כתובות | דף טו | תרי רובי

במשנה (יד ע"ב) מסופר על תינוקת שנאנסה כשירדה למעיין, ורבי יוחנן בן נורי הכשיר אותה להינשא לכהונה אם רוב בני העיר משיאין לכהונה. בביאור טעמו של דין זה הסבירה הגמרא:

"אמר רב יהודה אמר רב: בקרונות של ציפורי היה מעשה, וכדרבי אמי, דאמר רבי אמי: והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם, וכדר' ינאי, דאמר ר' ינאי... נבעלת בשעת קרונות כשרה לכהונה.   
אבל פירש אחד מציפורי ובעל – הולד שתוקי... הולכין אחר רוב העיר, והוא דאיכא רוב סיעה בהדה, ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא, ולא אחר רוב סיעה גרידתא. מ"ט? גזרה רוב סיעה אטו רוב העיר. ורוב העיר נמי, אי דקא אזלי אינהו לגבה, כל דפריש מרובא פריש! לא צריכא דקא אזלא איהי לגבייהו, דהוה ליה קבוע, וא"ר זירא: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי".

בגמרא מבואר שהכשר התינוקת מבוסס על כך שהיו "תרי רובי" להיתר – רוב הסיעה שעברה במקום ורוב העיר, אך רוב אחד אינו מספיק כדי להתיר את התינוקת. הגמרא עצמה מודה בכך שמעיקר הדין די ברוב אחד, והדרישה ל"תרי רובי" היא גזירה מחמת מצב שבו האישה הלכה לאחד מבני העיר ונבעלה לו, ובמקרה כזה יש לאסור אותה מדין "קבוע" גם אם רוב העיר כשרים.

עם זאת, עדיין יש לשאול: מהי משמעות הדרישה של "תרי רובי"? נראה שאפשר להבין זאת בשתי דרכים עקרוניות:

א. אין כל משמעות אמיתית ל"תרי רובי", והדבר נועד רק לוודא שהיה רוב כשרים באותה סיעה, וממילא להרחיק את החשש שיסמכו על רוב העיר ויגיעו לידי מצב של 'קבוע'.

ב. אומנם הדרישה ל"תרי רובי" איננה מעיקר הדין, אך יש בה היגיון פנימי – היא יוצרת מצב של כשרות בסבירות גבוהה יותר מאשר רוב אחד.

מפשט הסוגיה נראה כאפשרות הראשונה, שמדובר בהרחקה בלבד, אך בכמה מקומות בדברי הראשונים אפשר למצוא הדים לאפשרות השנייה. כך, למשל, התוספות במסכת ביצה (ג ע"ב) כתבו בעניין ביטול איסורים שתערובת של רוב היתר שהתערבה בתערובת של היתר נחשבת כ"תרי רובי", ולכן יש לה כוח היתר חזק יותר משל תערובת יחידה.

לחקירה זו יש כמה תוצאות בפרטי הדינים בסוגייתנו, אך נדמה שהיא משפיעה גם על הבנת המציאות של "תרי רובי". לדעת רוב המפרשים על הדף (בניגוד לרמב"ם), שני ה'רובים' הנדרשים הם רוב הסיעה שעברה במעיין ורוב העיר הסמוכה למעיין (ציפורי), אך הראשונים נחלקו בשאלה מה ידוע על זהות הבועל.

הרשב"א כתב:

"הולכין אחר רוב העיר, והוא דאיכא רוב סיעה בהדה. פי' והוא שלא נודע מאיזה מקום פירש, אם מן העיר אם מן הסיעה, אבל אם נודע שפירש מן העיר אין רוב סיעה מסייעת, וכן הדין ברוב סיעה".

כלומר, דווקא כאשר אין אנו יודעים מהיכן הגיע הבועל יש להתיר אותו מדין "תרי רובי", אך כאשר ידוע שהגיע מן הסיעה אין משמעות לרוב העיר, ולהיפך.

לעומתו, המאירי כתב:

"לא סוף דבר כשלא נודע לנו מאי זה רוב פירש, אלא אף כשנודע לנו שמרוב העיר פירש, אף על פי שאין לתלותו אלא בחד רובא, מכשירין אותה, שמכל מקום בתרי רובי לא גזור".

נראה שמחלוקת הראשונים תלויה בחקירתנו. לדעת המאירי יסוד הדין הוא בגזירה משום הליכה אחר רוב העיר, ולכן לא אכפת לנו אם בפועל אין כל משמעות לשני ה'רובים'. לעומת זאת, הרשב"א סבור שצירוף ה'רובים' יוצר באופן מהותי היתר חזק יותר, וממילא היתר זה אינו יכול להיווצר כאשר ידוע מהיכן הגיע הבועל ואין משמעות לאחד מן הרובים.