דילוג לתוכן העיקרי

יתרו | כי יבוא אליי העם לדרוש א־לוהים

קובץ טקסט

השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת יתרו תשנ"ג. סיכם מתן גלידאי

בראות יתרו את משה שופט את העם במשך היום כולו שאלו: "מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם? מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב"? (י"ח, יד). ומשה השיב לו: "כי יבא אלי העם לדרש א-להים: כי יהיה להם דבר - בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חקי הא-להים ואת תורתיו". לכאורה משה כלל איננו עונה על השאלה: וכי אין יתרו יודע שמשה דן את העם ומלמדו תורה? הלוא שאלתו הייתה מדוע הוא עושה זאת לבדו?

רש"י מסביר ש"לדרוש א-להים" פירושו "לשאול תלמוד מפי הגבורה", ולכאורה הוא מתעלם משאלתנו. רמב"ן מסביר: "השיב משה לחותנו: צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפני... להתפלל על החולה... ועוד: שאני שופט אותם... ועוד אני מלמד אותם תורה". בדברי רמב"ן טמון מסר חשוב. מדברי משה ניתן ללמוד מהו הדפוס האידאלי שלמנהיגות: משה שימש בו-זמנית הן כגדול תורה וכנביא המקשר בין העם לא-לוהיו והן כמנהיג הקהל המכיר את בעיותיו ועוסק בפסיקה. דגם זה התקיים עד לדורות האחרונים, שבהם ראשי הישיבות אינם משמשים עוד כרבני קהילות, אינם עוסקים בפסיקת הלכה כי אם בהנהגה רוחנית בלבד ואינם מכירים את מורכבות חיי הציבור ואת בעיותיו. על מנת לעסוק בשני התחומים נאלץ משה - כך מסביר הוא ליתרו - לקבל קהל מן הבוקר עד הערב. יתרו מסביר לו שלא יעמוד בכך ועל כן מציע לו להסיר מעל כתפיו חלק מהנטל המשפטי, אולם גם לאחר מכן המשיך משה לעסוק בשני התחומים.

אך גם בדברי רש"י יש מסר חשוב ותשובה לשאלתנו. משה אומר שהעם בא אליו "לדרוש א-להים" - "לשאול תלמוד מפי הגבורה", כפירוש רש"י - אולם הבעיות שהוא מתאר בהמשך, "כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו", הן בסך הכול בעיות קטנות ופעוטות ערך, מריבות בין אנשים וכדומה: הלזה ייקרא "דרישת א-להים"?

מסופר על ר' משה מקוברין שהתארח פעם בשבת בעירו של ה"אוהב ישראל" מאפטא. בערב שבת נכנס ר' משה לבית הכנסת, וקפא על מקומו משתאה ומתפעל לנוכח הדבקות וההתעלות שבהן קרא הרבי מאפטא את שיר השירים. עוד הוא עומד ומאזין נכנס לפתע יהודי - ועמו ריח רפת חריף - ופנה בזעקות לרבו: "רבי! הפרה מקשה ללדת והיא בסכנה". השיב לו הרבי בנועם: "לך אצל הגוי המומחה בטיפול בבהמות, והוא יעזור לך". במשך כל השבת התהלך ר' משה מוטרד מן ההפרעה המוזרה והחצופה, ובצאת השבת לא יכול עוד להתאפק ושאל את הרבי: "האין גבול לאהבת ישראל? כיצד זה מעז יהודי פשוט להפריע כך באמצע 'קודש הקודשים' של קריאת שיר השירים?". השיב לו הרבי: "יהודי זה מעוניין להידבק בי ולהתקרב אליי - ודרכי אל הקב"ה;אך הוא יהודי פשוט, שאינו יודע ללמוד, ומכיוון שכן נאלץ לעשות זאת באמצעות פרתו". משה הסביר ליתרו: העם אמנם בא בדברי חולין - מריבות טיפשיות וכד' - אך באמת רצונו הוא "לדרוש א-להים": להידבק במשה ובקב"ה.

ומסר נוסף יש כאן: התורה אינה מצטמצמת לעניינים שבין אדם למקום; השפיטה "בין איש ובין רעהו" - אף היא "דרישת א-לוהים". הרב קוק כותב כי היהדות (בניגוד לנצרות) מייחסת ערך רב לעיסוק בדינים שבין אדם לחברו מכיוון שגם המשפטים הם דבר ה' וקדושתו שורה עליהם. זו הסיבה שגדולי ישראל ראו בחומרה פנייה למערכות משפט חילוניות. וזו גם התשובה למקשים על העיסוק הרב כל כך בישיבות בענייני חושן משפט ומעדיפים על פניו את העיסוק במעשה בראשית, במעשה מרכבה ובשאר לימודים עליונים ונשגבים.

תגובתו של יתרו לדברים אלה - שנתקבלה על ידי משה - לא הייתה עקרונית אלא פרגמטית: משה לא היה מסוגל לעמוד כך במשא העם. אך העקרונות שהציג משה עומדים בעינם.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)