דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף נו | מתנה על מה שכתוב בתורה

סוגייתנו היא סוגיה מרכזית בדיני תנאים. לאור ההלכה שלפיה המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, העלו התוספות, ובעקבותיהם ראשונים נוספים, שאלת מפתח בדיני תנאים: אדם מקדש אישה, אך מתנה את קידושיו בכך שאביה ישלם לו מאתיים זוז, ונשאלת השאלה כיצד יש לראות את דרישת התשלום – האם מדובר בחלק בלתי נפרד מתפיסתו את הקידושין, או שמא רצונו הוא לקדש את האישה, ובקשת התשלום היא בקשה נפרדת. בלשון הלמדנית, יש לחקור אם תנאי הוא "מילתא אחריתא", דהיינו גורם חיצוני לעיסקה, או שמא הוא חלק בלתי נפרד ממנה.

אחת התוצאות הקלאסיות של חקירה זו שנויה במחלוקת בין הרמב"ם (אישות ז, כג) והראב"ד לגבי האפשרות לבטל תנאי:

"המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי, אף על פי שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים – בטל התנאי, והרי היא מקודשת סתם.         
השגת הראב"ד: אינו כן, אלא א"כ כנסה סתם בעדים דהוה ליה כמו שביטל תנאו בעדים".

לדעת הרמב"ם, התנאי הוא גורם חיצוני לקידושין. הקידושין עצמם צריכים להתבצע בפני עדים, אך את התנאי ניתן לסלק גם בלי העדים, שכן כאמור מדובר ב"מילתא אחריתא". הראב"ד, לעומתו, רואה בתנאי חלק מהותי מגוף הקידושין, ועל כן נדרשת עדות שני עדים כדי לשנותו או לבטלו.

נחזור לסוגייתנו. התוספות כאן הקשו: כיצד ניתן לומר שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אך המעשה קיים? הרי אותו אדם קידש את האישה על מנת שלא יתחייב לה בחיובי הבעל והאישה, והתורה יכולה אומנם לקבוע שנישואין בלא חיובים אלו אינם נישואין, אך אם כך, ראוי לבטל את הנישואין מעיקרם, ולא לקבוע שהקידושין והנישואין חלו, והבעל התחייב באותם חיובים בעל כורחו.

הנחת היסוד של קושיית התוספות היא שהטלת תנאי היא זכות בסיסית של בעל הדבר: מכיוון שהוא השולט בעסקה ומחיל את חלותה (ראה על כך בתוספות להלן בדף ע"ד), הרי שהוא מוסמך להגביל את החלות או להטיל בה תנאי. ממילא נשאלת השאלה, כאמור, כיצד אפשר להתעלם מתנאו ולחקבוע שהמעשה חל בעל כורחו. אם נשוב אל החקירה דלעיל, נראה שהתוספות מניחים בקושיה זו שהתנאי הוא חלק אימננטי מן העיסקה, ואם הוא בטל, העסקה כולה אמורה להתבטל.

בתשובה לקושייתם שוללים התוספות הנחת יסוד זו, ומחדשים:

"ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הוה אמינא דשום תנאי אינו מבטל את המעשה".

כלומר, עצם האפשרות להתנות תנאי היא חידוש מיוחד. באופן עקרוני, כאשר אדם מבצע מעשה, כגון אם הוא נותן כסף קידושין לאישה, הרי היא מקודשת, ואין כל אפשרות לשנות מציאות זו בדיבורים בעלמא. התורה חידשה חידוש גדול, ולפיו אם יפעל בעל הדבר על פי משפטי התנאים הקבועים הוא יוכל להטיל בספק את החלות. מכיוון שמדובר בחידוש נקודתי, אין לך בו אלא חידושו, ולא ניתן להתנות כנגד מה שכתוב בתורה. על פי השקפה זו של התוספות ברור שהמעשה הוא העיקר, והתנאי אינו אלא מילתא אחריתא, שאלמלא חידוש התורה כלל לא היה משפיע על העסקה.

יש לציין שבראשונים מצאנו גם תירוצים אחרים לקושיית התוספות. כך, למשל, בתוספות ישנים על הגיליון כאן נאמר:

"ואומר רבינו תם דהוי מפליג בדברים, ואין זה תנאי כלל".

בגמרא במסכת גיטין (דף פ"ד) נאמר שהנותן גט לאשתו ומתנה עליה שתבלע קנה של מאה אמה או שתעבור את הים ברגליה – המעשה קיים והתנאי בטל. הוי אומר – תנאי מופרך, המנותק לחלוטין מכל היגיון, איננו תנאי. לדעת רבנו תם, הוא הדין גם כאן: תנאי שמשמעותו לבטל דין תורה איננו תנאי, אלא אמירה סתמית וריקה מתוכן.

הרמב"ן בבבא בתרא (דף קכ"ו) עוסק אף הוא בקושיה זו, ונוטה להבחין בין מקרים שונים, בכפוף לאפשרות להחיל חלויות באופן חלקי. שיטתו מורכבת, ועל כן לא נרחיב בה כאן, ונסתפק בדברי התוספות שהבאנו, ובחקירת היסוד בדיני תנאים הגלומה בקושייתם ובתירוצם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)