דילוג לתוכן העיקרי
גמרא סוכה -
שיעור 3

סוכה | דף כו | 'תשבו - כעין תדורו' ודין מצטער

שיעורנו יעסוק הפעם בפטור ייחודי בהחלט למצוות סוכה: דין מצטער. מסופר על ר' חיים עוזר גרודז'נסקי, ה'אחיעזר', שהתארח בסוכתו של הגרב"ד ליבוביץ, בעל ברכת שמואל. הגרב"ד ליבוביץ הצטער מחמת הצינה, ועל כן התנצל ונכנס אל תוך הבית, בעוד שה'אחיעזר', שחש בטוב, נשאר בסוכה. לאחר דקות מספר חזר הגרב"ד והצטרף אליו, ובמענה לתמיהתו של אורחו הסביר שצערו אמנם פוטר אותו ממצוות סוכה, אך לא ממצוות הכנסת אורחים, ועל כן חייב הוא לשבת עמו בסוכה.

מהו המקור לדין מצטער? התורה אומרת:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת (ויקרא כ"ג, מב).

כמה דיני פטור מסוכה נלמדים מהדרשה:

'תשבו' - כעין תדורו (כח:).

דהיינו: אין חובה לשבת בסוכה באופן שאינו תואם את הישיבה בבית. עיין למשל בתוספות כו. ד"ה הולכי:

הולכי דרכים ביום - כל זה נפקא מתשבו כעין תדורו, שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך; וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה היינו מתשבו כעין תדורו, דאין אדם דר במקום שמצטער.

הריטב"א (כו.) הקשה שלימוד זה אינו כה פשוט: "דאדרבה, מדלא כתיב 'תדורו' וכתיב 'תשבו' משמע איפכא". בעקבות קושייתו הציע הריטב"א שני הסברים ללימוד זה. ההסבר הראשון בנוי על כוונת המצווה:

שאנו למדין כן מכונת המצוה, שאמרה תורה 'בסוכות תשבו שבעת ימים', כלומר: כמו שהייתם יושבים בבתיכם.

את ההסבר השני הוא מפרט בדף כח: בשם הרמב"ן:

ויש לשאול: למה נכתב 'האזרח' כלל? שמעתי בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שבא לומר שלא יתחייב בסוכה אלא מי שהוא כאזרח רענן, פרט להולכי דרכים ושומרי פירות ומצטער וכיוצא בהן, וכל מאי דאמרינן בכל דוכתא תשבו כעין תדורו, מהכא נפקא לן, דהאי קרא גלי לן דמאי דכתיב 'תשבו' אינה ישיבה כל דהוא, אלא ישיבה כעין דירה, כענין 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו' (בראשית ל"ז, א) ואחרים בכתוב.[1]

נראה ששני הסברים אלו משקפים תפיסות שונות. אם אכן לומדים מ" 'תשבו' - כעין תדורו", פירוש הדבר שהסוכה אמורה להתאים למודל מסוים - הבית הרגיל (אמנם בפרק הראשון של המסכת יש מחלוקת תנאים יסודית אם הסוכה היא דירת קבע, ובכך מחליפה באופן מוחלט את הבית, או שמא היא רק דירת ארעי; אך גם לדעה השנייה, מדובר במבנה שבאופן ארעי מתפקד כבית); נמצא שאם מגורים בסוכה יהוו יציאה מבית אל דבר שלא ניתן לראותו כבית, אין הם מתאימים למודל שקבעה התורה, ועל כן התורה לא ציוותה על כך. הסברו של הרמב"ן מציב כיוון שונה: הישיבה בסוכה צריכה לשאת אופי מסוים - "כאזרח רענן בביתו", הנהנה מהחירות וההגנה שנתן לו הקב"ה גם כאשר אין הוא בביתו הקבוע.

הנפקא מינה הברורה בין שני ההסברים היא כאשר הישיבה בסוכה מלווה בצער שאינו מאפשר להיות "כאזרח רענן", אך צער זה אינו נובע מהישיבה בסוכה, אלא ממציאות שקיימת גם בבית הקבע. לפי הרמב"ן, הפטור שייך גם כאן, שהרי האופי הרצוי של מצוות סוכה אינו מתקיים; מה שאין כן לפי ההסבר הראשון, שיחייב במצב זה ישיבה בסוכה, משום שהיא "כעין תדורו" - הסוכה דומה למודל של הבית הרגיל.

ספר היראים (סי' תכ"א) נקט בבירור בגישה הראשונה:

מצטער פטור מן הסוכה, פירושו שיש לו צער בסוכה ובצאתו ינצל, וטעמא דכעין דירה בעינן, ואין דרך אדם לעמוד בדירתו בצער.

ובעקבותיו פסק השו"ע (אורח חיים תר"מ, ד):

ואין המצטער פטור אלא אם ינצל עצמו מן הצער, אבל בלאו הכי חייב לישב בסוכה אף על גב דמצטער.

ואולם, המהרי"ק (שורש קע"ח) הקשה על דברי היראים מן הגמרא דף כה:, שם נאמר:

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבֵל חייב בסוכה. - פשיטא! - מהו דתימא, הואיל ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה - האי נמי מצטער הוא, קמשמע לן: הני מילי צערא דממילא, אבל הכא - איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי דעתיה.

לכאורה, אין הבדל בין מצבו של האבל בתוך הסוכה לבין מצבו בבית. וכתב מהרי"ק:

ולפי דברי הרא"ם [= ר' אליעזר ממיץ, בעל היראים, ש"ש] מאי אריא משום דאבעי ליתובי דעתיה, תיפוק ליה דבצאתו מן הסוכה לא יחשך כאבו ולא ינצל מן הצער. דדוחק גדול הוא לומר שישיבת הסוכה תרבה עליו צער אבלו, ואדרבה סברה הוא בהפך.

נראה שראשונים היו ערים לקושיה שהעלה המהרי"ק, וניסו ליישבה בדרכים שונות. את מה שראה המהרי"ק כ"דוחק גדול", ראה הרא"ש כסברה הניתנת להיאמר:

אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בסוכה. פשיטא! מהו דתימא הואיל ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה, האי נמי מצטער הוא בישיבת הסוכה יותר מבישיבת הבית, דאבל חפץ הוא להיות מתבודד ויושב במקום צער ואפילה כדי להיות טרוד בצערו, קא משמע לן הני מילי צערא דממילא, אבל הכא איהו קמצטער נפשיה ומבעי ליה ליתובי דעתיה (פ"ב סי' ז).

כיוון אחר משתמע מדברי רש"י על הגמרא שם:

צערא דממילא - שהסוכה מצערתו, כגון חמה או צינה או סירחה בדברים שסיכך בהן.

מרש"י משתמע שאמנם בהווה אמינא סברה הגמרא שלא כדעת היראים - שדין מצטער אינו מוגבל דווקא לצער הבא מחמת הסוכה - ובמסקנתה חידשה נקודה זו גופה.

הט"ז (סי' תר"מ סק"ז-סק"ח) סבר שתירוצים אלו דחוקים למדיי, ועל כן פיתח מהלך שונה. את דבריו הוא מתחיל בהתייחסות לדברי היראים שנפסקו בשו"ע, שעליהם הוא שואל: פשיטא! מדוע נתיר לאדם לבטל לחינם את מצוות סוכה? בדבריו הוא מציג ניסוח מסוים לכיוון החלופי לזה של היראים, שאנו תלינו אותו ברמב"ן:

אלא אם ינצל עצמו מן הצער. דכעין דירה בעינן, ואין דרך בני אדם לעמוד בדירתו בצער, כן כתב המרדכי בשם רא"מ.

וקשה: פשיטא! למה יפטר כשאין לו צער בסוכה טפי מביתו, דזה הוה ליה למימר באין לו צער בשניהם, דלמה יבטל מצות סוכה בחנם?

ויש לומר דסלקא דעתך דטעמא דפטור במצטער משום דעיקר מצות סוכה להזכיר ענין הסוכה שנאמר 'כי בסוכות הושבתי' (ויקרא כ"ג, מג), וזה המצטער הוא טרוד בצערו, ואינו שם על לבו לזה, על כן הוא פטור. קא משמע לן דהטעם אינו בשביל זה, אלא שכעין דירה בעינן, ואין אדם דר במקום צער כל שיוכל להנצל מזה בצאתו, הכי נמי בסוכה.

על פי ניסוחו של הט"ז, ההווה אמינא הייתה שכל מצב של צער הוא בעיה ביכולתו של האדם לזכור ולחוות את עניין הסוכות. לכאורה מדובר בהווה אמינא דחויה ותו לא; אך בסעיף קטן הבא הוא מתייחס לסוגיית דין מצטער באבל, ולאחר שהוא דוחה את ההסברים השונים, הוא מציע שאכן יש שני דינים שונים בדין מצטער:

ונראה לי דתרווייהו הם אמת, דתרי גווני צער יש. האחד, אם מצטער מחמת סוכה דוקא, דהסוכה מביאה לו צער כשיושב שם; אז אין שייך פטור מחמת טירדא, דאדרבא בזה זוכר טפי מצות סוכה, כיון שהוא מוכרח לישב במקום שהוא צער לו, כדאיתא בסי' תרכ"ה דעל כן צווה ה' יתברך לעשות סוכה בתשרי ולא בניסן, כי בתשרי הולכין שאר אנשים מן הסוכה כו', בזה אמרינן שאינו פטור אלא אם כן יש לו מקום שיוכל להנצל. אבל שאר טירדא דבא לאדם צער מצד אחר, כגון חולה או שאר צער הגוף, שאין לו ניחותא טפי בבית מסוכה, אפילו הכי פטור מצד טירדא, דזה אינו יכול להתכוין לסוכה. ואם כן, הווה אמינא הוא הדין נמי אבל דפטור אף על פי שאין לו חילוק בין בית לסוכה, קא משמע לן דאין זה מיקרי טירדא כלל, דאיבעי ליה ליתובי דעתיה ולהתחייב במצות ה' יתברך.

כלומר, יש דין מצטער הקשור בעצם העובדה שיש לאדם צער המונע ממנו לזכור כראוי את עניין הסוכה; פטור זה אינו תלוי בכך שבבית המצב טוב יותר, אך אם הצער הוא מחמת הישיבה בסוכה - אין בכך פגיעה בזיכרון שבמצווה, ואדרבה, בכך מודגשת ישיבתנו כעת במקום שונה מהרגיל. ברם, יש גם דין שני, שלפיו צריכה הסוכה להיות "כעין תדורו", והישיבה בה אמורה להיות דומה לישיבה בבית - ולכן צער שייפתר על ידי כניסה לבית יפטור מצד זה.

שומרי גינות ופרדסים

שומרי גנות ופרדסים פטורין בין ביום ובין בלילה. וליעבדי סוכה התם וליתבו! אביי אמר: תשבו כעין תדורו. רבא אמר: פרצה קוראה לגנב. מאי בינייהו? איכא בינייהו דקא מנטר כריא דפירי (כו.).

מספר שאלות מתעוררות למקרא הגמרא:

1. לפי אביי - מדוע יש כאן פטור "תשבו כעין תדורו"?

2. מדוע סובר רבא שטעם זה אינו מועיל לפטור במקרה זה? קשה להניח שהוא חולק על עצם היסוד, וכפי שכתבו תוספות על אתר: "לאו משום דלית ליה לרבא דרשה דתשבו כעין תדורו, דברייתא היא לקמן בפירקין (דף כח:)".

3. כיצד פוטרת סברת "פרצה קוראה לגנב" ממצוות עשה דאורייתא?

בתשובה לשאלה הראשונה נחלקו הראשונים. רש"י כתב:

כעין תדורו - כדרך שהוא דר כל השנה בביתו, הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו, וזה אינו יכול להביאן שם מפני הטורח.

בדברי רש"י גלומים שני חידושים:

א. אנו מצפים שהאדם יֵשב בסוכה בתנאים שבהם הוא יושב בביתו, ולא בתנאים שבהם הוא רגיל לדור בהיותו שומר. לאמור: המודל איננו החלופה שהייתה לולא מצוות סוכה, אלא דווקא בית הקבע.

ב. גם אם השומר מסוגל להביא את כלי תשמישו, איננו מחייבים אותו לטרוח לשם כך. איננו מכירים פטור מטרחה לשם קיום מצוות, ונראה שטרחה שכזו נחשבת לצער, והפטוֹר הוא משום מצטער.

כעת הבה נשווה זאת להסבר של שיטת ריב"ב[2] (יב. באלפס):

אביי אמר תשבו כעין תדורו. כלומר, אין אדם חייב לישב בסוכה אלא בשעה שהוא רגיל לישב שאר ימות השנה בביתו, ושומרי גנות ופרדסים לעולם אינן רגילים לישב בביתם כי אם בגנות ופרדסים, והלכך פטורין הן מן הסוכה.

ריב"ב אינו נזקק לעניין החפצים וכלי התשמיש. לדבריו - ויש בכך דמיון מסוים לחידוש הראשון שבדברי רש"י - הסוכה אינה אמורה להוות תחליף למקום שבו היה האדם לולא הסוכה, כי אם לבית נורמלי; ומי שאינו מתגורר בבית נורמלי, אינו חייב להחליף את ביתן השומרים שלו בסוכה.

כיוון שונה עולה מדברי הריטב"א:

וליעבדו סוכה התם? אמר אביי: תשבו כעין תדורו, וכיון שאין דרך לקבוע שם - אינו חייב לעשות שם סוכה.

ריב"ב ביסס את הפטור על כך שמצוות סוכה מתייחסת לאנשים הדרים בביתם. ריטב"א אינו מתבסס על המקום שבו היה האדם גר לולא היה זה חג סוכות, כי אם על המצב שבו יהיה אם יבנה סוכה: הסוכה צריכה להתאים לבית סביר - "כעין תדורו" - ובמקום שאין דרך לקבוע בו בית, גם אין חובה להקים סוכה.

כמובן, רבא חייב לחלוק על כל הסברות הללו. וכך כתב הריטב"א: "ורבא סבירא ליה דכולי האי לא דרשינן 'תשבו כעין תדורו' שלא לעשות סוכה אלא במקום שדרכו לקבוע שם ביתו". באשר לסברות שהעלו רש"י וריב"ב, ייתכן מאוד שרבא אכן חולק בשורש הדבר וסובר שדי בכך שהסוכה תואמת את המצב שבו היה האדם אלמלא היה זה חג הסוכות. וכך כותב הר"ן: "רבא אמר: ליכא למיפטריה משום האי טעמא, דכעין תדורו הוא, כיון שכל השנה הוא דר באותן הבתים שבגנות ובאותן כלים".

על פי זה, דומה מחלוקת אביי ורבא במידה חשודה לשתי הגישות שראינו בראשונים ביחס ליסוד דין מצטער - אם הוא נובע ממידת ההתאמה שצריכה להיות בין הסוכה לבית, או שמא מהגדרת רמה אובייקטיבית מסוימת לישיבה בסוכה. ברם, ייתכן שמחלוקת הראשונים היא אכן במסגרת שיטת רבא, שנפסקה להלכה: האם הוא שולל באופן נקודתי את היישום של "כעין תדורו" במקרה זה, או שמא הוא חולק על עצם האפשרות להציב רף אובייקטיבי לדרך הדירה בסוכה.

באשר לסברת רבא, שניתן לפטור ממצווה דאורייתא בגלל חשש גנֵבה, כותב הריטב"א:

תמיהא מילתא: וכי לית ליה לרבא תשבו כעין תדורו... ותו, היכי פטר ליה מסוכה משום חשש הפסד ממון, וכי יש אדם נפטר מן המצוה בכך? ויש לומר דתרווייהו משום תשבו כעין תדורו, אלא דאביי דריש ליה טפי, דפטר ליה אפילו שלא במקום הפסד, כיון שאין דרכו לעשות דירתו שם, ורבא סבירא ליה דכולי האי לא דרשינן תשבו כעין תדורו, שלא לעשות סוכה אלא במקום שדרכו לקבוע שם ביתו, אבל כשיש לו הפסד בדבר ואית ליה צערא ופסידא, בהא פטרינן ליה משום תשבו כעין תדורו.

היראים (סי' תכ"א) כותב אף הוא שהן אביי הן רבא מתבססים על "תשבו כעין תדורו":

אמר אביי: תשבו כעין תדורו בעינן, פירוש: כעין דירה, ואין דרך לעשות דירה בשדה. רבא אמר: פרצה קורא לגנב, ואין דרך לעשות דירה במקום שהדירה מפסדת.

אמנם דבריו קשים במקצת, שכן משמע מהם כי מוסכם שיש לעמוד ברף אובייקטיבי מסוים של דרך דירה, בעוד שלעיל ראינו כי היראים הוא מראשי הרואים בדין מצטער התאמה לרמת הדירה הרגילה ותו לא, וצ"ע. ושמא מכאן ראיה לדברי הט"ז, הסובר שגם לפי היראים יש שני דינים.

מצטער בישיבה בסוכה ובדרך אליה

לסיום נתייחס להבדל בין שני מצבים שונים של צער. ישנם מקרים שבהם הישיבה בסוכה עצמה מלווה בצער, כגון סוכה שיורדים בה גשמים. ברם, ישנם מצבים שבהם צריך אדם להצטער על מנת להגיע לסוכה - וגם במקרים אלו פטרו לעתים, ואף זאת משום "תשבו כעין תדורו", דהיינו: שאין אדם צריך להשקיע בהגעה לסוכה יותר מאמץ ממה שהוא משקיע כדי להגיע לביתו.

נביא מספר דוגמות לסוג השני:

א. דברי רש"י שראינו ביחס לפטור שומרי גינות ופרדסים: "כעין תדורו - כדרך שהוא דר כל השנה בביתו, הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו, וזה אינו יכול להביאן שם מפני הטורח". אם האדם יטרח ויביא את חפציו לסוכה, הוא יגור בה כמו בביתו, אך התורה לא הטריחה אותו לעשות כן.

ב. המשנה אומרת שחולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה. מהו יסוד פטור המשמשים? הלוא הם אנשים בריאים, ואם יגורו בסוכה יהיה זה בדרך דירה! חלק מהאחרונים הבינו שאמנם פטור זה אינו נובע מ"תשבו כעין תדורו" אלא מדין עוסק במצווה פטור מן המצווה (עיין שו"ע הרב תר"מ, ז), אך ערוך השולחן (שם סעיף ד) חלק וביאר אחרת:

ונראה לי דזהו הכל בכלל תשבו כעין תדורו, דכשם שהאדם שדירתו קשתה לו לבריאותו יצא מדירתו, כמו כן בסוכה, וכמו שמשמשי החולה עוזבים ביתם ויושבים אצל החולה, כמו כן בסוכה, ואפילו עוסקים בשכר, דלא גריעי משומרי פירות דפטורים כמו שיתבאר, דלא עדיפא הסוכה מדירתו של אדם.

ג. בברייתא בדף כט. נאמר:

תנו רבנן: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד - אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו.

ד. הרמ"א (תר"מ, ד) פוסק בעקבות תרומת הדשן:

מי שכבו לו הנרות בסוכה בשבת, ויש לו נר בביתו, מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר, ואינו צריך לילך לסוכת חבירו שיש שם נר אם יש טורח גדול בדבר.

כיצד יש להתייחס לאדם שנפטר מחיוב סוכה מדין מצטער, ואף על פי כן מחמיר על עצמו לשבת בסוכה? ההגהות מיימוניות (פ"ו אות ג) כותב:

כתב ר' שמחה: סבורני כל שפטור מן הסוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר אלא הדיוט הוא, כדאיתא בירושלמי שכל שפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט.

דברים אלו נפסקו ברמ"א (תרל"ט, ז), והם שייכים לנושא רחב יותר של החמרה מעבר לדין, שאינו מענייננו [הביאור הלכה צמצם זאת למצבים שבהם יש עבֵרה מסוימת, כגון מצטער, הפוגם בשמחת יום טוב]. אמנם מסתבר, כפי שהעירו רבים, שדבר זה נכון ביחס לחומרה שאין בה קיום - להוציא, למשל, נטילת לולב על ידי אישה. אם נכונה טענה זו, כי אז יש להסביר את הדין במצטער בכך שאכן אין ערך לישיבה שכזו, שכן אין היא כעין דירה. על פי זה, ייתכן שישנן בעיות נוספות בישיבה בסוכה בשעת צער:

א. הביאור הלכה (ריש סי' תר"מ) כותב: "נראה דיש ליזהר בזמן הקור שיהא לבוש בגדים חמים כשסועד בסוכה, כדי שלא יהיה מצטער מחמת הקור ויהיה חשש ברכה לבטלה". וכדאי לעיין גם בדברי הברכי יוסף (סק"ח):

יש שנסתפק אם רצו להחמיר על עצמן אותם שהם פטורים מסוכה לאכול ולישן, מה אם מברכין עליה, וכתב בספר בית מועד דהואיל וקבעה עליו חובה גילה דעתו שאינו מצטער ומברך. עד כאן דבריו. ונראה לי שאין לסמוך על סברא זו, דידע איניש בנפשיה כמו הצער עלה, ואעיקרא דין אתר הדיוט, ואין ראוי לישב בסוכה אם הוא פטור, ולא מקרי חומרה. ואם לא ישמע זה בקול מורים ורוצה להחמיר במקום דלא שייך חומרה מהיכא תיתי שיברך, ואם בירך הוי ברכה לבטלה.

ב. בגמרא בדף ט. מובא: "מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה? תלמוד לומר 'חג הסכות שבעת ימים לה' ' (ויקרא כ"ג, לד)". כמובן, כאשר אדם יושב בסוכתו ומקיים בכך מצווה, אין זו הנאה בעייתית מעצי סוכה. אך מה בדבר אדם הנשאר בסוכתו בעת גשמים וכדומה? בעל שו"ת עונג יום טוב (סי' מ"ט) האריך בשאלה זו: הוא מקשה על הרמ"א, שציין רק שנקרא הדיוט ולא התייחס לאיסור שיש בכך, והעלה תירוצים שונים, עיין שם.

בהנחה שהיסוד העולה מהרמ"א הנו פשוט ומוסכם (מנהג חב"ד להמשיך לאכול בסוכה בזמן גשמים, וייתכן שבעתיד נוכל ללמד עליו סנגוריה), יש לחזור ולהתייחס להבחנה שראינו בין שתי המציאויות של מצטער. בעל מחצית השקל (על המגן אברהם בתחילת סי' תרל"ט) הבין שדינו של הרמ"א שייך גם במי שטורח לפנים משורת הדין לחצות נהר על מנת להגיע לסוכה. להבנתו, אין כל חילוק בין שתי המציאויות השונות. ואולם, רבי עקיבא איגר השיג עליו:

דאין זה דומה לפטור ועושה, דזהו שייך רק ביושב בשעת ירידת הגשם, דבאותה שעה הוא פטור מישיבת הסוכה, מה שאין כן בזה, דלא היה מוטל עליו הטורח לעבור בספינה, אבל אחרי שכבר עבר, אחר כך כשהוא שם במקום הסוכה ואין לו טרחה, מחוייב הוא לישב בסוכה ומצוה קעביד ושפיר מברך

(שו"ת ר' עקיבא איגר מהדורא קמא סי' ס"ח).

לפי רבי עקיבא איגר, יש מקום לדון אם בהחמירו על עצמו לחצות את הנהר קרוי הוא הדיוט, אך בעת הישיבה בסוכה הוא מקיים מצווה ואף נחשב מחויב בדבר, שכן כעת כבר יש לכך אופי של ישיבה כעין דירה. יש להוסיף, שאם הסיבה להגדרת החמרה זו כמנהג הדיוטות היא מפני שאין בישיבה זו כל ערך, אזי במקרה זה אין לחוש לכך, וכך כתב בביאור הלכה על הרמ"א הנ"ל בשם ספר ביכורי יעקב:

נראה לי דמה דאמרינן שאינו אלא מעשה הדיוטות ואינו מקבל שכר, זה דוקא כשפטור בעת הישיבה, כגון שמצטער וכדומה, ובפרט בגשמים כיון שהם כשפיכת כוס על פניו, שרבו הראה לו שאינו רוצה בעבדותו, והוא רוצה לכוף רבו לעבדו, שאין זה דרך ארץ. אבל מי שפטור משום טרחה לחזור לסוכה, כגון בפסקו גשמים בלילה או באמצע סעודתו או בהולך לסוכת חבירו, לזה יש קבול שכר עליו, דלא גרע משותה מים בסוכה דאמרינן הרי זה משובח אף שפטור מן הדין וכנ"ל, וכל שכן זה, שבשעת ישיבה מקיים מצות סוכה כראוי, רק שלכתחלה לא היה מחוייב לילך לשם, ולכן גם הגהת מיימוני לא כתב רק 'כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא', דמשמע שבעת ישיבתו פטור.

* * *

בשבוע הבא נחל בע"ה באחת הסוגיות היסודיות ביותר לליבון מהות מצוות הישיבה בסוכה: מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בדף כז.. בשבוע הבא נתמקד בשיטת רבי אליעזר. יש ללמוד את המשנה שם ואת הגמרא עד "אחת לכבוד קונך". בנוסף לכך:

1. תוס' ד"ה תשבו (עד "לילות כבימים"), והא, חזר, במיני. מהרש"ל בחכמת שלמה על רש"י ד"ה חזר בו, מהרש"א שם.

2. ריטב"א ד"ה הא דתנן ועוד אמר רבי אליעזר, ד"ה והא דתנן ועוד אמר רבי אליעזר - עד סוף העמוד.

3. תוס' הרי"ד:

"ועוד אמר ר"א מי שלא אכל בלילי יו"ט הראשון משלים בלילי יו"ט האחרון. פירוש: משלים ואוכל בסוכה, ואין כאן משום בל תוסיף, שכיון שהוא מתכוין להשלים חסרון שבעת ימי הסוכה, אין זה מתכוין להוסיף. ובודאי אילו אכל כל ארבע עשרה סעודות בסוכה ועוד היה אוכל בליל שמיני בסוכה, זה היה בל תוסיף. והמורה פירש שאם ימלא החסרון בסוכה איכא בל תוסיף, ואינו נראה לי".

4. תוס' הרא"ש:

"והאמר ר' אליעזר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. ופירש רש"י: כיון שחייב אדם לאכול בסוכה, היאך ישלים בלילי יו"ט האחרון? הא אי אכיל בסוכה לשם מצוה קא עבר משום בל תוסיף! וקשה לי: אם כן, מאי קא משני דחזר בו ר' אליעזר ממאי דקאמר דחייב אדם לאכל י"ד סעודות בסוכה? מכל מקום, אכתי (מאי שאני) היאך ישלים בליל יו"ט האחרון בסוכה? הא קעבר משום בל תוסיף! ונראה לי דהכי פריך: והאמר ר' אליעזר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה - ואמאי קאמר מי שלא אכל יו"ט הראשון? הוה ליה למימר מי שלא אכל אחת מן הסעודות ישלים. ומשני: חזר בו ר' אליעזר. אבל מה שאוכל בלילי יום טוב האחרון חוץ לסוכה לא קשיא ליה, מידי דהוה אשכח ולא התפלל מנחה בשבת יתפלל במוצאי שבת שתים של חול ויוצא בתפלת חול מה ששכח ולא התפלל תפלת שבת, כיון דלא איפשר בענין אחר, הכי נמי מי שאינו יכול לאכול בסוכה יוצא אפילו חוץ לסוכה.

חזר בו ר' אליעזר. פירש רש"י: חזר אצל חכמים ומודה שאין לדבר קצבה ואם רוצה להתענות יתענה חוץ מלילי יו"ט הראשון. וקשה לפירושו, דלישנא ד'ישלים' ו'אם השלים' לא משמע כלל לשון תשלומין אלא השלמת חשבון של י"ד סעודות. ועוד, כיון דממצה ילפינן, לא מצינן שיהו תשלומין לאכילת מצה של לילה הראשון של פסח. ועוד משמע קצת בירושלמי דבעי כזית דגן לסעודתו של יו"ט הראשון של חג כמו גבי מצה, והכא אמרינן דישלים במיני תרגימה. ועוד מעובדא דאפטרופוס של אגריפס משמע דלא פטר ר' אליעזר בסעודה אחת. לכן נראה לפרש: חזר בו ר' אליעזר ממה שהיה רוצה להשלים בסוכה, ולעולם י"ד סעודות בעי, והכי איתא בירושלמי: א"ר יצחק: למצוה הושוה, לכתחלה צריך לאכול בסוכה, ואם לא אכל משלים בשמיני בלא סוכה".

שאלות מנחות:

1. באר את סברתו של רבי אליעזר כפי שהיא עולה מתחילת הסוגיה.

2. מהי שאלה הגמרא על רבי אליעזר, ומה השיבה לפי הגישות השונות? חלק את הראשונים לשני מחנות מרכזיים בהבנת שיטת רבי אליעזר במסקנה. איזה מחנה קל יותר להבנה?

 

 


[1] הדברים מובאים גם בפירוש הרמב"ן על התורה (ויקרא כ"ג, מב): "כל האזרח... כל אשר כאזרח רענן בביתו, להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך".

[2] רבי יהודה בר ברכיה, אחיינו של בעל המאור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)