סוכה | דף כט | מצווה הבאה בעבירה | 2

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב 'כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה' (ישעיהו ס"א, ח)? משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: 'אני ה' שונא גזל בעולה', ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל.

אתמר נמי, אמר רבי אמי: יבש פסול מפני שאין הדר, גזול פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.

ופליגא דרבי יצחק. דאמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: לא שנו אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני, מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול (כט:-ל.).

בשיעור שעבר החילונו לעסוק בדין מצווה הבאה בעברה (מצהב"ע). ראשונים רבים הבינו ששמואל חולק על עצם הדין, אך קבעו שאין הלכה כמותו (רמב"ן במלחמות וריטב"א בסוגייתנו); ואחרים אף פסקו כמותו (בעל המאור בסוגייתנו). בשיעור זה נעסוק במרכיבים נוספים בדינו של רשב"י, ובמהלך הדברים נראה הסברים שונים בדעתו החולקת של שמואל.

א. המצווה

באילו מצוות נאמר דין מצהב"ע?

את הדיון המרכזי בנושא זה ראינו לפני ארבעה שבועות בשיעור על סוכה גזולה. ראשונים שאלו: מדוע נצרך לימוד מיוחד לפסול סוכה גזולה, ואין די בדין הכללי של מצהב"ע? אחד הכיוונים, שהובא בתוספות רבנו פרץ ובתוספות הר"ש בפסחים לה., ובראשונים בכמה מקומות בשם התוספות,[1] הוא שיש לצמצם את דין מצהב"ע למקור שהובא בסוגייתנו - קרי: קרבן - ולעוד מספר מצומצם של מצוות שיש להן מכנה משותף עמו, ובכללן לולב. כך, למשל, כתב רבנו פרץ: "דשאני לולב הגזול, דמתפללין בו ומשבחים בו לפני המקום כדי לרצות בו, וכן קרבן, וכן מצוות שבאות משום ריצוי".[2] ובלשון שונה מעט ברבנו דוד: "אין דין מצווה הבאה בעבירה אלא לעניין קרבן, כעניין שכתוב 'שונא גזל בעולה', שאין קטיגור נעשה סניגור. ודין לולב כדין קרבן, שאף הוא בא להרצות וכעין קרבן הוא". ועיין עוד ברמב"ן בפסחים לה:, שכתב כן מבלי להתייחס לעניין הריצוי: "מצאתי בתוספות שאמרו דאין בשאר המצות משום מצוה הבאה בעבירה אלא בקרבן ובלולב שמהללין בה".

הסברה בצמצום זה, על ניסוחיו השונים, היא שיש סתירה מיניה וביה בפנייה כלפי מעלה ובהזכרת שם שמים על ידי משהו הקשור לדבר שהקב"ה מתעב. החידוש בדברי ראשונים אלו הוא שמצוות ד' מינים נכללת בקטגוריה זו.[3]

מנגד, ניתן להציע ששמואל מקבל את דין מצהב"ע, ואף מקבל את תפיסתם העקרונית של בעלי התוספות הנזכרים, אלא שהוא חולק על יישומה בלולב, וסובר שאין זו מצווה של הלל, ריצוי ואזכרת שם שמים, אלא מעשה מצווה רגיל.

וכזכור, הרמב"ן בפסחים חלק על שיטה זו של תוספות רבנו פרץ, ואף הוכיח כנגדה מהירושלמי בשבת פי"ג ה"ג, הדן במצהב"ע ביחס למצה ולקריעה על מת:

אוף הכא לא יצא ידי קירעו... חברייא בעון קומי רבי יוסה, לא כן אמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק: מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח? אמר לון: תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה.

מצוות דרבנן

האם ניתן לחלק לגבי מצהב"ע בין מצוות דרבנן ומצוות דאורייתא? התוספות בסוגייתנו (ל. ד"ה מתוך) הבינו ששמואל אינו חולק על עצם דין מצהב"ע, ואף מסכים שלולב הגזול פסול במקדש כל ז' (אמנם בדבר זה כשלעצמו אין חידוש, שהרי לשיטת התוספות גם שאול פסול כל ז' במקדש; אך משתמע מהתוספות שלצד זאת פועל כאן גם דין מצהב"ע), והוא חולק רק על יישום דין מצהב"ע במצוות דרבנן:

הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה.

השאגת אריה (סי' צ"ט) ביאר בשיטת התוספות שדין מצהב"ע הוא דין דרבנן בלבד, ובמצוות דרבנן לא גזרו. הרמב"ן בסוגייתנו (מלחמות ה', טו. בדפי האלפס), שפסק כאמור כר' יוחנן (ואף את שמואל לא הבין כתוספות), הסביר מדוע סברה זו אינה נכונה [וזאת אף שבחידושיו בפסחים הוא סבור כתוספות, שדין מצהב"ע אינו אלא מדרבנן]:

הגזול שהוא משום מצהב"ע, כל שכן בשני שאני פוסלו, לפי שנטילתו אינה מצוה של תורה, והוא מזכיר עוון להתפש.

כלומר, אדרבה, יש כאן חומרה יתרה: אדם המקפיד לקיים מצווה דרבנן, שרמת החיוב בה אינה כה גבוהה, ומעלה את זיכרונו למעלה תוך שימוש בדבר מתועב - ברור שבכך אך כורה הוא בור לעצמו.

התייחסות נוספת לאפשרות לחלק בין מצווה דאורייתא למצווה דרבנן עולה בדברי הרא"ש (סי' ג'), ובמסגרתה ניתן ללמוד על תפיסה מחודשת בדין מצהב"ע. הרא"ש מנתח את דעת שמואל בדומה לתוספות, ומסיבה זו הוא פוסק נגדו:

ושמואל סבר כיון שהוא מדרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה... ולא מיסתבר טעמיה, דכיון דמברך ומזכיר שם שמים, מנאץ הוא במילי דרבנן כמו במילי דאורייתא.

מדברי הרא"ש משתמע שהוא ממקד את דין מצהב"ע בברכת המצווה - שאזכרת שם שמים על עברה היא ניאוץ [ולפי זה יכול הרא"ש לקבל את גישתו העקרונית של רבנו פרץ ביחס למצהב"ע, אך ליישמה בכל המצוות שמברכים עליהן]. כמובן, על פי זה מסתבר לקבל את דעת התוספות (ט. ד"ה ההוא) שדין מצהב"ע הנו דרבנן (ובתוספותיו שם הרא"ש אכן מסכים עמם), הגם שעדיין יש חידוש בכך שפסול בברכה פוסל את המצווה כולה - ומה עוד שהתוספות ותוספות הרא"ש בסוגייתנו הסיקו שיש מקרים שבהם אין פסול מצהב"ע חל אך לא ניתן לברך, וצ"ע.[4]

ב. העבֵרה

כאמור (הערה 3), ראשונים התקשו להבין את הצורך בילפותא מיוחדת לפסול מצה העשויה מאיסור. אחד הכיוונים היה לחלק בין מצוות מצה למצוות לולב, אך הרמב"ן בפסחים העלה אפשרות לחלק בין העבֵרות דווקא:

וצ"ע משום מצוה הבאה בעבירה. ולא מצאתי כן אלא בגזלה, והכי משמע הכא בגמרא. אבל במס' שבת בפ' ר"א דאורג מצאתי בירושלמי (ה"ג) ראיה דאפילו בשאר עבירות.

הרמב"ן טוען שבתלמוד הבבלי לא מצינו דין מצהב"ע אלא בגזל, ומכך ניתן להסיק שרק ביחס לעברה זו הבהיר הקב"ה שהוא שונא גזל בעולה ושגזול דומיא דפיסח. אמנם בגמרא בברכות מז: הובא המושג מצהב"ע ביחס לאיסור שחרור עבד כנעני:

מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה... והיכי עביד הכי? והאמר רב יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: 'לעלם בהם תעבדו' (ויקרא כ"ה, מו)! - לדבר מצוה שאני. - מצוה הבאה בעבירה היא! - מצוה דרבים שאני.

אך כבר כתב על כך האחיעזר (ח"ג סי' ע"א):

אין פירוש הגמ' דמצהב"ע בברכות כהאי דאמרינן בעלמא מצהב"ע, דשם לא איירי לענין אם יצא ידי חובת המצוה כשבאה בעבירה אלא דלכתחלה אסור לו לעשות העבירה בכדי שיקיים אחר כך המצוה. ומהאי טעמא תמוהים גם כן דברי חתן הנודע ביהודה שהובאו בסוף תשובת הנודע ביהודה מהדורא קמא (חושן משפט סי' מ') שהשוה גם כן ענין מצהב"ע דלולב הגזול להך דשחרר עבדו להשלים ליה, ובאמת אין לזה שייכות כלל וכמ"ש.

מכל מקום, כפי שכתב הרמב"ן, מהירושלמי בשבת ברור שגם איסורים אחרים, כגון חילול שבת, שייכים בעיקרון לדין מצהב"ע.

דנו לעיל באפשרות לחלק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן. האם ישנו חילוק בין איסורים דאורייתא לאיסורים דרבנן?[5] על פי דברי השאגת אריה שהבאנו לעיל, ניתן בהחלט להציע שאם דין מצהב"ע הוא דרבנן, באיסורים דרבנן לא גזרו. ברם, רש"י בפסחים (לה: ד"ה טבול מדרבנן) כתב: "טבול מדרבנן, ואפילו הכי מצוה הבאה בעבירה היא חשיב לה". אמנם אם הדין שאין יוצאים ידי חובה במצהב"ע הוא דין דאורייתא, יש לעיין אם נכון הדבר גם באיסור דרבנן, והתורה מכירה באיסורי חכמים.

ג. עוד בעניין דעת שמואל

במרוצת דברינו עד כה ראינו מספר הבנות בדעת שמואל, המכשיר לולב הגזול בחול המועד: גישת בעל המאור והרמב"ן, שהוא חולק על עצם דין מצהב"ע; גישת התוספות והרא"ש, שהוא חולק על יישום דין מצהב"ע במצוות דרבנן; והאפשרות שהוא מקבל את העיקרון שדין מצהב"ע שייך רק במצוות של ריצוי, אך חולק על זיהוי לולב כמצווה שכזו. שתי ההבנות הראשונות אינן מתיישבות עם הרמב"ם, הפוסק באופן כללי את דין מצהב"ע (עיין הלכות איסורי מזבח פ"ה הלכות ז-ט והלכות שופר פ"א ה"ג), ואף על פי כן פסק כשמואל והכשיר גזול בשאר הימים (פ"ח ה"ט), ומבלי לסייג זאת לחיוב דרבנן (וכפי שראינו בעבר, שבפשטות נוהגות לדעת הרמב"ם קולות רבות גם בחיוב דאורייתא של "ושמחתם").

בעקבות בירורנו אימתי מחשיבים מצווה כבאה בעבֵרה, נוכל להציע שלושה הסברים נוספים בדעת שמואל:

1. על בסיס ההנחה שעל מנת להיחשב כבאה בעברה צריכה המצווה להתקיים רק בזכות העבֵרה (עיין תוספות ד"ה משום), העלה הפני יהושע על אתר רעיון מעניין:

דודאי שפיר מצי סבר שמואל מצוה הבאה בעבירה אפילו בדרבנן, אלא שסובר דלא שייך מצוה הבאה בעבירה אלא היכא דאי אפשר לעשות המצוה אם לא ע"י העבירה, דכי האי גוונא כתבו התוס' לעיל בשמעתין, אלא דשמואל מיקל יותר, דבגזלן גופא נמי לא שייך מצוה הבאה בעבירה אלא היכא שצריך לכוין לקנות הלולב, והיינו ביו"ט ראשון כיון דשאול פסול, אם כן על כרחך אי אפשר לו לצאת בשל חבירו אם לא שנתכוין לקנותו, משום הכי הוי מצוה הבאה בעבירה, מה שאין כן ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול ואם כן הרי אין צריך לכוין לשם קנייה דאפילו אם היה נוטלה על מנת להחזיר לאלתר יוצא, ואם כן אין המצוה באה ע"י עבירה שמתכוין לקנותה, משום הכי קאמר דיוצא נמי בגזול.

אמנם החתם סופר בחידושיו תקף זאת בחריפות:

ודבריו מאוד תמוהים: אטו שואל בחטיפה שלא ברצון בעלים לאו גזלן הוא ולאו עובר עבירה הוא?

2. יש שהציעו להסביר זאת דווקא על פי ההבנה המתמקדת בפסול החפצא (עיין "קשר תפוצות" מס' 9). ייתכן שרק חפצא מובהק של מצווה יכול להיפסל בגלל היותו גם חפצא של עברה, ואם כן ביום הראשון, שיש מצוות לקיחת לולב, הלולב הוא חפצא של מצווה, ושייך לגביו דין מצהב"ע; אך בשאר הימים, שהמצווה היא שמחה, והלולב אינו אלא מכשיר לקיומה, ייתכן שאין הוא חפצא של מצווה הנפסל מדין מצהב"ע.

3. בשיעורי הגרי"ד על אתר הוצע הסבר הפוך: שמואל סובר דווקא כמנחת חינוך, שדין מצהב"ע אינו פסול בחפצא אלא רק העדר קיום של הגברא, ובד' מינים כל ז' שייכים רק פסולי החפצא, ולא דינים שונים הנוגעים למעשה הלקיחה, כגון דין "לכם" לשיטת התוספות. ולעניות דעתי הסברו קשה, שהרי גם אם מצהב"ע אינה פסול בחפצא, הרי אין היא דין במעשה של מצוות לולב, כי אם בכל מצוות התורה, ואין סיבה שמצוות "ושמחתם" לא תהיה בכלל זה.

* * *

בשיעור הבא נטעם מעט מיסודותיו של עולם קנייני הגזלה, במסגרת סוגיית אוונכרי, ל. "אמר להו רב הונא" עד לא. "הושענא קרו ליה" (כדאי להתקדם גם להמשך עד "לאחר שבעה נמי יהיב ליה דמי" - בעניין סוכה גזולה עסקנו במסגרת דף כז:). להלן מספר מקורות ושאלות מנחות:

1. סנהדרין עב. "אמר רב הבא במחתרת... מידי דהוה אשואל" ורש"י. מהי סברת רב? האם רבא מחויב לדחות את עצם החידוש ביחס לקניין גזלן בחפץ?

2. נתח לאור הנ"ל את מחלוקת הראשונים בסוגייתנו: רש"י ד"ה מאי טעמא; רמב"ן במלחמות (יד: באלפס לקראת אמצע השורות הרחבות) "ומה שהשיב ממאי דקאמר רב הונא... מצוה הבאה בעבירה ליכא".

3. ייאוש - בבא קמא סו. "אמר רבה... ואפילו מדרבנן" [ותוד"ה הכא]. מדוע ייאוש אינו קונה?

4. שינוי - הגמרא הנ"ל, וכן סה: "אמר רבי אילעא... בן יומו קרוי איל". כיצד ניתן להסביר את דין שינוי? עיין גם בקטע המצורף מהקובץ שיעורים. מהו ההבדל בין שינוי שם ושינוי מעשה?

5. תוספות בבא קמא סו: ד"ה שינוי. מהו הצירוף בין ייאוש ושינוי שם? דעה חולקת: תוספות סז. ד"ה הא - "ועוד יש לומר...".

6. אם שינוי החוזר לברייתו אינו מועיל - מה הסברה הפשוטה לכך? החזון איש העלה סברה מחודשת בהקשר זה:

"בשעה זו הוא משונה, ולא חשיב 'כעין שגזל', אלא דיש מקום לומר דעד שתאמר שיקנה מפני שאין כאן 'כעין שגזל', אמור לו שיפרק הכלים ויחזיר כעין שגזל" (ליקוטים על תמורה ו.).

7. בסוגייתנו: [תוד"ה שינוי], ריטב"א "ומסתברא דקושטא דמילתא... בשינוי מעשה שהוא חוזר לברייתו", תוד"ה וליקניוה. כיצד ניתן להסביר את שני חידושיהם של התוספות?

קובץ שיעורים בבא קמא סי' י"ד

"בהא דילפינן דשינוי קונה מקרא ד'אשר גזל', לכאורה קשה, דמקרא לא ידעינן אלא דאינו חייב להחזיר לאחר שנשתנה, וגם אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, אבל אכתי מנא ידעינן דנקנה להגזלן ע"י שינוי? וצריך לומר דהא בהא תליא, דכיון דפקע דין השבה ממילא הוא קנוי להגזלן מגזילה הראשונה. ויסוד לזה, מסוגיא דסנהדרין ע"ב דאמר רב, הבא במחתרת בדמים קנינהו דקלב"מ [= קים ליה בדרבה מיניה. ש"ש], ואיזה קנין יש בקלב"מ, ומוכרח מזה, כיון דמשום קלב"מ מיפטר מהשבה, הגזילה נקנית להגזלן, דאי לאו חיוב השבה הגזלן קונה את הדבר; והא דלא קיימא לן כרב בהא, היינו דסבירא לן דלא שייך קלב"מ אלא היכא שצריך לשלם משלו, ולא בהשבת חפץ שאינו שלו, אבל בהא דבלאו חיוב השבה נקנית הגזילה להגזלן כולי עלמא סבירא להו הכי. ובאמת דבר תימה הוא, מאיזה טעם תועיל הגזילה לגזלן לקנות דבר שאינו שלו, אבל על כל פנים הדין הזה מוכח בגמ'; ומשום הכי בשינוי, כיון שנפטר מחיוב השבה ממילא נעשית שלו ע"י מעשה הגזילה הראשונה... בגזילה חלות הקנין הוא לאלתר, אלא דחיוב השבה הוא דבר המפקיע קנינו בכל רגע, וכיון דנפקע חיוב השבה ע"י שינוי ממילא נשארת שלו, דמיד בשעת הגזילה נעשית שלו על הזמן שלאחר פטור השבה".