כתובות | דף טז | שור שחוט לפניך

במשנה שבסוגייתנו נאמר:

"ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו שהוא נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר".

רבי יהושע פוסק שיש להאמין לבעליה הנוכחי של השדה משום שהיה ביכולתו לשתוק ולא לספר כלל שהשדה לא הייתה שלו מלכתחילה. מלשון המשנה משמע שרבי יהושע מודה דווקא כאן אך חולק במקום אחר, והגמרא מסבירה שהמשנה מתייחסת למחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע בעניין אישה שלא נמצאו לה בתולים:

"הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, והוא אומר לא כי, אלא עד שלא אירסתיך, ר"ג ור"א אומרים נאמנת, ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין, דמגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך, דלא קא פסלה נפשה מכהונה, וקאמרה נאנסתי, דקא פסלה נפשה מכהונה, משום הכי קאמר ר"ג דמהימנא, וקאמר רבי יהושע לר"ג: בהאי מגו דהכא מודינא לך, בההוא מגו דהתם פליגנא עילווך".

במקרה כזה יכולה האישה לטעון שהיא מוכת עץ תחת בעלה, וכך תהיה כשרה לכהונה, ולמרות זאת היא טוענת שנאנסה תחתיו ופוסלת את עצמה לכהונה. לדעת רבן גמליאל ור"א יש לה 'מיגו', אך לדעת רבי יהושע היא אינה נאמנת. כאמור, נראה כי בשל מחלוקת זו הדגישה המשנה שדווקא בדין שדה מודה רבי יהושע שהבעלים נאמן.

לאור זאת מתעוררת שאלה פשוטה, כפי ששואלת הגמרא:

"מכדי האי מגו והאי מגו, מאי שנא האי מגו מהאי מגו? הכא אין שור שחוט לפניך, התם הרי שור שחוט לפניך".

הגמרא מסבירה את ההבדל בין המקרים בביטוי "שור שחוט לפניך". ביטוי זה הוא כמעט יחידאי בש"ס, והמפרשים נתחבטו כיצד להבין את משמעותו בסוגייתנו. רש"י על אתר (ד"ה הכא) כתב:

"גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו, כלומר אם שתק זה לא היו לו עוררים... אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך, בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לבית דין, ואף על פי שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מגו, דדלמא לא אסקה אדעתה".

לדעת רש"י ההבדל נעוץ בשאלת היוזמה: במקרה של השדה היוזמה הייתה של הבעלים הנוכחי, אשר הודה מרצונו שקנה את השדה, ואין כל סיבה לחשוב שהוא משקר. לעומת זאת, במקרה של האישה היוזמה הייתה בידי בעלה, וממילא ה'מיגו' שלה פחות משכנע.

פירוש אחר נמצא בדברי התוספות (ד"ה התם):

"התם שור שחוט לפניך, דהרי אין לה בתולים ואינה יכולה לומר בתולה אני, כמו בשור שחוט שאין יכול לומר חי הוא, ולהכי בין אומרת משארסתני נאנסתי בין אומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא, הכא אין שור שחוט לפניך, ונאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם".

בעלי התוספות עומדים על כך שבמקרה של אישה ללא בתולים אין לה באמת טענת 'מיגו', שהרי כל עניינו של ה'מיגו' הוא בכך שלאדם יש טענה שבעזרתה יכול היה להיפטר, ואילו לאישה זו אין שום טענה שהיא יכולה הייתה להיות נאמנת על ידה.

יש מקום לבחון את הביטוי בסוגייתנו לאור ההופעה הנוספת היחידה שלו בש"ס. בגמרא במסכת נידה (טו ע"א) מבואר שלדעת חכמים אישה שראתה דם אינה מטמאת את בועלה למפרע, אך אישה שראתה כתם מטמאת את בועלה מכאן ולהבא. בטעם הדבר הסבירה הגמרא:

"התם אין שור שחוט לפניך, הכא יש שור שחוט לפניך".

באופן פשוט נראה שכוונת הגמרא היא שהטענה בדבר טומאה למפרע היא טענה המתייחסת לעבר, וממילא היא פחות חזקה מדין של טומאה עכשווית של כתם הנמצא מול עינינו. נראה שגם בסוגייתנו הסיפור לגבי הבעלות הקודמת על השדה נוגע לעבר, ואין לו שום אחיזה במציאות הנוכחית, וממילא אפשר לדחות אותו בקלות. לעומת זאת, טענת הבתולים היא מציאות עכשווית של אישה שאינה בתולה, ולטענה זו יש משקל כבד העומד בפני ה'מיגו'.