כתובות | דף י | כתובה מדאורייתא או מדרבנן
בסוגייתנו מובאת מחלוקת תנאים בשאלה אם חיוב הכתובה הוא מהתורה או מדרבנן. התוספות (סוטה כז ע"א) הסבירו שגם לדעת הסוברים שכתובה מדאורייתא, אין מדובר בדין דאורייתא גמור:
"אפילו רבן שמעון בן גמליאל דאמר... כתובת אשה דאורייתא, לאו ממש דאורייתא, אלא אית ליה סמך מדאורייתא, כדאמרינן התם... מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה".
אולם לדעת רוב הראשונים דין הכתובה נלמד מן הפסוק "כסף ישקול כמוהר הבתולות" (שמות כב, טז). פסוק זה עוסק בתשלומי המפתה, שיש לשלם אותם מה'עידית' – מהקרקע המשובחת ביותר. אם חיוב כתובה אכן נלמד מחיובו של המפתה, לכאורה גם אותה יש לשלם מן העידית, ובעלי התוספות (כתובות י ע"א ד"ה הואיל) אכן מסבירים שמעיקר הדין התשלום הוא מהעידית, אולם חכמים ביטלו חיוב זה כדי שאנשים לא יימנעו מלהתחתן.
ניתן להציע הסבר נוסף, על פי המכילתא (שמות כב, טו):
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אִשה – אין לה קיצבה מן התורה".
אם כן, ניתן לומר שאומנם חיוב הכתובה הוא מן התורה, אך חכמים קבעו מהו הסכום שחובה לכתוב.
על פי זה אפשר לתרץ סתירה בדברי הרמב"ם. מדבריו בהלכות אישות (י, ז) נראה שהכתובה היא מתקנת חכמים – "וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה", אך מדבריו בספר המצוות (לא תעשה שנ"ה) נראה שהוא סובר שמדובר בחיוב מהתורה:
"והמצוה השנ"ה היא שהזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין, והוא אמרו ית' 'לא תהיה קדשה מבנות ישראל'".
אם כן, אפשר שבספר המצוות, שבו הוא מדבר על המצווה עצמה, כתב הרמב"ם שמקורה מהתורה, ואילו בגוף ההלכות הדגיש כי הפרטים יסודם בתקנת חכמים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)