ליקוטי מוהר"ן | הקדמה | כי לא תישכח מפי זרעו

לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה'הִתְגַּלּוּת נִפְלָא מִסּוֹד גְּדֻלַּת הַתַּנָּא הָאֱלקִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זַ"ל
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הִבְטִיחַ שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קלח) :

'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח: 'בְּהַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזוהַר יִפְקוּן בֵּהּ מִן גָּלוּתָא'                 
וְעַתָּה בּוֹא וּרְאֵה וְהָבֵן נִפְלְאוֹת נִסְתָּרוֹת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה כִּי עַל כֵּן סָמַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַצְמוֹ עַל זֶה הַפָּסוּק כִּי לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַפָּסוּק בְּעַצְמוֹ מְרֻמָּז וְנִסְתָּר סוֹד הַזֶּה שֶׁעַל יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַל יָדוֹ לא תִּשְׁתַּכַּח הַתּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל כִּי סוֹפֵי תֵּבוֹת שֶׁל זֶה הַפָּסוּק כִּי לּא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוּ הֵם אוֹתִיּוֹת יוֹחַאי וְזֶה שֶׁמְּרַמֵּז וּמְגַלֶּה הַפָּסוּק כִּי לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, מִפִּי זַרְעוֹ דַּיְקָא הַיְנוּ מִפִּי זַרְעוֹ שֶׁל זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְרֻמָּז וְנִסְתָּר בְּזֶה הַפָּסוּק שֶׁהוּא הַתַּנָּא יוֹחַאי
כִּי עַל יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁמְּרֻמָּז בְּזֶה הַפָּסוּק בְּסוֹפֵי תֵּבוֹת כַּנַּ"ל שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי
וְדַע שֶׁסּוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ הוּא מְרֻמָּז בְּפָסוּק אַחֵר כִּי דַּע כִּי הַתַּנָּא הַקָּדוֹש רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת: עִ'יר וְ'קַדִּישׁ מִ'ן שְׁ'מַיָּא נָ'חִית רָאשֵׁי תֵּבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ'                                     (הקדמת ליקוטי מוהר"ן, חיי מוהר"ן קפט')

*

נכנסים רבותינו לכרם ביבנה, אחרי חורבן, שארית הפליטה מן הפאר שהיה ואיננו עוד, אכולי רגשי אשמה על הבגידה שנכפתה עליהם וליבם עדיין חצוי. וכשהלב חצוי הכל נראה חצוי. החסות הרומאית רק מגבירה את השניות כלפי כל מפעלם. האם באמת לא היה עדיף המוות הצודק והנלחם על פני החיים השורדים, המתפשרים למען הישרדותם, היושבים תחת חסותו של האויב שגם המתוק שבו מר הוא, מר מאוד.

השאלות המנקרות בראשם מערערות את הקרקע תחת רגליהם של החכמים. כל מה שיעשו נראה כעומד על קרעי תרנגולת. לא רק כאן ועכשיו, בסיטואציה הספציפית ובנקודת הזמן אליה נקלעו, אלא באופן עקרוני ומהותי בכל דור. הברירה שבין החיים לבין המוות לועגת לחיים מחד וקוברת את המתים מאידך ולא נראה שיש מוצא מן הקונפליקט העז הזה. מנקודת מבטם רואים הם את הזמניות של הכל ואיך הכל נלכד בתוך הקונפליקט שהזמניות הזו עוקדת את הכל בה - או מוות או חיים נלעגים, שורדים, פשרניים, בלא קרקע יציבה למרגלותיהם. כך או כך, הסופיות מכרסמת בכל. שום דבר לא יוכל להימלט משיני הזמן, בסוף הן תינגסנה בכל. הכל ישכח, אפילו התורה. כל הפיגומים שיבנו כדי לשמר את התורה, כל התקנות, לא יחזיקו מעמד אחרי שראו במו עיניהם איך קרקע יכולה להשמט מתחת לרגליים.

*

זמן עובר והקרקע לא נשמטת. להיפך, היא בוערת, קודחת, יוקדת, אש המרד פורצת, לא מצליחה לדחוק בתוכה את תחושות התסכול והבושה. העם מרים את ראשו. ההשפלה הופכת לגאון, התסכול לחרון. החסות הרומאית שהסתופפו תחתיה נתפשת כנלעגת. "כל מה שעשו, לעצמם עשו" ולכן אין להתבייש בחסותם עלינו ואין להתערבב בה, שהרי לא בשבילנו עשו זאת. רבי עקיבא מקהיל קהילות ברבים, הוא ואחרים מתים על קידוש ה'. הברירה שבין החיים לבין המוות כבר לא נוטה רק לצד החיים השורדים, השומרים על עצמם והמוכנים להתפשר ולהתפייס עם האויב לשם כך, אלא מוכנה לנטות גם כלפי המוות הגאה, הצודק והשלם. רבי עקיבא מת, אבל תלמידיו חיים ובתוכם תקווה. אחרי שמוכנים היו לבחור גם במוות, הרי שגם החיים אינם נלעגים, אינם מלאים ברגשות אשם על עצם קיומם. דור מדבר עם דור, גם בלי מילים והדור הבא עונה על שאלות שנקרו במוחם של האבות. אם בדור הנכנסים ליבנה הזמניות איימה להכחיד את הכל, "עתידה תורה שתשתכח מישראל", הרי שדור ההמשך, דווקא על רקע חששות אבותיהם, מכיר בהמשכיות ההכרחית שבמציאות ומתמלא תקווה.

'נכון', אומר רשב"י, 'הוא אמנם ישכח, אבל זרעו לא ישכח'. מניסיונו שלו, "הדור שאחרי", מביט רשב"י על פני הדורות ומבין את הסוד של הדור הבא. 'הדור הקודם אמנם מת ועמו הסופיות מופיעה, אך הדור הבא ממשיך. הדור הקודם אמנם שוכח, אבל הדור הבא זוכר גם זוכר. זוכר גם את העובדה שהדור הקודם שכח ומיצר בתוכו זיכרון פנימי, נצחי, אחר מן הזיכרון של הדור הקודם. מוכן לעקוד את החיים אל המהות הנצחית שלהם גם אם המחיר הוא מוות. לא לוותר לחיים ולתבוע מהם את המרב, למענם הם. אם אדם יזרע בשעת זריעה, יקצור בשעת קצירה תורה מה תהא עליה- אם אדם ישעבד את החיים למען עצמו והישרדותו, מה יהא על המשמעות של החיים, למתי נדחה את העיקר.  שהרי מה כבר אדם צריך בחייו – מערה, מעיין מים ועץ חרובים, לא יותר! אפילו לא בגדים, כשאפשר לכסות את עצמך בעפר. מי שמוכן ללעוג  למוות, לחייך מולו ולא לפחוד ממנו, זוכה במשמעות של החיים. מי שמוכן לכסות את גופו עפר, קבור כביכול בעודו בחייו, זוכה לעצם החיים. כך מבין ר' שמעון בר יוחאי עד שבשרו נעשה סדקים. שתיים עשרה שנה במערה הפנימו בתוכו מה עיקר ומה טפל בחיים. ברי היה לו שלו יהיה מסוגל האדם לעקוד את הסופי אל האין סופי, את הזמני אל הנצחי, הרי שהסופי והזמני ייכנעו לאין סופי ולנצחי, ישנו ממנהגם העיקש להסתגר בתוך חוקים וכללים ויראו את תכליתם האמיתית החורגת ממסגרת הטבע. הטבע נמס בפני רשב"י המלומד בניסים, עוף שחולף מעליו נשרף, נהר עוצר ממסלולו בגזרתו, בקעה מתמלאת בדינרי זהב למענו, שדים שרים למשמעתו, מי שנותן בו את עיניו נעשה גל של עצמות. ומסביר ר' נחמן (תורה צח) שנתינת עיני הצדיק באדם יכולה להופכו לגל של עצמות, כיוון שעיניו של הצדיק "מגלות" (=גל) לאדם את עצמותו האמיתית (=עצמות), זו שסרב להסתכל בה ורק מרוב בושה על עצמו מת האדם, על אשר הראה לו הצדיק את עצמו. מבטו של רשב"י חודר עד העצם, מסיר את המיותר, שורף אותו ומשאיר רק את התמצית הנצחית. מי שלא כרך את חייו בתמצית נצחית זו, לא ישרוד את השריפה. אבל לעיניו הצופיות למרחוק של רשב"י עומד הדור הקודם ויודע הוא : ' מה שלא יעמוד במבחן השריפה שלי גם לא יעמוד במבחן הזמן והנצח, סופו שיכלה במוקדם ובמאוחר, תורה כזו סופה שתשתכח. כדאי אולי לשורפה כבר עכשיו על מנת לפנות את מקומה לתורה נצחית ממנה'.

בתורת הקבלה אברהם הוא לא אברהם- אברהם הוא חסד. יצחק הוא לא יצחק- יצחק הוא גבורה. יעקב הוא לא יעקב- יעקב הוא תפארת וכן הלאה. אברהם האיש עצמו הינו אפיזודה חולפת, כך גם יצחק, כך גם אתה ואני. מה בכל זאת נשאר לנצח? המהות שלנו- במידה שנדע לגעת במהות זו, לרתום את החיים למען מהותם ולהפסיק להסתובב סביב עצמנו. התורה היא סיפורם של אותם אנשים שידעו לרתום את החיים אל הנצח וספר הזוהר ושאר ספרי הקבלה הם הניסיון לעמוד על הנצחיות הזו ולדלות אותה מתוך ההקשר ההיסטורי, אשר כמו שהיה, כך גם חלף ואיננו, אל עבר הנצח, לדלות את המהות הנצחית של החיים. רק כך, טוען רשב"י, הופכת התורה לרלוונטית בכל דור- לנצחית ומנצחיות זו בטחונו ש"לא תשכח מפי זרעו".

'הוא אולי ישכח, אבל לא זרעו', טוען רשב"י. הדור הבא רואה את הדור הקודם קמל ומוכרח להסיק מכך מסקנות. רואה את הסופיות מול עיניו ומוכרח הוא שיתעורר במוקדם או במאוחר, שיפנים את העובדה שאין מודחקת ממנה- המוות. בסוף מוכרחים יהיו הבנים להפסיק לאחוז בחיים ללא הרפות ולהסתובב סביב עצמם. ואם לא הבנים הרי שבניהם ואם לא בניהם, בני בניהם- בסוף יבינו. בסוף יושלו כל העטיפות בהם עוטף האדם את עצמו על מנת לשרוד בחייו. בסוף יגיע האדם אל החלק הגולמי, הבסיסי שמתחת לכל עטיפותיו, אותו חלק שלשמו נברא ושם תכליתו הנצחית. זה שדי לעטפו בעפר, להשקותו מי מעיין ולהאכילו חרובים. בסוף יגיע ואם לא הוא אזי בנו. זאת הסיבה שלקח רשב"י את בנו עמו למערה, ביודעו שתורה שלא עוברת את 'מבחן הבן', לא תחזיק מעמד ותשכח בסוף. זאת הסיבה שקבורים הם ביחד לנצח זה לצד זה. זאת הסיבה שר' נחמן שינה את כינויו הרגיל של ר' שמעון בר יוחאי לר' שמעון בן יוחאי, להדגיש גם את מוצא תורתו שלו, שגם היא עברה את מבחן הבן וכמרומז גם בפסוק בסופי התיבות של "כי לא תשכח מפי זרעו"- זרעו של מי? של יוחאי. סופי התיבות באות לרמז על הסופיות של האב המקופלת בתודעתו של הבן, של "זרעו" והיא המבטיחה שבסופו של דבר היא לא תשכח מפי זרעו, חיה תחיה , גם אם מתה- יוחאי.

*

הרבה שנים לפני כן, חולם נבוכדנצר מלך בבל חלום ובחלומו אילן גדול, מפואר ויפה ויורד מלאך מן השמיים (="עיר וקדיש מן שמיא נחית") לצוות להחריב ולכרות את האילן אך להשאיר את שורשיו באדמה. נבוכדנצר פונה לדניאל שיפרש את חלומו וכך פירושו: האילן המפואר הינו נבוכדנצר ומלכותו המתבשר כי מלכותו זו עתידה להיגדע לתקופת מה, אך שורשיה יישארו בקרקע ומהם תצמח מלכותו שנית, אחרי תקופת גלות זו של המלך. ר' נחמן מזהה את אותו מלאך עם רשב"י ולפי דברינו לעיל אנו מבינים מדוע: גם רשב"י רואה תפקיד לעצמו לשרוף ולגדוע את מלכותו של האדם הסובבת סביב עצמה, על מנת לחשוף ולעורר (=עיר) את החלקים היותר שורשיים והיותר קדומים של הקיום האנושי, אלו שנשארים לנצח, אלו שקבורים באדמה ודווקא בשל כך לא מפסיקים לחיות ולהחיות את חלקי הקיום הגלויים שמעליהם. נבוכדנצר, כך מסתבר, נמצא בתוך כל אחד מאתנו ומחריב את בית המקדש האישי שבנו שוב ושוב, מבלבל (=בבל) את סדר העדיפויות שבין עיקר לטפל, בין הפנימי לחיצוני ובין המעלה לבין המטה. רשב"י מזכיר לנו את העיקר.

עמדתו של רשב"י ללא ספק, מעוררת, מתריסה, הודפת את האדם ממקומו הנרדם. אך היא גם שורפת את העולם, די במבטה כדי להחריב את העולם. " הרבה ניסו כשרשב"י ולא עלתה בידם", זוהי אולי דרך ליחידים, יודעי ח"ן, אך וודאי לא לכל אחד ואחד. זוהי תורה נסתרת שלעולם נשארת בגדר סוד ותמיד רוחשת מתחת לפני האדמה, בשורשי הקיום אבל לא בקיום עצמו- זה הסופי , המוגבל, החלש, נלעג בעיניה, או לכל הפחות טפל לעיקר. צריך רשב"י לחזור למערה לשנה נוספת כדי ללמוד איך לחיות עם הפער הזה.

*

בשולי התורה על רשב"י מופיעה הערה קטנה על ר' נחמן. הערה זו צונזרה ולא נמצאת בדפוס הרגיל: "ועתה יש נחל נובע מקור חכמה" (ר"ת נחמן). נראה שהערה זו מציעה את ר' נחמן כאלטרנטיבה לרשב"י. השוני ביניהם ברור: רשב"י הוא אש, ר' נחמן הוא מים. רשב"י קובר את עצמו בעפר, נטוע באותו מקום שלוש עשרה שנה בנסותו להעמיק אל תוך שורשי הקיום ואילו ר' נחמן לעומתו, זורם כנחל, מחליק ונע במשעולי המציאות. רשב"י חופר ואילו ר' נחמן נובע. רשב"י מנסה לעקוד את הקיום אל המהות שלו ואילו ר' נחמן מנסה לחלחל אל נבכי הקיום. בניגוד לרשב"י מוכן הוא ר' נחמן לקבל את משעולי המציאות, על עיכוביה, חולשותיה, בלבוליה, נפילותיה- בשביל ר' נחמן הם עיקר הסיפור. כל סיפוריו של ר' נחמן מתארים משעולים אילו ותורותיו מנסות להאיר גם את החלקים האפילים של הקיום ולנחם את האדם גם בנופלו אליהם. רשב"י מעונין במהות של האדם הנצחית ורוצה להרים את האדם אליה ואילו ר' נחמן לעומתו מעונין באדם כפי שהוא. בשביל רשב"י אברהם הוא חסד ואילו בשביל ר' נחמן אברהם הוא קודם כל אברהם! דווקא מתוך האמפתיה אל האדם כפי שהוא, נוצר הקשר בינן הדורות. אברהם האיש הוא לא פחות רלוונטי ממידותיו התרומיות. להיפך מידות אלה בולטות יותר על רקע אישיותו קשייו וניסיונותיו- כך היא המהפכה האקזיסטנציאליסטית של ר' נחמן.

אך אם כל כך שונים והפוכים הם רשב"י ור' נחמן, מדוע שם ר' נחמן את התורה שלנו, התורה של רשב"י, כפתיח לכל לקוטי מוהר"ן. מן המיקום של תורה זו נראה לכאורה שתורה זו הינה בסיס לכל הספר כולו. הכיצד?

ראשית, כדאי לציין שאם ר' נחמן מעונין באברהם אבינו האיש וכן ביצחק אבינו האדם וכן בי וכן בך, הרי וודאי שהוא מעונין גם ברשב"י האיש גם אם הפוך הוא לו לחלוטין. בחיק הקיום של ר' נחמן יש מקום לכולם. רק המהויות המוגדרות היטב, סותרות זו את זו. אצל ר' נחמן יש מקום לחולשה ולנפילה וממילא יש מקום לכולם.

אך בנוסף לכך, ייתכן שרצה ר' נחמן להדגיש שגם ה"רחמנות" שלו היורדת אל הקיום באשר הוא ואל הדברים כפי שהם, איננה באה מתוך וויתור על המהות, אלא להיפך מתוך חיפושה שלה במקומות הנמוכים ומתוך אמונה שהיא צריכה ויכולה להיות גם שם. ההתחלה מוכרחה להיות תפישתו של רשב"י שמותחת את השמיים מעל ראשנו ומכריחה אותנו להגביה מבטנו אליהם ולהינתק מחיי הקטנות בהם אנו שרויים. אם נדלג על השלב הזה, הרי שגם לר' נחמן לא נגיע. בלי מבטו התובעני של רשב"י גם לרחמים של ר' נחמן לא יהיה ערך. צריכה הייתה הקבלה לבנות את המבנים של השמיים כדי שהחסידות תוריד אותם לארץ ויתכן שר' נחמן מדרבן אותנו להתעורר אל המתח הרוחני שרשב"י קולע אותנו אליו כדי שגם לרחמנותו יהיה ערך.

אבל יותר מן הכל, מבט קצר בתורה שלנו עצמה יגלה לנו את הסיבה שבגללה מונחת תורה זו בתשתית ספרו של ר' נחמן: כמל תורתו של רשב"י צדה עינו החדה של ר' נחמן דבר אחד אותו מחפש הוא ללא לאות- את התקווה, את ההבטחה שבסוף יהיה טוב. "שלא תשכח תורה מישראל". יודע ר' נחמן  שעד כמה שתורתו של רשב"י תובענית היא, מה שמניע אותה- כמו גם את כל העולם כולו, יודע ר' נחמן היטב- הוא התקווה.

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php