דילוג לתוכן העיקרי

תרומה | כתר תורה

קובץ טקסט

סיכום השיחה שהועברה בשבת קודש פרשת תרומה התשנ"ח. סיכם מתן גלידאי. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים (כ"ה, י)

בניגוד לציווים על שאר הכלים ("וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן", "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב" וכו'), ציווי עשיית הארון נאמרת לשון רבים. אף בפרשת הארון גופה ישנם ציווים שנאמרו בלשון יחיד ("וְצִפִּיתָ אֹתוֹ... וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב..." וכו'). נשאלת השאלה, מדוע דווקא ציווי זה נאמר בלשון רבים.

הרמב"ן (על אתר) מציע לכך שני פירושים:

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן" - יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן וְצִפִּיתָ אֹתוֹ, וְיָצַקְתָּ לּוֹ, וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל.

ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון, בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולן לתורה

את פירושו השני תומך הרמב"ן בדברי מדרש רבה (שמות רבה ל"ד, ג):

מפני מה בכל הכלים האלה כתיב וְעָשִׂיתָ, ובארון כתיב וְעָשׂוּ אֲרוֹן? אמר רבי יהודה ברבי שלום: אמר לו הקב"ה: יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה

המדרש שם ממשיך ודורש בשבחי התורה:

אמר רבי שמעון בן יוחיי: שלושה כתרים הם: כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות - זה השלחן, דכתיב בו זֵר זָהָב סָבִיב; כתר כהונה - זה המזבח, דכתיב בו זֵר זָהָב סָבִיב; וכתר תורה - זה הארון, דכתיב בו זֵר זָהָב...

ומפני מה בכולן כתיב וְעָשִׂיתָ לּוֹ ובארון כתיב וְעָשִׂיתָ עָלָיו? ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה כאילו זכה לכולן

שני שבחים שונים מתאר כאן המדרש, שמהם נגזרות שתי הסתכלויות שונות משני כיוונים הפוכים על היחס שבין התורה ובין הארון.

דרשתו של רשב"י מתייחסת למעלה היתרה שיש לתורה על פני הכהונה והמלכות - המיוצגת בזר שעל הארון; ואילו דרשתו של רבי יהודה ברבי שלום אומרת כי כולם צריכים לעסוק בארון כדי שיזכו לתורה.

לפי הדרשה הראשונה משתקפת מעלת התורה בעיסוק בארון, בעוד שהדרשה השנייה גורסת כי העיסוק בארון הוא שיוצר זיקה לתורה אצל עם ישראל. את שתי הנימות הללו מבטא הרמב"ן בדבריו:

שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון: בעבור שהוא קדוש משכני עליון; ושיזכו כולן לתורה

כמובן, הדברים אינם סותרים, אלא משלימים: בגלל מעלת התורה ומרכזיותה צריכים הכול להתקשר אליה ולעסוק בה. שלא כמו בדתות אחרות, שבהן העיסוק בא-ל ובחוקיו הוא עניין לבודדים, וכל השאר רק מקיימים את החוקים אך אינם עוסקים בלימודם - ביהדות העיסוק בתורה הוא נחלת הכלל, איש איש כפי רמתו ומדרגתו.

כך מסביר הרמב"ן (שם) ביחס לתרומת כלל ישראל לבניין הארון:

שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון או יעזור לבצלאל עזר מעט או שיכוונו לדבר

יהיו שיעזרו הרבה, יהיו שיעזרו מעט, ויהיו שרק יזדהו עם המעשה ולא יעסקו בו בפועל; וכך גם בתורה: לא כולם יכולים להיות מיושבי בית המדרש במשך כל חייהם, אלא כל אחד ואחד עוסק בתורה כפי כוחו וכמידה שחננו ה'.

הרעיון המובע במדרש שהבאנו לעיל בדבר עדיפותו של כתר תורה על כתר כהונה ועל כתר מלכות, הוא ללא ספק מרחיק לכת. הניסוח מעודן יותר ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ג, ה"א):

בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן... כתר מלכות זכה בו דוד... כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל... כל מי שירצה יבוא ויטול.

שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה, הרי הוא אומר בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ (משלי ח', טו-טז), הא למדת שכתר תורה גדול משניהם

אלא שהמדרש מרחיק לכת אף יותר מדברי הרמב"ם:

ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה - כאילו זכה לכולן

אין אלו רק כתרים מקבילים, שאחד מהם חשוב מהאחרים. הזוכה בתורה - כאילו זכה גם בכהונה ומלכות. הדברים אינם אמורים, כמובן, ברובד הפשוט, הפונקציונלי: מי שילמד תורה לא יהפוך לכוהן או למלך, שהרי הכהונה והמלכות נתונות, כדברי הרמב"ם, לזרעו של אהרן ולזרעו של דוד.

הדברים אמורים ברובד עמוק יותר: מבחינה ערכית, הכהונה והמלכות אינם אלא אמצעי להגיע לכתר תורה; התורה חשובה מהן, והן באות לשרת אותה.

גם בשעה שאנו עוסקים בענייני המלכות (המדינה), צריכה כל העת לעמוד בתודעתנו מרכזיותה של התורה בחיינו. תחושת הזיקה לתורה צריכה ללוותנו בכל אשר נפנה, ביודענו כי כל מה שנעסוק בו, ויהא חשוב ככל שיהא, הוא טפל לתורה ולא בא אלא לשרת את לימודה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)