דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף כ | מהות השטר

סוגיות רבות במרחבי הש"ס עוסקות בהלכות שטרות. סוגייתנו היא מן המרכזיות שבהן, ולאורה דנו ראשונים בשאלת מפתח ביחס לאופיו של שטר, אשר נתקשו בה קמאי ובתראי.

הגמרא (יבמות לא ע"ב, גיטין עא ע"א) קובעת הלכה יסודית בהלכות עדות – "מפיהם, ולא מפי כתבם". הלכה זו כוללת, למעשה, שני דינים:

דין א' – מעשה ההגדה, הדורש עמידה של העדים בפני בית דין. התוספות בסוגייתנו הביאו את רש"י בפירושו לחומש: "מפיהם ולא מפי כתבם, שלא ישלח בכתב עדותו לב"ד".

דין ב' – מקור האינפורמציה. הגמרא ביבמות (שם) מסבירה: "עדים – אי דזכירי ליתו ליסהוד, ואי לא – זמנין דחזו מכתבא ואתו מסהדי, ורחמנא אמר 'מפיהם ולא מפי כתבם'". העדים רשאים איפוא להעיד רק אם הם זוכרים את העדות בכוחות עצמם, ולא אם הם נזכרים בה מן הכתב.

והנה, כאמור, הראשונים והאחרונים הקשו כיצד ניתן לקבל את תוכנו של השטר, שהוא עדות כתובה בשני המובנים: ראשית, העדים אינם נדרשים לבוא לבית הדין, ובית הדין מקבל את דבריהם בכתב – בשטר; ושנית, השטר מצד עצמו משמש מקור אינפורמציה.

ביישוב קושיה גדולה זו מצאנו שתי גישות מרכזיות בראשונים:

גישה א' – שטר הוא אכן עדות כתובה, אלא שעדות זו כשרה. היסוד לגישה זו הוא בדברי ריש לקיש בסוגיה לעיל בדף י"ח – "עדים החתומים על השטר – נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין": עצם החתימה הרי היא כהגעה לבית הדין ומסירת עדות, ועל כן אין להגביל את פעילותו של השטר בהמשך הדרך ואת תפקידו כעדות.

ניסוח שונה מעט לגישה זו מצוי בסוף דברי התוספות בסוגייתנו, כאשר הסבירו שהשטר כשר אם יש בו "צורת שטר", דהיינו שהוא "כתוב כתיקון שטרות". כלומר, אם השטר נכתב, נוסח ונחתם באופן שקבעו חכמים, הרי העדות שבו כשרה. נראה שעל פי גישה זו מדובר בתקנת חכמים המאפשרת לקבל עדות כתובה במקרים מסוימים.

גישה ב' – שטר איננו עדות, ויסודו שונה לחלוטין. כך ניסחו זאת התוספות בסוגייתנו:

"לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה... ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם, מדעת הלוה שהוא חייב, אז חשיב שטר".

לדעת התוספות, שטר שנעשה "מדעת שניהם", כלומר שנכתב בהסכמת המלווה והלווה ובחתימת שני עדים, אין בו חשש של עדות כתובה. נראה שאין מדובר בעדות כלל, אלא בהתחייבות או בהסכם שערכו שני הצדדים, ותוקפו נובע מכוח הסכמה זו. בלשונו של בעל המאור (יבמות ט ע"א באלפס): כאשר יש "דעת המתחייב", הרי שהיא הנותנת לשטר את כוחו ותוקפו ההלכתי, וחתימת העדים איננה כעדות של ממש אלא כביסוס וכחיזוק לאותה דעת מתחייב.

הרמב"ן שם נטה לראות את העדים בהקשר הזה כ"שלוחים" של בעל הדבר, וכאמור – לא כעדים המתפקדים באופן מלא כמוסרי עדות בבית דין.

אחת ההשפעות המרכזיות של שתי הגישות הללו נוגעת לשאלה אם שטרות תקפים מדאורייתא או מדרבנן. אף בעניין זה נחלקו הראשונים (ראה רמב"ם עדות ג, ד; השגות הרמב"ן לספר המצוות, השורש השני), אך לא נוכל להרחיב בכך כאן, ועוד חזון למועד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)