כיבוי גז ביום טוב

א. כיבוי הגז  על ידי סגירת הברז הראשי של הגז

בשיעור זה נדון באפשרויות השונות לכיבוי או שינוי עוצמת להבת הגז ביום טוב, ונפתח באפשרות של כיבוי הגז על ידי סגירת הברז הראשי.

הדיון בשאלת זו מתמקדת בסוגיית הגמרא בביצה (כב.) על המסתפק מן השמן שבנר. כפי שראינו בשיעורים הקודמים, נחלקו התוספות והרא"ש האם איסור הכיבוי שם הוא מפני שמיד שמסתפק מן השמן האור מתעמעם ומתכהה מעט (שיטת התוספות), או שכל מיעוט של שמן שמקרב כיבוי נחשב מכבה (שיטת הרא"ש).

בהקשר שלנו, יש לדון האם סגירת ברז הגז דינה כמסתפק מן השמן שבנר או לא. נושא זה נתון במחלוקת הפוסקים.

 

כדי להבין את עמדותיהם של הפוסקים, נציין דין נוסף בו עסקנו בעבר. השולחן ערוך פוסק:

"אגודה של עצים שהודלקה במדורה, כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מהנר"    (שו"ע תק"ב, ב')

לפי השולחן ערוך, מותר לשמוט עץ שלא אחזה בו האש, כיוון שכל עץ הוא יחידה בפני עצמה שאינה חלק מהאש (כל עוד לא הגיעה אליה האש).

במקרה שלנו יש לדון, האם לראות את כל הגז שבבלונים או בצוברים כחלק מהמדורה או כנפרדים מהאש. ראיית כל הגז כחלק ממדורה אחת, יוביל אותנו לפסיקה שניתוקו מן המדורה נחשב כמסתפק מן השמן שבנר. לעומת זאת, אם אין לראות את הגז כחלק מן הבעירה, מותר להפרידו מן האש.

לפי שיטת התוספות, כאמור, מותר ליטול שמן מן הנר אם אינו מעמעם את האש בשעת הנטילה. דבר זה הוא גרם כיבוי בלבד (שיכבה מוקדם יותר), והוא מותר ביום טוב. לפי הרא"ש, לעומתם, גם זה אסור מפני שנחשב מכבה בעצם קירוב הכיבוי.

אם כן, אם רוצים להתיר לסגור את ברז הגז ביום טוב צריך לקבוע שתי קביעות:

1. צריך להגדיר את הגז שבבלון כיחידה נפרדת שעדיין אינה חלק מן הבעירה.
2. צריך לומר שאינו מעמעם את האש בשעת סגירת הברז.

כפי שנראה לקמן, נחלקו האחרונים בעניין זה.

בשו"ת נצר מטעי להרב נתן צבי פרידמן ז"ל, כתב שמותר לסגור את הברז של הבלון. זאת, משום שלבהנתו הגז שבתוכו נחשב כיחידה נפרדת שאינה חלק מהבעירה, ואין בזה כיבוי:

"ומחדש הרא״ש דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק, אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכבוי כשתגיע לשם הדליקה, אבל הכא שלוקח שמן מתוך המנורה ממהר הכבוי על ידי שמסתפק מן הנר הוי כאלו כבה הוא, ואינו גרם כבוי אלא כבוי ממש. יוצא לפי זה בסגירת ברז־מיכל־גאז שאינו נוגע בתנור הגאז אלא סוגר את המיכל שנמצא מחוץ למקום ומונע בזה זרימת הגאז לתנור, הוה לדעת הרא״ש גרם כבוי וגרם כבוי שרי ביום טוב" (נצר מטעי ט', ו')

אולם אחרונים רבים חלקו עליו. כך כתב בציץ אליעזר:

"כל המעיין הישר רואה בעליל ומבין מדעתו שענין כיבוי תנור הגאז ביום טוב על ידי סגירת ברז מיכל הגאז הוא דומה במהותו ממש למסיר שמן מן הנר ואך כעוכלא לדנא הוא לבוא לדמותו לדין אגודה של עצים שברמב"ם ושו"ע שמותר לשמוט עץ שלא אחזה בו האור, דבאגודה של עצים כל עץ שעוד לא אחזה בו עדנה האור הרי העץ הזה הוא גוף מיוחד ונבדל שאין לו עוד שום קשר וחיבור ליתר העצים שאחזה בהן כבר האור, ולכן מחשבין אותו שפיר כגוף נבדל ונפרד שאין לו עדנה כל מגע להעצים הבוערים, ומתירים לסלקו ממקום קרבתו להאש, אבל בתנור גאז כשברז מיכל הגאז וצינוריו המחוברים לתנור פתוחים אליו הרי הכל מקושר ומאוחד אחד למשנהו באמצעות זרימת הגאז הנוזל ובא מהמיכל אל התנור והכל נחשב כגוף אחד וכלי אחד המכיל הגאז המיוחד הזה ונותן לו לזרום בחיבורו ישר ממיכל הגאז לתנור הגאז ואשו, ממש כדוגמת שמן ופתילה. ואם כן ברור שסגירת ברז מיכל הגאז הרי הוא דומה בציורו ממש כהסרת שמן מן הנר, וכעושה פעולת כיבוי בגוף הדבר הדולק, דהצינורות הרי מחברים הגאז הנוזל לתנור עם הנשאר עוד במיכל לגוף נוזלי אחד"  (ציץ אליעזר חלק ו' סימן ח')

והרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר הביא את עמדת הרב פרידמן הנזכרת ודחאה:

"ודבריו תמוהים שהרי הדבר ידוע לעין כל שסגירת הברז משפיעה מיד למעט את השלהבת, ודמי ממש למסתפק מן השמן שבנר"    (יביע אומר ג', ל')

לכאורה, אם כן, מנראה שיש ויכוח במציאות האם האש מתכהה מיד עם סגירת הברז.

אולם, נראה שאם מדובר בבלון שנמצא במרחק משמעותי מהלהבה, אין זה נחשב השפעה מיידית. לעניות דעתי, אם עוברות כמה שניות עד לעמעום, אין זה מוגדר כמכבה לדעת התוספות.

יש להדגיש, שהציץ אליעזר נוטה לראות גם במקרה זה מכבה, גם לדעת התוספות:

"וגם לדעת התוספות שם בד' כ"ב שהעיקר תלוי אם ישנה בפעולה הקטנת האור עדיין מסופקני הרבה אם בסגירת ברז מיכל הגאז לא נחשב בגורם מיד בשעת עשייה להקטנת והכהיית האור, שנחשב אליבא דידהו בכגון דא למכבה, כי על פי רוב מיכלי הגאז עומדים בקירוב מקום לתנור באופן שבסגירת המיכל נשאר מעט מאד גאז בצינורות, ויוצא לפי זה שעם סגירת מיכל גורמים כמעט להקטנה והכהייה מיידית ומיד לאחרי זה לכיבוי גמור. ובעצמי עשיתי נסיון וסגרתי ברז מיכל גאז העומד במרחק מהתנור למעלה מששה מטר, וכעבור חמש שניות נכהה אור התנור ובשמונה שניות נכבה לגמרי, וברור שגם בהטיית שמן מהפתיליה גם כן לוקח כמה שניות עד שנכהה האור כי בפתיליה הרי בלוע בה איך שהוא מעט שמן. ועוד זאת הרי ישנם גם מיכלים העומדים רק במרחק קטן של שלשה או שנים מטר ואז כמובן עוד באה ההכהייה יותר בחתף. וכמו כן באה ההכהייה יותר מהירה כל כמה שמיכל הגאז מרוקן יותר מהגאז שבו"  (ציץ אליעזר שם)

לעומתו, היקל הרב נחום רבינוביץ שליט"א בשו"ת שיח נחום (סימן כ"ז). לטענתו, לכל היותר יש לראות את הגז שזורם ממקום הכפתורים ועד מקום ההבערה כשמן שבנר, אך אין להעלות על הדעת שכל הגז שבצינורות ובמיכל נחשב כשמן שבנר. לכן, התיר הרב רבינוביץ לסגור את הברז שבמטבח, ובלבד שלא יכבה לגמרי באופן מיידי.

מדבריו עולה שאין לחשוש לעמעום המיידי של להבת הגז, ורק מדגיש שלא יכבה מיד.

בהבנת שיטתו יש להסתפק: האם הדבר נובע מתוך כך שאינו חושש לשיטת התוספות המדברים על עמעום, או שלדעתו גם הם יודו שמותר כאשר מעמעם לא על ידי נטילת השמן אלא ממישהו אחר. כאמור, לדעתו כל הגז לא נחשב כמערכת אחת, ואין לחוש לעמעום.

הרב משה פיינשטיין סבור, שהגז שבמיכל אינו חלק מן הבעירה. זאת, כיוון שבתשובתו הוא דן לגבי בעיית שמא יחתה בגחלים הקיימת בהגדלת להבת גז. לטענתו שם, אין מקרה זה דומה לגזירת שמא יחתה התלמודית, לפי ששם לא חששו שיביא עצים חדשים – והגדלת להבת הגז נחשבת כמביא עצים חדשים. מדברים אלו ברור שאין הוא רואה את כל מערכת הגז כמערכת אחת, שהרי מחשיב זאת כעצים חדשים. כך כותב:

"והנה יש טעם גדול לומר דלא שייך כלל הגזרה בתנורי הגעז שלנו, דהא חזינן שרק לשלא יחתה בהגחלים גזרו ולא לשמא יביא עוד עצים כשיכלה האש... ואולי משום דלא גזרו אלא בחתוי בפיו שקילא לאינשי דלא חשיב להו מעשה כל כך מלעשות בידים. ואם כן בתנורי הגעז שלא שייך חתוי בהגעז שכבר יש שם אלא אם רוצה להגדיל האש צריך שיתן עוד געז אחר שנותן על ידי שפותח יותר את נקבי הצינור שיורד משם הגעז, אם כן הוא כמו להביא עצים אחרים שלא גזרו דלא חששו שיעשה בידים"   (אגרות משה או"ח א', צ"ג)

ליבי נוטה אחר המבט העקרוני, שלא כל הגז שבמיכל הוא חלק יסודי של האש. אין זה דומה למיכל שמן סגור שיש בראשו פתילה, בה ברור שיש כאן מערכת אחת. בעיני, יותר מסתבר לראות את הגז שבמיכל כגז שעוד לא הצטרף למערכת הבוערת, כפשט דבריו של האגרות משה, כהבנת הרב פרידמן ז"ל ויבלחטו"א הרב רבינוביץ.

מכל מקום, כיוון שרבו האחרונים שהם גדולי ההוראה שנטו להחמיר בזה, והמנהג הרווח שלא להקל בזה, עדיף שלא להשתמש בפתרון זה.

בשעת הדחק, כשאין לו אפשרות אחרת וחושש להשאיר את הלהבה דולקת, נראה שניתן לסמוך על הפוסקים המתירים. זאת, משום שלכל הדעות מדובר באיסור דרבנן בלבד. הדבר הטוב, שהאדם ינהג גם במקרה זה כפי שכתב הרב אליעזר מלמד בספרו: 

"אמנם נראה לעניות דעתי, שאם ברז הגז רחוק ממקום הלהבה, ועוברות כעשר שניות מעת שסוגרים את הברז ועד הכיבוי, אפשר לומר שזה גרמא, שהרי כאשר ההשפעה היא אל מקום רחוק, ואין רגילים כך לסגור את הגז, הרי זה כוח שני ודינו כגרמא. אלא שבפועל ברוב הבתים סגירת הגז גורמת לכיבוי מיידי או לכל הפחות להחלשה, ולכן בפועל אין אפשרות להחשיב זאת כגרמא. ונכון לסגור את הברז בשינוי, ובכך להפוך את הפעולה לספק 'שבות דשבות' " (הרב מלמד, פניני הלכה שבת)

 

ב. כיבוי הגז על ידי הרתחת מים

דרך נוספת שנהגו לעשות, היא למלא מים בסיר ולהרתיח אותם עד שיגלשו ויכבו את הלהבה, דבר הנחשב כיבוי בגרמא. ואכן, בשיעורים קודמים הבאנו, שהעיקר להלכה הוא שיש להתיר גרם כיבוי ביום טוב.

אולם, יש להקפיד למלא מראש את הסיר במים באופן שברור שיגלשו עם רתיחתם. כמו כן, צריך גם להשתמש במים וליהנות בהם ביום טוב, כדי שייחשב הדבר כבישול לצורך היום.

בשמירת שבת כהלכתה כתב בהערה (פרק י"ג הערה נ"ח) בשם הגרש"ז אויערבך ז"ל, שאין להתיר בדרך זו אלא אם נעשה באופן מקרי. לעניות דעתי נראה, שכל שימוש כזה, אפילו ייעשה בדרך קבע ביום טוב, נחשב כגרמא כיוון שאין זו דרך הכיבוי התקנית.

לאחר שהמים מכבים את הלהבה, מותר לסובב את הכפתור כדי למנוע את המשך זרימת הגז.

 

ג. כיבוי על ידי חגז

לפני מספר שנים, ייצרו במכון צומת מתקן הקרוי "חגז". במתקן זה ניתן לקצוב מראש, קודם שמדליקים את הגז, את משך זמן ההדלקה הרצוי. בסופו, יכבה הגז מאליו. מסתבר, שבאופן זה מותר לגמרי, שהרי מתכנן מראש את כמות הגז הבוערת.

אולם, לעיתים יש צורך להאריך את הזמן המתוכנן, ומתעוררת השאלה האם יש בעייתיות בהארכת זמן זו. נראה בעיני, שדבר זה הוא רק בבחינת תוספת שמן לנר שמותרת ביום טוב. בוודאי, כאשר מדובר בצורך אוכל נפש.

בניגוד לכך, כאשר לא כיוון את החגז לפני ההדלקה והגז כבר דולק, אם רוצה לכוון את החגז שיכבה את הגז בשעה מאוחרת יותר, יש לראות זאת כגרם כיבוי שמותר לפי מה שהזכרנו למעלה.

 

ד. הקטנת להבת הגז ביום טוב

בשיעורים הקודמים הבאנו, שכאשר ירא שמא יקדיח תבשילו, העיקר להלכה שיש להתיר כיבוי ביום טוב לצורך אוכל נפש.

אף על פי כן, כתב המגן אברהם (תקי"ד, ב'), שאם יכול להדליק אש במקום אחר, יש להעדיף הדלקה זו על פני כיבוי. לעומתו, האריך האגרות משה לדחות את דבריו, והוסיף שבלהבת גז יתכן שאף המגן אברהם יודה שאין להעדיף הבערה:

"ולכן מזה שליכא מקור להמגן אברהם, ואדרבה הוא נגד משמעות הרא"ש והטור וההכרח מדבריהם שליכא שום עדיפות שאם כן אדרבה היה עדיף יותר כיבוי מהבערה שכיבוי הא היא מלאכה שאין צריך לגופה, והתוספות... שנמצא שרוב רבותינו פוסקים שפטור שודאי תמוה דברי המגן אברהם, צריך לפרש בכוונת המגן אברהם שלהקטין האש שבוער בעצים ברוב הפעמים צריך לכבות הרבה ואפילו כשסגי בכיבוי בקעת אחת גם כן צריך לכבות בהרבה מקומות ממנו והבערה נעשה ברוב פעמים בפעם אחת וריבוי פעמים דעושה בכיבוי הוא חמירא מהבערה שנעשה בפעם אחת, ולא מיבעי אם גם כיבוי הוא דאורייתא אלא אף להסוברים דהוא רק מדרבנן מכל מקום הריבוי כיבויין שעובר הרבה פעמים על איסורי דרבנן חמור מפעם אחת איסור דאורייתא אף שלענין חולה מסתבר שכל איסורין דרבנן קילי מחד איסור דאורייתא הוא משום דבמקום חולי לא גזרו רבנן, אבל ביום טוב הא גזרו רבנן איזה דברים אף כשנוגע להמנע מעונג יום טוב, דלכן בדברים שהתירו לאוכל נפש ביום טוב הוא לענין איסור דאורייתא כשני איסורין חמור וקל, דודאי אין לומר כלל דאיסורין דרבנן נחשבו כהיתר ממש לענין דאורייתא, מאחר דמדאורייתא הא מחוייבין לקיים כל איסורין וחיובין דרבנן מלא תסור דלכן סובר דאיסורין הרבה פעמים דרבנן גרוע מאיסור אחד דאורייתא. וכיון שהכיבוי הוא ברוב הפעמים הרבה כיבויין ובהבערה רק פעם אחת כתב דאם אפשר לו לעשות אש אחר אסור לו לכבות. ולכן בהגעז שההבערה והכיבוי שוין גם להמג"א אף אם הוא כיבוי בהקטנת אש הגעז אין צריך לעשות אש אחר אלא יקטין הגעז שהקדרה עומדת עליו, וגם הוא צריך דוקא להקטין הגעז משום דאף אם הוא כיבוי הוא רק דרבנן לרוב השיטות והבערה הוא דאורייתא"  (או"ח ד', ק"ד)