דילוג לתוכן העיקרי

מגילה | דף כט ע"ב | פרשת שקלים וקורבנות הציבור

קובץ טקסט

פתיחה

בשבת הקרובה, אנו נקרא בבית הכנסת את פרשת שקלים. המשנה במגילה סוקרת את ארבעת הפרשיות הייחודיות אותן אנו קורים במהלך חודש אדר, אשר הראשונה מביניהן היא פרשת שקלים:

"ראש חדש אדר שחל להיות בשבת - קורין בפרשת שקלים. חל להיות בתוך השבת - מקדימין לשעבר, ומפסיקין לשבת אחרת" (מגילה כט.).

המשנה קובעת, שיש לקרוא את פרשת שקלים בראש חודש אדר, אך אם ראש חודש חל באמצע השבוע, יש להקדים את הקריאה לשבת שלפניו. בביאור הקשר שבין פרשת שקלים ובין ימי אדר, מביאה הגמרא בהמשך, משנה ממסכת שקלים:

"תנן התם: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. בשלמא על הכלאים - דזמן זריעה היא, אלא על השקלים מנלן? אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: דאמר קרא: 'זאת עלת חדש בחדשו' (במדבר כ"ח) - אמרה תורה: חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה, קדמינן וקרינן באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש... כיון דאמר מר: בחמשה עשר בו שולחנות יושבין במדינה, ובעשרים וחמשה יושבין במקדש - משום שולחנות קדמינן וקרינן" (שם כט.-:).

אם-כן, הגמרא אומרת כי החל מראש חודש ניסן יש להביא קרבנות מכספי התרומה החדשה. לאור זאת קובעת הגמרא, יש להקדים ולאסוף את השקלים כבר בחמישה עשר באדר, ובמועד זה מציבים שולחנות במדינה. בכדי לוודא שהאנשים יפרעו את חוב מחצית השקל בזמן, יש לקרוא את פרשת שקלים מוקדם יותר, שבועיים לפני קביעת השולחנות במדינה, וקריאה זו תזכיר לשומעים את הצורך בהבאת המעות.

השקלים וקורבנות הציבור

כפי שראינו, הגמרא המבארת את אופייה של פרשת שקלים, מתייחסת לשתי הלכות שונות:

א. החל מראש חודש ניסן יש להביא את קרבנות הציבור מכספי התרומה החדשה.

ב. בכדי לקיים את ההלכה הקודמת, יש לאסוף את מחצית השקל במהלך חודש אדר.

המתח שבין שתי הלכות אלו, הוביל את האמוראים בגמרא בהמשך, למחלוקת מעניינת ביחס לתוכן פרשת שקלים:

"מאי פרשת שקלים? רב אמר: 'צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי' (במדבר כ"ח)[1], ושמואל אמר: 'כי תשא' (שמות ל'). בשלמא למאן דאמר כי תשא - היינו דקרי לה פרשת שקלים - דכתיב בה שקלים. אלא למאן דאמר את קרבני לחמי, הכא מידי שקלים כתיבי התם? - אין, טעמא מאי - כדרבי טבי (-שהסביר כי מטרת הקריאה היא להזכיר לציבור לתרום למקדש)" (שם כט:).

כידוע, הלכה נפסקה כשמואל, שפרשיית שקלים הינה הציווי על מחצית השקל - ראשית פרשת "כי תשא". עם זאת, לאור דבריו של רבי טבי, אשר בראשית הדיון נראו מוסכמים לכולי עלמא, יש היגיון גם בעמדתו של רב: התכלית הראשית של תרומת השקלים החדשים היא הקרבת קורבנות הציבור באמצעותם. על כן יש להזכיר את אותם קורבנות, ואת הפסוקים שמהם למדים על הצורך בהקרבת קורבנות מן התרומה החדשה.

כאמור, ניתן לפרש שהמחלוקת בין רב ושמואל קשורה לשתי ההלכות דלעיל: שמואל סבור שיש להתמקד בהלכה השנייה, שעיקרה בעצם איסוף השקלים, ואילו רב סבור שיש להתמקד בהלכה הראשונה, דהיינו בתכלית איסוף השקלים - קורבנות הציבור.

אופיו הייחודי של קורבן הציבור

המחלוקת בין רב ושמואל עשויה לפתוח פתח לשאלה עקרונית יותר, וזאת בנוגע ליחס לאופי קורבנות הציבור. באופן כללי, ניתן לתפוס את אופי קורבנות הציבור באחת משתי דרכים:

1. קורבן ציבור הוא קורבן שותפים רחב מימדים. בדיוק כפי שבקורבן שותפים רגיל תורם כל אחד את חלקו, ובהתאמה זוכה בחלק מסויים מן הקורבן, כך גם בקורבן הציבור תורם כל אחד את מחצית השקל, וכך זוכה בנתח אישי בקורבן.

2. קורבנות הציבור אמנם נרכשים בכסף שנותן כל יחיד ויחיד, אולם אין להם זיקה ישירה לתורמים. היחיד תורם את כספו לקופה ציבורית, השייכת לישות כללית מופשטת. קורבנות הציבור שייכים לאותה ישות כללית, ולא לכל יחיד ויחיד[2].

ישנן כמה נפקא מינות בין שתי הדרכים, ונזכיר בקצרה כמה מהן:

א. קורבן ציבור שמתו בעליו. הגמרא במספר מקומות (תמורה טז. ועוד) קובעת, כי חטאת שמתו בעליה אינה קריבה, אלא מתה. הגמרא בהוריות (ו.) מציעה, שגם שעירי ראשי חדשים, שהם קורבנות ציבור מובהקים, ימותו, במקום שבו חלק מתורמי מחצית השקל הלכו לבית עולמם. לכאורה, מדובר על הצעה מרחיקת לכת, משום שבדרך הטבע, במשך שנה שלימה (מן ההפרשה באדר, ועד ההפרשה באדר הבא) הולכים כמה וכמה תורמים לבית עולמם, ואם נאמר שמיתתו של תורם אחד הופכת את קורבן הציבור לקורבן שמתו בעליו, נמצאנו מבטלים את תורת שעירי ראשי חדשים!!

אכן, ההבנה הסבירה יותר בהקשר זה, היא ההבנה השנייה דלעיל. כלומר, יש לומר, ששעירי ראשי חדשים שייכים לישות הציבורית הכללית, ואשר על כן מיתתו של יחיד פלוני או אלמוני אינה מונעת את הקרבתם. כל עוד הישות כשלעצמה עומדת על תילה ניתן להקריב את הקורבנות[3].

ב. סמיכה בקורבנות ציבור. המשנה במנחות (צב.) קובעת, שאין סמיכה בקורבנות ציבור. ההסבר הפשוט לכך הוא, שהסמיכה באה לקשור את הקורבן לבעליו. כאמור, לקורבן הציבור אין בעלים מוגדרים, והבעלות עליו היא בעלות ציבורית כללית. אשר על כן, אין גורם ברור ומוגדר שמסוגל לסמוך את ידיו על הקורבן, וממילא אין סמיכה בקורבנות ציבור[4].

ג. שייכות אישים שאינם תורמים בקורבנות הציבור. אחת הנפקא מינות שנידונו באריכות, ואף זכתה ליישומים הלכה למעשה באחרונים, היא זו הדנה בחלקם של אלה שאינם תורמים את מחצית השקל בקורבן הציבור. לצורך ענייננו, נתמקד בקבוצה אחת אשר לחלק מהדעות אינה תורמת, והיא: הכהנים. וכך אומרת המשנה במסכת שקלים:

"אמר רבי יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל אינו חוטא. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן: 'כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל' (ויקרא ו') - הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, האיך נאכלים" (שקלים א', ד).

המשנה מציינת מחלוקת בין רבן יוחנן בן זכאי ובין הכהנים. הכהנים הסבירו, שאם הם יתרמו את מחצית השקל, הם יזכו לחלק אישי בכל קורבנות הציבור, ובכלל זה בקורבן העומר שמוקרב בפסח, בקורבן שתי הלחם שמוקרב בשבועות ובלחם הפנים שנערך על השולחן בכל שבוע. חלקם האישי של הכהנים בקורבן יהפוך את הקורבן לקורבן הכהנים, שמוקרב כליל ואינו נאכל. מאחר שהקורבנות הנ"ל מוכרחים להאכל ולא להישרף, צריכים הכהנים להמנע מתרומת מחצית השקל, וכך למנוע יצירה של חלק אישי שלהם בקורבן.

רבן יוחנן בן זכאי חלק על הכהנים, ואת דבריו ניתן לפרש באחת משתי דרכים, בהתאם לחקירת היסוד שהצבנו בפתח הדברים:

דרך א' - רש"י בערכין הסביר:

"ולדידן לית לן הך דרשא דהאי כליל תהיה במנחת כהן גרידתא כתוב, אבל במנחת צבור זיל בתר רובא" (ד., ד"ה שלנו).

לדעת רש"י, לכל אחד מן היחידים יש חלק אישי בקורבן הציבור, ועל כן מעיקר הדין אי אפשר היה להקריב את מנחת הכהנים. עם זאת, רוב התורמים הם לויים וישראלים, ולא כהנים, ואשר על כן ניתן ללכת אחר רוב הממון, שאיננו ממון כהנים, וממילא להגדיר את קורבן הציבור כקורבן ישראל. מדברי רש"י אנו למדים, שאם היה נוצר מצב אשר בו רק הכהנים היו תורמים את מחצית השקל, הקורבן אכן לא היה קרב, משום שהיה לו דין של קורבן הכהנים. רש"י מתמקד, כמובן, בחלקו האישי של כל אחד מתורמי מחצית השקל בקורבן, כדרך הראשונה שהצבנו לעיל.

דרך ב' - לכאורה, ניתן להסביר את דבריו של ר' יוחנן על פי הדרך השנייה שהצבנו לעיל. כלומר, יש לומר, שלדעת ר' יוחנן קורבן הציבור הוא קורבן ששייך לישות כולה, ולא לכל אחד ואחד מן היחידים שבתוכה. אשר על כן, גם אם כהן פלוני או אלמוני נתן את חלקו, הקורבן לא הופך לקורבנו האישי, אלא שומר על זהותו כקורבן הציבור. וכך, גם אם רק כהנים יתרמו את מחצית השקל, הקורבן יהיה קורבן הציבור, ולא קורבן הכהנים, וממילא לא תהיה בעייה בהקרבתו. האבני נזר הציג את הדברים בצורה ברורה[5], וזו לשונו:

"והחילוק הזה בין ציבור לשותפין לפענ"ד ברור... הרי מפורש זה החילוק דבציבור אין נקרא שם כל אחד ואחד על הקרבן רק ציבור בכלל, ולפיכך אין כל אחד ואחד סומך על הקרבן כיון שאין לכל אחד ואחד בפני עצמו חלק בקרבן... ועוד ראיה דבציבור אין חל שם של כל אחד ואחד על הקרבן מהא דמשנה שקלים 'העיד ר' יהודה בן בוכרי... אלא שהכהנים דרשו מקרא זה לעצמן וכל מנחת כהן כליל תהיה שתי הלחם ולחם הפנים שלנו היאך הן נאכלין - ובאמת אינו כן. ועל כרחך מזה הטעם, כי אף שיש לו חלק בקרבן ציבור אין הפירוש שיש לו חלק בפני עצמו שיקרא חלקו מנחת כהן רק יש לו חלק בתוך הכלל" (חלק חושן-משפט, סימן ס"ה).

כאמור, לשאלה האחרונה קיימת משמעות הלכה למעשה. כפי שראינו, ישנה מחלוקת תנאים בשאלה האם כהנים תורמים מחצית השקל. עם זאת, הנחה רווחת היא, שנשים פטורות ממחצית השקל (עיין במשנה בשקלים א', ה). לכאורה, על פי דרכו של רש"י, שפירש שקורבן הציבור שייך לכל אחד ואחד מן היחידים התורמים, מי שלא יתרום מחצית השקל, לא יזכה לחלק בקורבן. ובכן, אם נשים אינן תורמות, אין זה מן הנמנע שלא יהיה להן חלק בקורבן הציבור. רבי עקיבא איגר הלך בדרך זו, ואף הסיק ממנה מסקנה הלכה למעשה:

"...דלכאורה נראה דנשים פטורות מתפילת מוסף, כיון דנשים לא היו שוקלות אין להם חלק בקרבנות ציבור" (שו"ת רע"א מהדורא קמא, סימן ט').

דברי רבי עקיבא איגר מבוססים על שתי הנחות: ההנחה הראשונה קובעת שהלכות תפילת מוסף, נקבעות על פי הלכות קורבנות המוספים. ההנחה השנייה קובעת שנשים אינן שייכות בקורבנות המוספים, מאחר שהן לא תורמות את מחצית השקל. הנחה זו האחרונה יונקת כאמור, מפרשנותו של רש"י, ומהרחבת מעמדו של כל יחיד ויחיד בקורבן הציבורי.

אחרונים רבים שללו את דבריו של רע"א[6]. נעיין למשל, בדבריו של רבי יצחק אלחנן בשו"ת 'באר יצחק':

"...ועיקר מה שכתב הגאון הנ"ל דנשים פטורות מתפלת מוסף לפי שלא היו שוקלות - לא נהירא לי. דאם כן, תקשה לפי מאי דאיתא במנחות דאמר ר' יהודא העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא, כי על פי דין פטורים המה משקלים וכמו כן לויים, וכן קטנים [הפחותים מבן כ'] כמבואר בשקלים (פרק א' משנה ג', ועיין ברטנורה שם) דפטורים, אטו כהנים ולוים וקטנים פחותים מבן כ' יפטרו ממוסף?! ואף דנימא דקטנים שאני דאתו לכלל חיובא, עם כל זה תקשה מכהנים ולויים!! אלא על כרחך מוכח דאין תפילת המוסף תלוי בשקלים כלל".

ר' יצחק אלחנן עומד על הכיוון השני שהצבנו כאן: קורבן הציבור שייך לכלל האומה, ולא רק למי שתרם את הכסף, וממילא גם למי שפטור ממחצית השקל יש חלק בקורבן. אשר על כן, נשים, כהנים וקטנים ודאי חייבים גם בתפילת מוסף.

ד. פרשת שקלים. על פי חקירת היסוד שהצבנו כאן, ניתן לבאר את מחלוקת רב ושמואל ביחס לתוכן פרשת שקלים. פרשה זו - כשמה כן היא - דורשת איזכור של השקלים, וכך פוסק שמואל. עם זאת, רב עשוי לדבוק בכיוון השני שהצבנו כאן, ולהסביר שמחצית השקל שכל יחיד תורם, אינה עומדת בפני עצמה, אלא נכנסת אל הקופה הציבורית. בכדי להבהיר לתורמים שאין להם חלק אישי בקורבן, אלא אך ורק שייכות ציבורית כללית, קובע רב שיש לקרוא את הפרשה המתאימה - הפרשה העוסקת באותו קורבן כללי שמטשטש את מקומו האישי של כל יחיד ויחיד. אם כן, שיטת שמואל היא השיטה הפשוטה, שדורשת להזכיר את השקלים עצמם, ואולם רב מדגיש שהשקלים אינם עומדים בבדידותם, אלא מצטרפים יחד לכדי ישות הכללית הציבורית[7].


 

[1] למעשה, רב דורש לקרוא בפרשת שקלים את הפרשייה אותה אנו נוהגים לקרוא בראשי חדשים (במדבר כ"ח א-טו). שיטה זו מעוררת את הגמרא לדון בשתי שאלות: ראשית, הפסוקים המלמדים על התרומה החדשה הם הפסוקים של פרשיית ראש חודש (ובראשי חדשים וכו'), ועל כן לא ברור מדוע רב דורש לקרוא את הפרשייה כולה, החל מקורבן התמיד. שנית, המשנה עסקה בתחילה בראש חודש אדר שחל בשבת. לכאורה, בראש חודש בלאו הכי קוראים את הפרשייה של קורבנות הציבור (התמיד, עולת שבת ועולת ראש חודש), ועל כן לא ברור מה החידוש של המשנה.

[2] חשוב לציין, שחקירה זו מתייחסת אך ורק לקורבנות הציבור המפורשים בתורה. הרמב"ן (בפירושו לתורה, ויקרא א', ב) התייחס לשאלה אחרת, ביחס לקורבנות שאותם רכש כלל הציבור בשותפות. הרמב"ן מתלבט בעניין זה, ולא מגיע למסקנה ברורה בשאלה האם מדובר על קורבן ציבור, או על קורבן שותפים רחב. בספר מלחמות ה' בברכות (יב: באלפס) הרמב"ן נוטה לומר בצורה ברורה יותר, שאם הציבור נדב קורבן הרי הוא קורבן יחידים מוגדל, ולא קורבן ציבור.

[3] יש מקום לשאול האם הישות הציבורית עומדת במקומה לעולם, או שמא ישנו מצב אשר גם היא מתה. הגמרא בהוריות (ו.) ובמקומות נוספים קובעת שאין ציבור מתים. כלומר, הישות הציבורית היא ישות מופשטת, שאינה נפגעת גם במיתת הפרטים המרכיבים אותה. יש מקום לבחון ניסוחים שונים של טענה זו, אך לא במסגרת זו.

[4] אמנם, הגמרא במנחות שם מציינת שני קורבנות ציבור שיש בהם סמיכה: פר העלם דבר של ציבור, ושעיר החטאת של יום הכיפורים. אלא, שקורבנות אלה חורגים מן התבנית הכללית של קורבנות הציבור, ועל פי חלק מהדעות הם כלל לא קרבים מתרומת הלשכה, אלא ממגבית מיוחדת שנעשית בעבורם.

[5] דברים דומים נכתבו גם בספר "שארית הפלטה" של הגאון הרוגאוצ'ובר (סימן ל"ז), וכן כתבו אחרונים רבים.

[6] יעויין גם בשו"ת יביע אומר (או"ח ב', סימן ו' סעיפים ד'-ז'), שסיכם את הדעות השונות בנידון.

[7] אמנם, הרב דני וולף שליט"א, בשם רבו הגדול הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל, העמיד אותי על דרך הפוכה בהצגת הדברים. ניתן לומר, שמלכתחילה חובת הקריאה בראש חודש אדר היא חובת קריאת קורבנות הציבור. אשר על כן, העמדה הפשוטה היא עמדת רב, שסבור שיש לקרוא את פרשיית קורבנות הציבור. שמואל, מצידו, הוא זה שמחדש את החידוש המשמעותי בסוגייה, על פי הכיוון הראשון שהצגנו לעיל. לדעת שמואל, קורבן הציבור איננו קורבן ציבורי כללי, אלא קורבן ששייך לכל אחד ואחד מן היחידים - מעין קורבן השותפים. בכדי להבהיר את הנקודה הזו, שמואל קובע שיש לקרוא את הפרשה העוסקת במקומו של כל יחיד ויחיד בקורבן, דהיינו פרשת שקלים, אשר בה תורמים היחידים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)