ברכות | דף כ ע"א | חינוך קטנים | 2

בפעם הקודמת דנו באופיה וצביונה של מצוַת החינוך. השבוע נעסוק במספר מצוות התלויות בקטן ומחייבות את האב, ללא קשר למצוַת חינוך.

והגדת

מצוה מן התורה לספר לבנים את סיפור יציאת מצרים. הרמב"ם בפרק ז' מהלכות חמץ ומצה מביא מקורות שונים לחיוב המצוה, בהלכה א' כותב הרמב"ם:

"מצוַת עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר: 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'[1], כמו שנאמר 'זכור את יום השבת'[2]. ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה'[3]."

אולם בהלכה ב' הוא מביא:

"מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו, שנאמר: 'והגדת לבנך'."

הרמב"ם מביא שני מקורות למצוות סיפור יציאת מצרים: 1. המקור הראשון הוא מהפסוק הראשון בפרשת פסח דורות ('זכור את היום הזה...'), והוא כללי ומחייב את האב לספר את סיפור יציאת מצרים, כחלק מחובת הזכירה של האב עצמו[4].

2. הפסוק השני הוא מהמשך הפרשה ('והגדת לבנך...') ובו עולה שהאב מחויב לספר לבנו את סיפור יציאת מצרים.

לרב סולוביצ'יק בספרו 'שעורים לזכר אבא מרי' (חלק ב, סיפור יציאת מצרים, עמ' קסו במהדורת תשס"ג) יש מהלך שלם המסביר מדוע פיצל הרמב"ם בין שני הסיפורים. ונציג בקצרה, בחלק הראשון של השיעור, את הסברו.

זכירה

הרמב"ן[5] על הפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ', ז) מסביר למה מתכוונת התורה כאשר היא מצווה על הזכירה:

"ועל דרך הפשט אמרו שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו, ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד, יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא... וזה עיקר גדול באמונת האל."

הרמב"ן מבין שחובת הזכירה של שבת לא מתחילה ביום השבת, אלא עוד ביום ראשון של השבוע. יהודי מחויב לזכור את השבת בששת ימי מעשה, ובכך בעצם לחוות את השבת. הרמב"ן בהמשך דבריו (אותם לא הבאנו) מזכיר את יחוד המזון המשובח לשבת כחלק מיישום של אותה חוויה.

דבר דומה קורה בפסח, יהודי מחויב לזכור בצורה אקטיבית את צאתו ממצרים. לא די בזכירה פסיבית של המאורעות שעברו על אבותינו במצרים, אלא יש לחוות את תהליך הגאולה של עם ישראל - 'חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים'. בהקשר זה כותב הרמב"ם (שם) בהלכה ו:

"בכל דור ודור חייב אדם להַראות את עצמו כאלו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים... ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה: 'וזכרת כי עבד היית', כלומר: כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחרות ונפדית."

הרמב"ם בלשון הזהב שלו מחדש חידוש גדול. חייב אדם להראות (להמחיז) ולא רק לראות, כלומר יש להמחיז את סיפור יציאת מצרים כדי לחוות את המאורע[6]. כאשר עוסקים בזכירת יציאת מצרים לא די בפעולה קוגנטיבית אלא יש צורך בתהליך פסיכולוגי של הפנמת הערכים. וכך כותב הרב סולובייצ'יק (שם, עמוד קסח):

"כפי שהדגיש הרמב"ם, כאילו הוא בעצמו זה עתה היה שם, וכאילו הוא חי עכשיו את המאורעות עליהם הוא מספר... לא ניתן להסתפק בזכרונות המבריקים וכבים, העולים ונעלמים, אך אינם מצטרפים לחוויה שלימה... לפיכך אין הפועל 'זכור' מתייחס לזכירה ארעית נטולת מתח החוויה, כי אם לשיחה שאינה ניתנת להפסק."

עד כאן עסקנו במצוַת סיפור יציאת מצרים בהלכה א', שם האב מספר לבנו את הסיפור כדי לקיים את מצוַת הזכירה שלו עצמו. מצוה נוספת נמצאת בהלכה ב' כאן הצווי הוא לא לספר כמו בהלכה א' אלא להודיע, כלומר מלבד החשיבות להעביר לבן את יסוד החוויה, יש ללמדו גם את התכנים של סיפור יציאת מצרים.

בפרשת ואתחנן מובאת שאלת הבן חכם, והתשובה לה הוא זוכה (דברים ו', כ - כה):

"כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' א-לוהינו אתכם?

ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים... ואותנו הוציא משם, למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ... ויצוונו ה' לעשות את כל החקים האלה..."

המעיין בפרשה זו יגלה ששאלת הבן החכם לא עוסקת במצוַת הפסח אלא בכל התורה כולה! בעל הגדה ראה את פסוקים אלה כמתאימים וקשורים לליל הסדר, בגלל תשובת הכתוב לבן ('עבדים היינו... ואותנו הוציא').

הבן מקשה על האב מתוך מצוקה פנימית של חוסר התחברות למצוות התורה. תשובת התורה לבן היא שכדי להתחבר לקיום תורה ומצוות, בראש ובראשונה יש ללמוד ולעיין בהם, ולקיימם. התורה תולה את התשובה ביציאת מצרים, כאן נקשרת הפרשה לחובת סיפור יציאת מצרים בליל יד':

החיבור לתורה ומצוות עובר דרך יציאת מצרים, הקב"ה הוציאנו ממצרים, על מנת שנקבל את התורה, ובכך נהפוך לעם ה'. כדי להפנים לילד את ערך זה, מצווה התורה על האב לחוות וללמוד יחד עם בנו את סיפור יציאתנו מעבדות לחרות, כדי לקבל את התורה. בליל הפסח אנו מצווים לפתח דו שיח כנה ואמיתי עם כל אחד מהבנים. אחד מהבנים הוא הבן החכם, שהוא בבחינת הבן 'שמחפש את עצמו' שלא מתחבר לתורה ומצוות. כדי להוציא את הבן מתיסכולו, אנו צריכים מחד לחדד את יסוד החוויה שבתורה, ומאידך ללמדו את פרטיה ודקדוקיה. חוויה לחוד, אומרת לנו התורה, לא תעזור. צריך גם לימוד ועשייה של פרטי התורה, ובכך להתחבר לקב"ה[7].

מצוַת ראיה

ממצוַת סיפור יציאת ממצרים נעבור למצוה כללית יותר שקשורה למועדי ישראל, וכך מצווה התורה בספר שמות פרק כ"ג, פסוק יז:

"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך."

כחלק ממצוַת ראיה, מצווה האב להביא את בנו לירושלים. הרמב"ם בהלכות חגיגה פרק ב' הלכה ג סובר שדין זה הוא מדאוריתא:

"כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, אביו חייב להעלותו ולהראות בו, כדי לחנכו במצוות, שנאמר: 'יראה כל זכורך'."

הרמב"ם פוסק בניגוד למסקנת הבבלי (חגיגה, דף ד ע"א), שהלימוד מהמילים 'כל זכורך' הוא אסמכתא בעלמא והחיוב להעלות קטן הוא רק מדין חינוך, כלומר מדרבנן. הלחם משנה (שם ד"ה שנאמר יראה) מבין שהרמב"ם נמשך אחר לשון הברייתא, ממנה עולה שהחיוב הוא מדאוריתא[8].

אלא שהדברים אינם פשוטים, שכן הרמב"ם עצמו כותב שחיוב ראייה הוא גם משום מצוַת חינוך:

"...וחייב להעלותו ולראות בו כדי לחנכו, שנאמר: 'יראה כל זכורך'."

כנראה שיש לומר שברמב"ם קיימות שתי מצוות ראייה:

1. זו של האב, שמצווה להעלות לירושלים את כל זכורו.

2. וכאשר האב מעלה את בנו כחלק מחיוב הזכירה שלו, הוא מקיים גם את מצוַת חינוך, שהיא מדרבנן.

מצוה נוספת, שהיא פועל יוצא של מצוַת ראייה, היא הבאת קרבן חגיגה, שמשלימה את מצוַת עלייה לרגל.

התוס' בחגיגה (ב ע"א, ד"ה איזהו) סוברים שגם לקטן יש חובת חגיגה. הבנת התוס' היא שמצוַת ראיה נגזרת ממצוַת חינוך בקטן (בשיעור שעבר ראינו שלדעת התוס' מצות חינוך חלה על הקטן עצמו). כדי להשלים את החינוך לעלייה לרגל, יש להביא גם קרבן (הקרבן יהיה נדבה, כדי לא להביא חולין לעזרה).

הרמב"ם (שם בהלכה ד) חולק על התוס' וסובר שקטן פטור מחגיגה:

"כל החייב בראייה - חייב בחגיגה, וכל הפטור מן הראייה - פטור מן החגיגה... חרש שוטה וקטן, מפני שאינן בני חיוב, הרי הן פטורין מכל מצוות בתורה."

הרמב"ם מבין שבגלל שקטן פטור מן המצוות, אין לו חיוב הבאת קרבן, למרות שניתן לחייבו מצד מצוַת חינוך. ערוך השולחן העתיד (קדשים, סימן קצח הלכה יח) מבין שאליבא דהירושלמי שמצוַת ראיה בקטן היא מדאוריתא, גם חיוב קטן בהבאת קרבן הוא מדאוריתא.

קודם ראינו שיש שהבינו שמצוַת ראיה לקטן ברמב"ם היא מדאוריתא. לכאורה אליבא דערוך השולחן היה על הרמב"ם לחייב את הקטן גם בקרבן, אם כן מדוע בהלכה ד' פוטר הרמב"ם מהבאת קרבן?

התשובה היא פשוטה, על פי החילוק שהעלנו לעיל. המצוה מדאוריתא של זכירה בקטן, אליבא דהרמב"ם, היא מצווה על האב, ואין מצוַת ראייה לקטן עצמו. כל החובה היא על האב שצריך להשלים את חובת הזכירה שלו, ועליו להביא את הקטן לבית המקדש. דבר זה תואם את גם את לשון הרמב"ם שכותב שהמצווה היא להראות (עיין לעיל), כלומר על האב להראות עם הקטן כחלק מקיום הראיה שלו. אם כן בהעדר חובה על הקטן ממילא אין לו חיוב קרבן, ומובנים דברי הרמב"ם מדוע קטן פטור מן החגיגה.

אם נסכם: נחלקו הרמב"ם והתוס' בגדרי מצוַת זכירה בקטן, התוס' סברו שהמצוה על הקטן עצמו משום מצוַת חינוך. הרמב"ם סובר שהמצוה על האב שמחוייב להביא את כל זכורו, ובנוסף מצווה האב בחינוך הקטן.

שאלת השבוע

תם ולא נשלם המסע בעקבות הקטן. עד עתה ראינו כי אין מצוה בה הקטן מחויב בעצמו. רוב המצוות חלות על האב, כאשר הקטן הוא חלק ממרכיבי המצוה, ורק לשיטת התוס' מצוַת חינוך מכילה חיוב כללי מדרבנן לקיים את המצוות.

יש מהאחרונים שחשבו שניתן לדבר על רמת חיוב מסוימת שיש לקטן, ובעקבות כך הגדירו אותו כיישות הלכתית.

שאלתנו היא:

א) מה החקירה שהעלו האחרונים?

ב) מה היא הנפקא מינה שלה, במקרה של קטן שהגדיל?

לדוגמא: יש מצוות שנחשבות מצוות ארוכות המתפרשות על יותר מיום אחד, (ספירת העומר, לדוגמא, היא אחת מהם). קטן שהגדיל תוך כדי ימי הספירה, קרי בד' לעומר הוא היה עדיין בן 12, ובו' לעומר היה בן 13 ויום אחד, האם הספירה שהוא ספר עד ו' לעומר עולה לו, והוא יכול להמשיך לספור כרגיל? או שמא הספירה עד ו' לעומר נחשבת כספירת קטן ולכן אין לה משמעות הלכתית.

תשובות נא לכתוב ל:[email protected]

תשובה לשאלה מהשבוע שעבר

בפעם שעברה שאלנו האם לסוברים שיש להפריש קטן מאיסורים, צריך לחלק בין שבת לשאר איסורים, שכן בשבת מלאכת מחשבת (בלבד) אסרה התורה.

ונציג בפניכם חלק מהתשובות שליקטנו בסלנו:

1. בעל החלקת יואב בחלק אורח חיים, סימן א', נזקק לשאלה זו (מד"ה אך כל זאת ואילך) והוא מחלק בין איסורים שיש בהם הנאה, לאלה שיש בהם מעשה בלבד: במעשים שההנאה היא מגדירה את המעשה, עצם ההנאה מקשרת את האדם למעשה, לעומת זאת במעשים שאין בהם את מרכיב ההנאה, רק כוונת העושה קושרת אותו למעשה שעשה. לכן בעריות, שחלק ממעשה האיסור הוא הנאה, יש להפריש קטן, בגלל הנאה שיש לו מהעניין. ולעומת זאת בשבת האיסור תלוי במעשה בלבד, ובכל התורה כולה כדי שמעשה יחשב מעשה, צריך כוונה, ולכן קטן (שאין לו כוונה), לא יכול לעשות מעשה שיחשב כחילול שבת.

ולכן מסביר בעל חלקת יואב שלולי גזרת הכתוב של 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך' (אותו הבאנו בשיעור שעבר בשם שער הציון) אכן לא היה עניין להפריש קטן מאיסורים.

2. ידידנו הוותיק אמיתי לויפר שלח לנו תשובה מעניינת בשם ר' אשר וייס (כאן המקום למסור לו ולכל העונים ישר כח):

"שמעתי מהרב אשר וייס שיש לחלק בין "דעת" ל"גמר דעת". בכל מקום שמדובר על כך שאין דעת לקטן, יש דרישה לגמירות דעת... גדול הוא לא בהכרח חכם יותר מאשר קטן, ואם נראה גדול שיש לו פחות שכל מילד ממוצע לא נשלול ממנו את יכולת הקניין. אבל יכולת לקבל החלטה ולהגיע לגמירות דעת אין לקטן..."

החילוק שהעלה ר' אשר כבר נאמר בגמרא בחולין יב ע"ב:

"א"ר חייא בר אבא, בעי רבי יוחנן: קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה? א"ל רבי אמי: ותיבעי לי מעשה..."

הגמרא הבינה כי יש לחלק בין 'דעת' ל'מחשבה', כלומר לקטן אין דעת כדי שפעולתו תחשב מעשה (וזה כנראה כוונת רבי אמי) אולם יש לו מחשבה. כשם שהבין ר' אשר כאשר הגמרא אמרה שלקטן אין דעת, היא לא אמרה שקטן אינו יצור אינטלגנטי. קטן יכול להיות גם אנשטיין אלא שאין לו דעת הלכתית. הגמרא בחולין קראה לדעת הלא הלכתית 'מחשבה'.

אמיתי רצה לומר, שעל סמך חילוק זה ניתן לומר שקטן לא מופקע מדין מלאכת מחשבת, שכן יש לו מחשבה. אמנם קטן לא יכול לקדש אשה, כי אין לו גמירות דעת להחיל חלויות הלכתיות. אך יש לקטן די דעת כדי שמעשים שהוא עושה יוגדרו כמעשים שלו. ולכן למסקנה, קטן יכול לבצע מלאכת מחשבת בשבת.

בגלל שאנו עוסקים במילי דברכות ולא בהלכות שבת התלוים בשערה נפסיק כאן, אבל הדברים צריכים עוד בירור ועיון.

תודה לכל העונים והמשיבים ובפרט לר' שמואל מאיר על תשבתו החביבה, ולידידנו אמיתי לויפר. נשמח לקבל תגובות, תשובות ומענות, וישר כח לכל העוסקים במלאכה!

שבת שלום!

אביעד ונעם.