דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף לד | בין מיתה למלקות

הפרק השלישי במסכת כתובות עוסק בהרחבה בדין "קים ליה בדרבה מיניה", הקובע שאין מענישים אדם בשני עונשים על עבירה אחת שביצע, ומסתפקים בעונש החמור יותר.

באופן כללי, יש שלוש תפיסות יסוד להסבר הלכה זו:

תפיסה א' – דין "קים ליה בדרבה מיניה" קובע שהחיוב הקל יותר מעולם לא נוצר. אדם שרצח באמצעות יריית אקדח ביצע מעשה אחד בלבד – מעשה רציחה. ייתכן שהכדור קרע את חולצתו של הנרצח, אך זהו מעשה שולי, הנחבא בצילו של המעשה החמור יותר – מעשה הרצח. עיקרה של הבנה זו בכך שהחיוב הקל יותר 'יורד מן הבמה'.

תפיסה ב' – הרמב"ן בריש מכות דיבר אף הוא על היטמעות של החיוב הקל בחיוב החמור, אך הוא אינו מתייחס להיעלמותו של עצם המעשה, אלא להיעלמות העונש עליו:

"ועוד דהתם כיון דרחמנא אמר קים ליה בדרבה מיניה כמאן דמקיים בה כולה מילתא דמי, ורחמנא הוא דפטריה הכא כדפטריה נמי גבי כלהו מזיקין".

לדעת הרמב"ן, עונש המיתה טומן בחובו גם את עונש הממון. למעשה, אם כך, חיוב הממון יוצא מן התמונה באופן הדומה להסבר הקודם, אלא שהדבר נובע מחיוב המיתה.

תפיסה ג' – באופן עקרוני, כל המעשים וכל החיובים שרירים וקיימים, אלא שבית הדין אינו יכול להוציאם לפועל. התורה גזרה לחייב אדם רק על "רשעה אחת", ולא על "שתי רשעיות", ולפיכך בית הדין אינו יכול לחייבו גם במיתה וגם בממון. הדבר אינו מחייב לומר שחיוב הממון אינו קיים, אלא שבפועל אי אפשר להשיתו על הנאשם.

אחת הנפקא-מינות הקלאסיות בין התפיסות נוגעת לחיוב לצאת ידי שמיים במקרה של "קים ליה בדרבה מיניה". רש"י במסכת בבא מציעא (צא ע"א) הסביר:

"אפילו במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה, אלא שאין כח לענשו בשתים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם".

דבריו של רש"י הולמים היטב את התפיסה השלישית: בפועל אין אפשרות לחייב את הנאשם בבית דין גם מיתה וגם ממון, אך חיוב הממון שריר וקיים, ואם אדם מבקש לצאת ידי שמיים – ראוי לעשות זאת. על פי שתי התפיסות הראשונות, חיוב הממון נעלם ואיננו, ואין כל חובה לצאת ידי שמיים.

נפקא-מינה נוספת קשורה לשאלה המתעוררת מספר פעמים לאורך הפרק, בין היתר גם בסוגייתנו בדף ל"ד. במשנה במסכת מכות מחדש רבי מאיר שבמצבים מסוימים ניתן לחייב אדם בממון ובמלקות. האם רבי מאיר שולל באופן גורף את דין "קים ליה בדרבה מיניה"? הגמרא בדף ל"ג דנה בשאלה אם אפשר לצמצם את דברי רבי מאיר לממון ומלקות, ולקבוע שכאשר מדובר במיתה וממון יודה אף הוא שלא ניתן לחייב בשני חיובים, ורבה אכן מצדד באפשרות זו (אומנם, רבה מסייג את דבריו, ומבחין בין חיוב ממון רגיל ובין חיוב קנס, ואין כאן המקום להרחיב בכך).

הבחנה זו בין מיתה למלקות שבה ונזכרת בגמרא להלן בדף ל"ז:

"וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון, שנאמר: 'ואם לא יהיה אסון ענוש יענש'. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: 'כדי רשעתו' – משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. חדא במיתה וממון, וחדא במלקות וממון; וצריכא, דאי אשמעינן מיתה וממון – משום דאיכא איבוד נשמה, אבל מלקות וממון, דליכא איבוד נשמה, אימא לא; ואי אשמעינן מלקות וממון – משום דלא חמיר איסוריה, אבל מיתה וממון, דחמיר איסוריה, אימא לא; צריכא".

הגרי"ד סולוביצ'יק הסביר בשם ר' חיים שהתפיסות שהוזכרו לעיל גלומות בדיון זה. כאשר מדובר על מיתה וממון, ניתן לפרש שמעשה המחייב מיתה מסוגל להעיב על המעשה הקל ולהעלים אותו, שהרי סוף סוף יש כאן "איבוד נפשות". ברם, מעשה המחייב מלקות איננו חמור עד כדי כך, ועל כן הוא אינו מסוגל לפגוע בחיוב הממון. לפיכך, עילת הפטור במלקות וממון נובעת אך ורק מצמצום כוח הענישה של בית הדין, שאינו מסוגל להשית שני עונשים שונים.

מחר נוסיף ונעסוק בעזרת ה' בנפקא-מינה בין התפיסות השונות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)