוק:

                ח             וְקִדַּשְׁתּוֹ... כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.[9]

 

ב. י-טו – דיני הכהן הגדול

·       איסור להיטמא לכל המתים, אף לאביו ולאמו, ואיסור לנהוג כל מנהגי אבלות שהם (י-יב)

·       איסור לקיחה אף של אלמנה וחיוב לקיחה של אישה בבתוליה (יג-יד)

ניכר כי דיני הכהן הגדול מקבילים לאלו של כלל הכהנים אך חמורים יותר.

פסקה זו נחתמת בפסוק:

                טו           וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ.

 

הדיבור השני – טז-כג – איסור עבודה על כהנים בעלי מום

פתיחת הדיבור היא:

                טז-יז      וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר...

בגוף הדיבור מובאת רשימה של שנים-עשר מומים שהם דוגמאות למומים חיצוניים הפוסלים את הכהן מלהקריב קרבנות. אמנם כהן בעל מום רשאי לאכול מן הקרבנות "מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים" (פסוק כב).

הדיבור נחתם בפסוק:

כג            ... וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

לאחר תום הדיבור הזה נאמר:

                כד           וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[10]

 

 

הדיבור השלישי – כ"ב, א-טז – האסורים באכילת קדשים

פתיחת הדיבור היא:

                א-ב         וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו...

אף שדיבור זה כלול בפרשת מסורה אחת, הוא נחלק בבירור לשניים:

א. א-ט – איסור כהנים טמאים בקדשים

מפורטות כאן כל הטומאות האפשריות שכהן יכול להיות טמא בהן, ועונשו של כהן טמא שקרב אל הקדשים וטומאתו עליו – "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי" (פסוק ג). רק לאחר שנטהר מטומאתו, הכהן "יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים" (פסוקים ו-ז).

פסקה זו נחתמת בפסוק:

                ט             וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

 

ב. י-טז – איסור זר באכילת קדשים ופירוט הרשאים ושאינם רשאים בה במשפחת הכהן

בפסקה זו מפורטים כל העובדים ובני המשפחה במשפחתו של הכהן, שיש מהם הנחשבים כזרים, ואסורים באכילת קדשים, ויש מהם המותרים בכך (ויש שדינם משתנה על פי הנסיבות).

פסקה זו נחתמת בפסוקים:

                טו-טז     וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

 

הדיבור הרביעי – יז-כה – איסור הקרבת בעלי מומין

פתיחת הדיבור היא:

יז-יח       וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל... אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ...

בראש הדיבור ציווי על בני ישראל להביא קרבנות תמימים ואיסור על הקרבת בעלי מומין. בהמשך מפורטים שנים עשר מומים, והדיבור מסיים בכך שגם מיד בן נכר אין לקבל קרבן בעל מום.

דיבור זה – אין בו חתימה כמו שהייתה בקודמיו.

ד. המכנה המשותף בין ארבעת הדיבורים

בסעיף הקודם הצגנו ארבעה מבין חמשת הדיבורים הכלולים בפרקים כ"א-כ"ב. בטרם נציג את הדיבור החמישי, נדון במכנה המשותף המתבלט בין ארבעת הדיבורים שסקרנו עד עתה.

ראשית, בראש ארבעת הדיבורים הללו מצטווה משה למסור את הדברים לכהנים.[11] אמנם בדיבור הרביעי הציווי על המסירה אינו רק "אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו" אלא גם "וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", והטעם לכך ברור: איסור הקרבת בעלי מומין חל גם על הקדשתם לקרבן, והקדשה זו נעשית על ידי בני ישראל. מאידך, האיסור (פס' כב) "וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַה'". (וכן פסוק כה) מופנה דווקא לכהנים, שהם המקריבים את הקרבן על המזבח.[12]

שנית, החתימה האופיינית לדיבורים אלו (ובאותם דיבורים הנחלקים לשניים – אף לכל אחד מחלקי הדיבור) היא 'אני ה' מקדש...' – וכאן בא כינוי הגוף של המקודש. חתימה זו חסרה רק בדיבור הרביעי. ההסבר לכך יתברר לכשנבחן מהו שאותו מקדש ה' בכל אחת מן החתימות:

 

 

חתימות הדיבור הראשון

כ"א, ח   וְקִדַּשְׁתּוֹ, כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב, קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.

נראה שהכוונה כאן כפי שפירש רמב"ן:

וטעם "כי קדוש אני ה' מקדשכם" – עם הכהנים ידבר, כאשר החל (- בפסוק א) "אמור אל הכהנים".

הכהנים הם הנושא של הציוויים שעד כאן, ואותם יש לקדש משום שה' הוא המקדשם.

                טו           וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ.

כאן ברור שהכוונה לכהן הגדול שהוא נושא הציווי הנוכחי.[13]

 

חתימת הדיבור השני

כג            אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

פשוטו של פסוק זה הוא כדברי חזקוני:

   "כי אני ה' מקדשם" – הפרוכת והמזבח, ואין בעל מום ראוי לבוא אליהם.

העבירות על הציוויים בדיבור הראשון, הנוגעות למעמדם של הכהנים, מהוות חילול קדושתם של הכהנים עצמם, שאותם קידש ה' בקדושתו; העבירה על הציווי הכלול בדיבור השני אינה פוגעת בקדושת הכהן בעל המום עצמו, שהרי הוא בקדושתו עומד, וגם אינו מופקע מן הקדשים, ועל כן "לחם א-להיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" (פסוק כב), אך היא פוגעת בקדושת המקדש, שאין זה ראוי לקדושת המקדש שכהן בעל מום ישרת בו.

 

חתימות הדיבור השלישי

כ"ב, ט    וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

מסתבר שכינוי הגוף הנרמז במילה 'מְקַדְּשָׁם', מתייחס ל'מִשְׁמַרְתִּי', על אף חוסר ההתאמה בין המספר והמין.[14] ובכן 'משמרת' של מה? רש"י פירש: "מלאכול תרומה בטומאת הגוף". בהרחבה נוכל לומר, שהכוונה למשמרת הקדשים כולם, שעליה נסוב הדיבור השלישי הזה עד כאן.[15] ואם כך, יהיה פירוש החתימה כדברי ר"ע ספורנו:

"אני ה' מקדשם" – אני קידשתי אותם הקדשים, מכיוון שהקדישום ישראל, וראוי שייענשו הכהנים על חילולם.

                טו-טז     וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

כאן אין ספק שהכוונה 'אני ה' מקדש קדשיהם של בני ישראל', ועל כן מוזהרים המְצֻוים מלחלל קדשים אלו.[16]

 

נמצא, כי החתימה בכל דיבור מותאמת לנושא שעל קדושתו באים להגן הציוויים שבאותו דיבור: קדושת הכהנים – בדיבור הראשון; קדושת המקדש – בדיבור השני; קדושת הקדשים – בדיבור השלישי.

הדיבור הרביעי, אף הוא עוסק בדיני קדשים, אך על דרך השלילה – אילו בהמות אינן יכולות להתקדש ולשמש כקרבנות. ממילא אין החתימה "אני ה' מקדשם" אפשרית כאן, שהרי הבהמות שעליהן מדובר בציווי זה אינן ראויות להתקדש כלל.

 

עתה נשוב אל הדיבור החמישי והאחרון ביחידה הגדולה.

 

ה. הדיבור החמישי – נספח לפרשה וחתימה כללית

הדיבור החמישי – כ"ב, כו-לג – שלושה ציוויים וחתימה כללית

בפתיחת הדיבור נאמר רק:

                כו            וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר.

חלקו הראשון של הדיבור מכיל שלושה ציוויים:

·       "וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן" (כז)

·       "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (כח)

·       זמן אכילתו של זבח תודה – ביום זביחתו בלבד (כט-ל)

חלקו האחר של דיבור זה, פסוקים לא-לג, מהווה חתימה כללית:

                לא           וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'.

לב           וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.

לג            הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'.

אל מי מכוונים דברים אלו, ואת מה הם באים לחתום?

דעת ראב"ע בפירושו לפסוק לב:

וטעם "ולא תחללו את שם קדשי" – עם בני אהרן ידבר, כי הפרשה דבקה (- קשורה לְמה שקדם לה), והם המצווים שלא ישחטו להם או לישראל אם ובן ביום אחד... והעד... "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (- משמע שאינו מדבר אל בני ישראל אלא אל הכהנים).

ברם, המצוות שלפני חתימה זו לא נאמרו דווקא לבני אהרן, כפי שמעיד תוכנן וכפי שמעיד פסוק הפתיחה (כו), שחסר בו מה שיש בארבעת פסוקי הפתיחה הקודמים 'דבר אל אהרן ואל בניו' או כדומה.

נראה שעל כן פירש רמב"ן:

וטעם "ושמרתם מצותי" בכאן, יזהיר את ישראל לשמור המצוות, שיזהרו בקרבנות במומים ובמחוסרי הזמן קודם שבעה, ויום שנשחטה האם, ולעשות הזבחים והתודה ולשחטם לרצון, ויכלול כל המצוות ביחד... ואמר "ולא תחללו את שם קדשי" להיות בכם נוכל וזובח משחת לה' (- על פי מלאכי א', יד) כמו שאמר בבני אהרן (כ"ב, ג) "ולא יחללו את שם קדשי" שיזהיר בקרבנות מן הטומאה או המומין.

ובכן, לדעתו החתימה נוגעת לדיבור הרביעי והחמישי, שהמצוות שבהם אינן רק לכהנים, אלא בעיקר לבני ישראל, והן מופנות בפירוש אליהם.

אולם הרב הופמן בפירושו (עמ' פד) כותב:

בסוף חוקי הקדושה לכהנים (- בפרקים כ"א-כ"ב) בא אחרית דבר לכל חוקי הקדושה, ובו נמסרו המצוות החשובות בדבר קידוש השם.

"ולא תחללו את שם קדשי" – לאותה האזהרה שניתנה בפסוק ב במיוחד לכהנים, מפנה הכתוב כאן את דעתם של כל ישראל. לעיל מתכוון הציווי לשמירת טהרת הקדשים, ואילו כאן יש לו מטרה כללית.

אם כן, לדעתו זוהי חתימה לכל חוקי הקדושה שראשיתם בראש פרשת קדושים (י"ט, א). זו גם דעתה של נחמה ליבוביץ ע"ה בראש עיונה לפרשתנו "ולא תחללו את שם קדשי".[17]

לא נכריע בין הפירושים, אך נציין כי פסוק לב מעיד על שייכותה של החתימה כאן לחתימות הקודמות בפרשתנו: התבנית 'ולא לחלל... אני ה' מקדש...' חוזרת כמעט בכל החתימות הקודמות (מלבד בראשונה), והמילים בפסוק לג "אני ה' מקדשכם" חוזרות על מילות החתימה הראשונה בפסוק כ"א, ח (אלא שלפי מה שפירשנו, שם הכוונה לכהנים וכאן הכוונה לכל ישראל).

ההבדל העקרוני בין החתימה בפסוק לב לחתימות הקודמות בפרשה הוא בכך שאיסור החילול וחובת הקידוש בחתימות הקודמות מתייחסים: לכהנים, למקדש, לקדשים – שעליהם האציל ה' מקדושתו. ואילו בפסוק לב מתייחסים האיסור והחובה לשמו של ה' עצמו.

נראה אפוא, שאף שמבחינת תוכנה מתייחסת החתימה שבסוף הדיבור החמישי לכלל המצוות שנצטוו בהם ישראל (כדברי הרב הופמן), הרי שמבחינת סגנונה היא שייכת לפרקים כ"א-כ"ב, ונועדה לחתום פרקים אלו בחתימה רחבה וכללית.

 

ניכר מדברינו הקודמים, כי הדיבור החמישי על שני חלקיו איננו המשך ישיר של הדיבורים הקודמים, אלא מהווה להם נספח וחתימה. דבר זה ניכר קודם כל מכך שדיבור זה אינו מופנה לכהנים כלל, בעוד ארבעת הדיבורים הקודמים מופנים קודם כל אליהם.

אמנם שלושת הציוויים בדיבור זה עוסקים בקדשים, והשניים הראשונים אף עוסקים בבהמות שאינן ראויות לקרבן, ובכך יש לכאורה המשך לדיבור הרביעי העוסק בבהמות שנפל בהן מום. אולם כאן אין מדובר במום, הפוסל את הבהמה מכול וכול, אלא באיסור זמני להקריב בהמה מסוימת, מה שקרוי בלשון חכמים 'מחוסר זמן': בציווי הראשון – מפני שלא הייתה שבעת ימים תחת אמה, ובציווי השני – מפני שבאותו יום עצמו הוקרבה הבהמה היולדת, ואין להקריב באותו יום גם את בנה. אף הציווי השלישי עוסק בקדשים מבחינת בממד הזמן – זבח תודה צריך להיאכל ביום זביחתו (ורק על דעת כן יש לשחטו).

שלושת הציוויים הללו מכוונים דווקא לישראל, שהרי הם המביאים את הבהמה להקריבה במקדש, ומביא הקרבן הוא היודע את מספר הימים שעברו עליה מאז נולדה ואת 'ייחוסה המשפחתי', והוא האוכל מבשר זבח שלמי התודה.

ובכן, יש כאן קובץ דיני קדשים לישראל, הבא כנספח לדינים הקודמים, אולי כדי להדגיש שגם לבני ישראל יש מצוות מיוחדות בתחום שברובו שייך לכהנים.

ובמה שנוגע לחתימת הדיבור החמישי – כבר נוכחנו שהיא אינה מתייחסת לדיבור זה בלבד, אלא לפרשה כולה, ואולי גם אל הפרשות שלפניה.

ו. מבנה היחידה הספרותית השלמה

האם הדיבורים שאנו עוסקים בהם מסודרים בשיטה מסוימת? לשון אחר: האם ניתן להכיר במבנה שעל פיו בנויה הפרשה? לאחר שהגדרנו בסעיף הקודם את הדיבור החמישי כנספח וחתימה לפרשה כולה, מתייחסת שאלתנו בעיקר אל ארבעת הדיבורים הכלולים בפרקים כ"א-כ"ב, עד סיום הדיבור הרביעי בפסוק כה.

כמו פרשיות הלכתיות נוספות בתורה המאוחדות בנושאן, וכמו גם יחידות ספרותיות מכל הסוגות הספרותיות הנוהגות במקרא, אף הפרשה שלנו נחלקת לשתי מחציות דומות זו לזו באורכן. בכל מחצית ישנם שני דיבורים של ה' אל משה, והמחציות מקבילות זו לזו כפי שנבאר להלן.

עדות מן הכתוב לחלוקת הדיבורים הללו לשתי מחציות נמצאת בפסוק החותם את המחצית הראשונה (כ"א, כד) "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". פסוק זה רומז לכך ששני הדיבורים הראשונים מהווים יחידה אחת, שנמסרה בפני עצמה, ואילו הדיבורים הבאים – עניינם שונה.[18]

ובכן, מהי ההבחנה בין שתי המחציות הללו?

המחצית הראשונה (כ"א, א-כד) עוסקת בדינים של אישי הכהונה – במצוות המיוחדות לכהנים והקובעות את מעמדם האישי. בדיבור הראשון נידונים דיניהם של כלל הכהנים ושל הכהן הגדול, ואילו בדיבור השני נידונים דינים הנוגעים לאותם הכהנים שהם בעלי מומין.

המחצית השנייה (כ"ב, א-כה) עוסקת בדיני הקדשים הנוגעים לכהנים – מי הראוי לגשת אל הקדשים ומי אסור בהם – הדיבור הראשון, ואילו בהמות ראויות להיות קדשים ואילו אינן ראויות – הדיבור השני.

סדר הדיבורים במחצית זו דומה לסדרם במחצית הראשונה: בדיבור הראשון נידונים דינים הנוגעים לכל הקדשים, ואילו בדיבור השני נידונים דיניהן של בהמות שיש בהן מום – כיצד משפיע הדבר על אפשרות הקדשתן.[19]

שתי המחציות מקבילות זו לזו בהקבלה ישרה, כאשר הדיבורים המקבילים זה לזה בשתי המחציות גם דומים באורכם:

 

 

בין כל שני דיבורים מקבילים קיימת זיקה מהותית-הלכתית שעליה נעמוד להלן. כאן נציין את המכנה המשותף הסגנוני והמבני שביניהם.

שני הדיבורים הפותחים כל מחצית הם דיבורים ארוכים, והם נחלקים לשתי פסקאות בכל דיבור, כאשר כל פסקה נחתמת בחתימה הקבועה 'אני ה' מקדש...'. שני הדיבורים הללו עוסקים הן בדיני טומאה של הכהנים והן בדיני משפחה שלהם, אם כי בהקשרים שונים[20]. צמד ההפכים קד"ש – חל"ל משמש בשני הדיבורים הללו כמילים מנחות[21], אלא שבמחצית הראשונה המילים הללו מתייחסות לכהנים ואילו בשנייה – לקדשים.

בשני הדיבורים החותמים כל מחצית ישנה רשימה של שנים-עשר מומים בכל דיבור, וכמה מן המומים חוזרים בשני הדיבורים (עיוור-עוורת; שרוע; שבר רגל או שבר יד – שבור; גרב; ילפת). המילים המנחות בשני הדיבורים הללו הם השם 'מום'[22] והשורש קר"ב[23].

ז. טעם האיסור לכהנים להיטמא למת לאור הקבלת המחציות

מלבד הסדר הנאה וההגיוני של הפרשה, המתגלה מן הניתוח המבני שלה, מסתבר שניתוח זה עשוי לתרום אף להבנת תוכנה של הפרשה.

הקשר בין האיסור על כהן בעל מום לעבוד במקדש לבין איסור ההקרבה של בהמות בעלות מום – גלוי לעין. טעם אחד לשני האיסורים: עבודת ה' במקדשו שומה עליה שתהא נאה ושלמה, ושלמות זו צריכה להתבטא הן באישים העובדים – בכהנים, והן במושא עבודתם – בבהמות המוקרבות על ידם. וכך כותב ר"ע ספורנו בפירושו לְ-כ"ב, כז:

'הצור תמים פעלו' חפץ בתמימות ושלימות הנקרב והמקריב: שיהיה הנקרב על שלימותו הטבעי, והמקריב על שלימותו הא-לוהי, להידמות ליוצרו כפי האפשר.[24]

אולם מהו הקשר המהותי בין שני הדיבורים הפותחים את שתי המחציות? אמנם שניהם עוסקים בטומאתם של כהנים, אולם זאת בהקשרים שונים: במחצית הראשונה ישנו איסור לכהנים להיטמא דווקא למת, וזאת אף שלא בשעת עבודתם במקדש; במחצית השנייה, לעומת זאת, הטומאה של הכהנים היא בגדר נתון קיים, וכל טומאה שהיא במשמע, והאיסור הנידון כאן הוא על הקרבת קדשים ואכילתם מתוך מצב של טומאה. האם ניתן לקשור בין איסורים כה שונים?

ההקבלה בין שני הדיבורים הללו במבנה הכללי של הפרשה רומזת שגם כאן מדובר באיסורים ששורש משותף להם, כשם שהדבר בשני הדיבורים האחרים המקבילים זה לזה.

ונראה שזהו השורש המשותף: כיוון שחל איסור על כהן טמא לעבוד, כמבואר במחצית השנייה, הרי שמצב מתמשך של טומאה משבית את הכהן מן האפשרות לעבוד. על כן הוא מצווה במחצית הראשונה שלא להיטמא, כדי שתמיד יהא נכון לעבודתו.

טעם פשוט זה של האיסור על הכהן להיטמא מבואר גם הוא בדברי הספורנו לְ-כ"א, ד:

והטעם שלא יטמא הכהן כי אם לקרוביו הוא כי... אין ראוי שיחלל הכנתו אל מקדש וקדשיו כדי לכבד המתים הבלתי קרובים.

קשר זה בין איסור ההיטמאות למת לבין אפשרותו של הכהן לעבוד במקדש כמעט מפורש בדינו של הכהן הגדול כפי שפירשוֹ רמב"ן. הכהן הגדול אסור להיטמא אף לאביו ולאמו:

                כ"א, יא וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא, לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא.

         יב   וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱ-לֹהָיו...

וכך פירש רמב"ן את הקשר בין שני האיסורים שבשני הפסוקים הללו:

עיקר הכתוב הזה יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל את המקדש שיעזוב את עבודתו לכבוד המת, אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו.

אם כן, טעמו של האיסור הראשון, שלא יטמא למת, ואפילו לאביו ולאמו, הוא כדי שלא יניח עבודתו, ושלא יעבור על האיסור "ומן המקדש לא יצא" – בשעת עבודתו.[25]

ח. שתי השלמות לטעם האיסור

טעם זה לאיסור על הכהנים להיטמא למת מעורר שתי שאלות שבהן נדון בסעיף זה.

ראשית, נשאלת השאלה מדוע איסור זה מצומצם רק לטומאת מת, ולא נאמר גם ביחס לשאר הטומאות? הרי מפורש בדיבור שבראש המחצית השנייה שכל טומאה שהיא מונעת את הכהן מעבודתו:

                כ"ב, ד    אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר

וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע.

         ה    אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ. [26]

התשובה על כך היא שעל רוב הטומאות האחרות אין אפשרות לאסור:

·     יש מהן הבָּאות על האדם בעל כרחו כמחלה – המצורע והזב.

·     נבלת שמונת השרצים המטמאים "נופלת" על האדם בדרך כלל, שלא ברצונו, כנאמר:

                ויקרא י"א, לה     וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו – יִטְמָא.

·     אף טומאת 'איש אשר תצא ממנו שכבת זרע' אינה ניתנת להיאסר על הכהן, שכן איסור כזה היה מונע ממנו לחיות חיי אישות.[27]

ישנה רק טומאה אחת שבאה על האדם ברצונו וניתן היה אפוא לאסרה על הכהן, והיא טומאת נבלה (הן של בהמה טהורה שמתה בלא שחיטה והן של בהמה טמאה).[28] אמנם בדיבור הראשון לא מצאנו אזהרה על טומאה זו, אולם בדיבור המקביל לו במחצית השנייה נאמר:

                כ"ב, ח    נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי ה'.

וביאר רמב"ן אזהרה זו על פי פשוטה:

יאמר שיזהר מאכילת נבלה וטרפה שלא יטמא בה ויצטרך להינזר מן הקדשים ולא יאכל בהם (- ולא יוכל לאכול בהם) עד שירחץ בשרו במים ובא השמש וטהר.

והטעם (- להזכרת איסור נבלה כאן) – בעבור שהזכיר (- בפסוקים הקודמים) טומאת האדם לכל טומאותיו, כי הזכיר הצרעת והזוב... וטומאת המת ושכבת הזרע והשרץ, חזר להזהיר מן הקדשים בטומאת הנבלות (- טומאה שלא הוזכרה בפסוקים ד-ה לעיל), והזהיר בהם דרך התראה באכילתן.

מדוע אפוא לא הזהירה התורה את הכהן אף על אכילת שמונת השרצים המטמאים, כדי למנוע אותו ממצב שבו "יצטרך להינזר מן הקדשים"? על כך עונה רמב"ן:

והטעם: כי בעבור שנפש האדם קצה באכילת השרצים, ולא תקוץ בנבלה וטרפה, הזהיר על הטומאה בהווה.[29]

 

השאלה השנייה המתעוררת ביחס לטעם שניתן כאן לאיסור הכהנים להיטמא למת היא, שטעם זה אינו מתאים לאיסור הדומה שנאסר בו הנזיר:

                במדבר ו', ו            כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא.

  ז            לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱ-לֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ.

איסור הנזיר להיטמא למת (ורק בטומאה זו הוא נאסר) דומה לזה של הכהן הגדול, ואף הטעם לאיסורם דומה בלשון הכתוב: על הנזיר נאמר: "כִּי נֵזֶר אֱ-לֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" ועל הכהן הגדול נאמר (ויקרא כ"א, יב) "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱ-לֹהָיו עָלָיו"[30]. ברם הנזיר, הרי אינו עובד במקדש, ואם כן אין טומאתו למת סותרת אצלו הכנה למקדש וקדשיו!

ניתן לענות על כך שאיסור הטומאה למת בנזיר אכן אינו תכליתי כשם שהוא בכהן, אלא הוא העתקת האיסור הזה מכהן גדול אל הנזיר כדי לְדַמות את קדושת הנזיר לזו של כהן גדול, שהרי שניהם נושאים על ראשם את נזר  א-לוהיהם.

אולם ספורנו, שבעקבותיו צעדנו עד עתה, רואה אף באיסורו של הנזיר טעם תכליתי דומה לזה של הכהן הגדול. וכך הוא כותב בפירושו לבמדבר ו', ו:

"על נפש מת לא יבא" – לא יחלל עסקי קדושתו להתעסק בכבוד מתים, כמו העניין בכהן גדול.

את תכליתו של נדר הנזירות ביאר ספורנו בתחילת פרשת הנזיר (ו', ב):

"איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" – יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם... למען יהיה כולו לה', להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו.

הנזיר בנה לעצמו מקדש פרטי, בלתי נראה לעין, ועל כן, אף הוא 'לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא'.

* * *

בראש עיוננו אמרנו, כי האיסור על הכהנים להיטמא למת, הנוהג בכל מקום ובכל זמן, הוא 'אי' של קיום דיני טומאה וטהרה גם בימינו, בעת ששאר דיני טומאה וטהרה אינם נוהגים עוד. הטעם לכך, על פי מה שהתבאר בעיון השלם, הוא כי "מהרה יבנה המקדש", ועל הכהנים בכל דור ודור להיות נכונים לעבודתם בזריזות ובטהרה.