סוכה | דף כו | העוסק במצווה פטור מן המצווה

א

הגמרא מביאה שני מקורות לדין העוסק במצווה. המקור הראשון לומד מן הנאמר בקריאת שמע "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" (דברים ו', ז; י"א, יט). הגמרא מבינה שהציווי מתייחס דווקא לישיבה של רשות ולהליכה של רשות, שאם לא כן, הייתה התורה צריכה לכתוב 'בשֶבֶת... ובלֶכֶת'; תוספת ה-ךָ מלמדת שמדובר דווקא בישיבה ובהליכה שהן שלך. ניתן להסיק מכאן תפיסה מעניינת מאוד, שעולם הציוויים של התורה מתייחס לעולם החול דווקא, אך כאשר עוסק אדם בקודש, המצוות האחרות כלל אינן מתייחסות אליו.[1] להלן נראה שהסבר זה תואם גישה מסוימת בראשונים, בעוד שגישה אחרת מבינה את דין העוסק במצווה באופן שונה.

המקור השני נלמד לא מילפותא כי אם מהתנהגות: מספר ימים לפני חג הפסח של השנה השנייה ליציאת מצרים הזדקקו כמה יהודים לקבורתו של מת, ולא נמנעו מכך אף שידעו כי הדבר ימנע מהם להקריב את הפסח במועדו.

הגמרא עושה צריכותא בין שני המקורות:

צריכא. דאי אשמעינן התם - משום דלא מטא זמן חיובא דפסח, אבל הכא, דמטא זמן קריאת שמע - אימא לא; צריכא. ואי אשמעינן הכא - משום דליכא כרת, אבל התם דאיכא כרת - אימא לא; צריכא.

כאשר לפנינו צריכותא שכזאת, ניתן להבין את המסקנה בשתי צורות. ייתכן שלאחר שני הלימודים יש דין אחד של עוסק במצווה פטור מן המצווה - הן כאשר הגיע זמן החיוב של המצווה האחרת הן כאשר היא ברמת חומרה של כרת. ואולם, אפשר גם - וכך נטו להבין התוספות (כה: ד"ה משום) - שאף למסקנה יש שני דינים נפרדים: דין אחד פועל גם כאשר הגיע זמן החיוב, אך הוא אינו מופעל כאשר המצווה האחרת היא ברמת חיוב של כרת; ודין שני מועיל גם למצוות ברמה של כרת, אך אינו שייך כאשר הגיע כבר זמן החיוב של המצווה.

לפי הכיוון השני, מדובר בשני דינים בעלי אופי שונה ביותר. הדין הראשון מעניק, כפי שביארנו, מעין 'חסינות מציוויים' לעוסק במצווה, ולחסינות זו יש יוצאי דופן: ציוויים ברמת כרת.

הדין השני, לעומת זאת, במהותו כלל אינו דין של עוסק במצווה פטור מן המצווה. לא מצוות העיסוק במת היא שמנעה מאותם אנשים להקריב את הפסח, כי אם היותם טמאים. אמנם הם יכלו להביא מציאות זו בחשבון ולהימנע מעיסוק במת, אך באותו זמן טרם חל עליהם חיוב הפסח, והם נקטו בכלל "אין מעבירין על המצוות": כאשר באה לידך מצווה כעת - התעסק בה, ואל תתחשב בתכנונים ובחישובים שונים לגבי מצוות עתידיות. דין זה אינו מובן מאליו, שכן הוא תקף גם כאשר המצווה העתידית חמורה מן המצווה הנוכחית, וכדברי רש"י: "אלמא מצוה קלה הבאה לידך, אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא".

מדוע באמת אין להתחשב בחומרתה היתרה של המצווה העתידית? ייתכן שהסברה היא שאין לו לאדם אלא מקומו ושעתו, ואל לו להעדיף תכנונים עתידיים על פני מצווה שנקרתה לפניו כעת.

סברה שונה מעלה הרמב"ם בפירושו למשנה, אלא שבניגוד לדברינו, הוא מעלה אותה הן ביחס ל"אין מעבירין על המצוות" הן בדין העוסק במצווה פטור מן המצווה. שנינו במסכת אבות (פ"ב מ"א): "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". וביאר הרמב"ם:

סיבת זה, שאין אתה יודע מתן שכרן, ובאור זה הענין כמו שאספר, וזה, שהתורה כולה - ממנה מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אמנם מצוות לא תעשה, הנה ביאר הכתוב העונש על כל אחת מהן, מלבד המעט, וחייב בקצתן מיתות, ובקצת כרת, ומיתה בידי שמים, ומלקות, וידענו מן העונשים מצוות לא תעשה כולן, מה מהן איסורו חמור ומה מהן למטה מזה... ומאלה המדרגות נדע גודל החטא וקוטנו. אבל מצוות עשה - לא נתבאר שכר כל אחת מהן מהו אצל ה', עד שנדע מה מהן יותר חשוב ומה מהן למטה מזה, אלא ציוה לעשות מעשה פלוני ופלוני, ולא ייודע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל ה', ולפיכך ראוי להשתדל בכולן. ומפני זה העיקר אמרו: 'העוסק במצוה פטור מן המצוה', מבלי הבחנה בין המצוה אשר הוא עוסק בעשייתה והאחרת אשר תחלוף ממנו. ולזה גם כן אמרו 'אין מעבירין על המצוות', רצונו לומר: אם הזדמן לך מעשה מצוה, אל תעבור ממנו ותניחנו כדי לעשות מצוה אחרת..

לפי הרמב"ם, הסברה שלא להעדיף את המצווה החמורה על פני הקלה היא שאינך יודע שהיא אכן חמורה יותר. הדבר המעניין הוא, שלפי הרמב"ם זו גם הסברה לדין העוסק במצווה, לאמור: הסיבה שעליך להתמיד במצווה שבה אתה עוסק גם כשהגיע זמן חיובה של המצווה השנייה אינה חסינות שיש לך כעוסק במצווה אחרת, אלא שאין לך כל ודאות שהמצווה האחרת חשובה יותר; במצב כזה של ספק עליך להימנע מהכרעה, והמשמעות המעשית של עיקרון זה היא להמשיך במצווה שבה עסקת עד עתה.

ב

שתי תפיסות אלו באות לידי ביטוי במחלוקת ראשונים בסוגייתנו לגבי היקף דין העוסק במצווה. כתבו התוספות:

שלוחי מצוה - הולכי בדבר מצוה, כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין, פטורין מן הסוכה ואפילו בשעת חנייתן, כך פי' בקונטרס... ותימה, אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין, דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות... וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות.

לתוספות פשוט שכאשר יכול אדם לקיים את המצווה השנייה שלא על חשבון המצווה הנוכחית - עליו לעשות כן. גישה זו מתבקשת ביותר על פי דברי הרמב"ם, שהרי אם יסוד הפטור הוא שאינך יודע מתן שכרן של מצוות, ברור שעליך לקיים את שתי המצוות אם הדבר אפשרי.[2]

ואולם, הר"ן (יא. בדפי הרי"ף ד"ה ואיכא) חלק על התוספות וכתב:

דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן... כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות, אף על פי שאפשר.

כאמור, על מנת להרחיב את הפטור גם למצבים שבהם מצווה אחת אינה באה על חשבון השנייה, אין די בסברתו של הרמב"ם בפירוש המשנה, שאינך יודע איזו מצווה עדיפה, אלא יש לאמץ את התפיסה שהתורה העניקה חסינות מציווייה למי שעוסק במצווה - וכך אכן משתמע מלשונו של הר"ן.

האור זרוע (חלק ב סי' רצ"ט) הגיע אף הוא למסקנתו של הר"ן, אך בדרך מעניינת. הוא מקבל את יסודו של הרמב"ם, ואף מודה שיסוד זה כשלעצמו מביא לגישת התוספות - אלא שלדעתו כדי להגיע ליסוד זה אין צורך בפסוק:

ואי אינו יכול לקיים את שניהם, אמאי אצטריך קרא למיפטריה, דמאי טעמיה יסתלק מן המצוה שעוסק בה ויתעסק במצוה אחרת, אפילו מצוה קלה לא שביק בעבור מצוה חמורה, שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות, ותו ד'אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס' (אבות פ"א מ"ג). אלא ודאי אף על פי שיכול לקיים את שניהם פטריה רחמנא, וגזירת מלך היא.

יש להעיר, שתפיסתם של הר"ן והאור זרוע אינה כה פשוטה מבחינה מחשבתית. בקיום מצוות יש ממד של עשיית צו ה' באשר הוא, ומצד זה אכן ניתן להבין שיש פטור למי שכבר עוסק במילוי צו ה'. ואולם, קיים גם ממד נוסף - הפן הערכי הייחודי לכל מצווה ומצווה - ואין ברור כיצד מתקיים ממד זה בכך שהאדם עוסק במצווה אחרת. ייתכן שממד זה כשלעצמו אכן אינו זוכה לחיוב פורמלי, אך הוא זה שעומד ביסוד הציפייה שמעלה הר"ן שאם יכול אדם לקיים את המצווה השנייה ללא טורח מיוחד - יעשה כן, וכדלהלן.

תוספות הביאו ראיה לכך שאין פטור למי שיכול לקיים את שתי המצוות: "דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות". תשובתו של הר"ן לראיה זו היא שהפטור ניתן רק למי שעוסק במלאכתו של מקום, ולא לכל אדם השרוי בקיומה של מצווה; מי שזוכה לחסינות (מלבד אולי ממצוות ברמת כרת) הוא העוסק במצווה. אמנם הר"ן מודה, שאם יכול אדם לקיים ללא טורח את שתיהן עליו לעשות כן, אך אין זאת אלא בבחינת "מהיות טוב אל תקרא רע" (ברכות ל ע"א).

דברי הר"ן מציבים בפנינו שאלה חדשה. עד כה עסקנו בשאלת יסוד הפטור והיקפו. ברם, יש לברר מה קורה כאשר הפטור מופעל, ובכל זאת מקיים האדם את המצווה שהוא פטור ממנה: האם דין העוסק במצווה פטור מן המצווה מגדיר את מעשהו כחסר משמעות הלכתית, או שמא עדיין מדובר במעשה מצווה, אלא שלא היה חיוב לעשותו?

לכאורה תלויה שאלה זו אף היא בשתי הגישות השונות שראינו באשר ליסוד הדין. לפי גישת הרמב"ם, שאין להעדיף את המצווה האחרת על פני הנוכחית משום שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, מסתבר שאם החליט האדם בכל זאת לוותר על המצווה הנוכחית ולפנות לחברתה, הוא אכן קיים את המצווה השנייה, אף שנהג שלא כדין. לעומת זאת, לפי גישת הר"ן, שהתורה לא חייבה במצווה השנייה את מי שעוסק במלאכתו של מקום, ניתן לומר שגם אם יבצע אותה, היא לא תהיה בגדר מצווה, שהרי כלל לא נצטווה על כך.

ואולם, הראשונים דוחים תלייה זו על שני אגפיה. הר"ן, כאמור, מדגיש שאין כאן הפקעה טוטלית, וכדאי לקיים את שתי המצוות משום "מהיות טוב אל תקרא רע". הריטב"א, מנגד, מסכים עם גישת התוספות, ואף על פי כן הוא רואה את ביצוע המצווה השנייה (כאשר הוא עומד בסתירה לראשונה, שאם לא כן, דין העוסק במצווה כלל לא שייך לשיטתו) כרשות בעלמא. וזה לשון הריטב"א:

דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ומייתי לה בגמרא מקרא. ותימה, דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשאי אפשר לקיים שתיהן... וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו, למה לי קרא? פשיטא! למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת?! ויש לומר, דהא קא משמע לן דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה - אין הרשות בידו; סלקא דעתך אמינא איפטורי הוא דמיפטר מינה, אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קא משמע לן דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות, ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות.

הריטב"א סבור כי אף שאין מדובר בחסינות מציווי, אלא בהעדפת המצווה הנוכחית כשחברתה באה על חשבונה, התורה חידשה שבמצב של התנגשות שכזו בטלה המצווה השנייה, ואם יבצע אותה - יהיה זה בבחינת דבר של רשות בלבד.

ג

הבה ננסה כעת לבחון נפקא מינות לשאלה האחרונה: האם דין עוסק במצווה מפקיע לחלוטין את חיוב המצווה השנייה, או שמא הוא מהווה פטור חיצוני בלבד.

כידוע, אדם שלא התפלל חייב בתפילת תשלומין. ואולם, פטור זה שייך רק כאשר היה על האדם חיוב תפילה שלא בא לידי ביצוע. לכן פוסק השו"ע (יורה דעה שמ"א, ב) שאונן שהחמיץ תפילה לא יחזור ויתפלל, שהרי כלל לא היה בר חיובא בזמן התפילה. מה יהיה הדין בעוסק במצווה? הדבר תלוי כמובן בהבנות השונות שראינו: אם המצווה הראשונה הפקיעה את חיוב השנייה והפכה אותה לרשות בעלמא, מסתבר שכלל לא היה בר חיובא; אם היא הייתה בגדר מעשה מצווה לא-מחויב, נראה שיוכל להתפלל תפילת תשלומין.

בשאלה זו נחלקו הט"ז והדרישה:

ביורה דעה סי' שמ"א כתב בסעיף ב דמי שמת לו מת בשבת, במוצאי שבת לא יתפלל, ובבוקר אין צריך להתפלל שתים כדי להשלים תפלת הערב, שכבר עבר זמנה, ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית, שמתפלל שחרית שתים, כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל. עד כאן לשונו.

וכתב שם בספר דרישה וזה לשונו: מכאן היה נראה דהוא הדין למתעסק בצרכי צבור וכיוצא בו בזמן התפלה, שפטור מלהתפלל כמו שכתב הטור סימן צ"ג, ומתוך העסק עבר זמן אותה תפלה, שגם כן אין צריך להשלימה בזמן תפלה שלאחריה להתפלל שתים, אחת לתשלומין, כיון שגם כן בזמן העסק היה פטור מן התפלה כמו באבילות דהכא, דמה לי אונס דאבילות או עסק דמצוה, ולדעתי כל שכן הוא, דהא בצרכי צבור גם כן עבד עבודת השם. עד כאן לשונו.

ותמה אני אם יצא דברים אלו מפי אותו צדיק, דהא כל שהוא אונס מקרי פטור מתפלה, וכאן אמרינן בהדיא דאם נאנס מתפלל שתים. ותו דכתב בתרומת הדשן סימן ה' במי שהיה טרוד אצל הפקיד מחמת חוב ולא היה יכול להפטר אלא אם כן בהפסד ממון, ובתוך כך עבר זמן התפלה, דמקרי אונס אף על גב דמחמת ממון הוא, ומתפלל אחר כך שתים, הרי לך בהדיא אף על גב דהיה פטור באותה שעה של תפלה מחמת טרדא דמקרי אונס, והוא הדין נמי פטור מחמת טרדא דמצוה של צורכי צבור, דכל עיקר טעם אותה התשובה דתרומת הדשן היא מטעם דחשיב כמו טרדא דמצוה, ואם כן נסתרה דעת בעל הדרישה בזה.

ואין דמיון בזה לפטור דאבילות, דהתם אפשר לו להתפלל, דהא יושב בטל, אלא שחכמים פטרוהו, ועל כן אין שייך שם תשלומין, דאין זה מקרי אונס אלא פטור.. מה שאין כן כאן, דהוא אין בו פטור, אלא שיש עליו אונס שלא היה יכול להתפלל שאין לו פנאי, והוה כמו חולה שאין יכול להתפלל או שיכור, כל זה מקרי אונס, כיון שהוא עצמו בר חיובא הוא, ועל זה ודאי תקנו תשלומין. כנלע"ד פשוט (ט"ז אורח חיים ק"ח, א).

לאור ההבנות הנ"ל ננסה עתה לבחון את מעמדו של אדם שנפטר ממצווה מסוימת מדין עוסק במצווה, ואף על פי כן החמיר על עצמו וקיים אותה. לצורך העניין נניח שהדבר לא היה על חשבון המצווה הקודמת, ושאף במצב זה קיים הפטור, כדעת הר"ן. כאמור, מלשון הר"ן משתמע שאדם שכזה קיים מצווה, בעוד שמלשונו של הריטב"א משמע שמדובר ברשות בעלמא (ואין זה משנה לצורך העניין שלדעת הריטב"א הפטור אינו תופס במצב זה).

בבחינת שאלה זו יש להתייחס לשלוש נפקא מינות אפשריות:

1. האם כאשר יסתיים העיסוק במצווה הראשונה יהיה עליו לחזור ולבצע את המצווה השנייה, או שמא יצא ידי חובה בכך שביצע אותה בזמן הפטור? השו"ע פוסק בהל' פסח (בעקבות הגמרא בראש השנה כח.): "אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות" (אורח חיים תע"ה, ה). לענייננו, השאלה היא אם העוסק במצווה מופקע ממצוות בדומה לשוטה, או שמא באופן בסיסי שייך הוא במצווה אלא שיש לו פטור.

2. האם העוסק במצווה רשאי לברך על המצווה השנייה? האשכנזים פוסקים כדעת רבנו תם, לפיה אישה יכולה לברך על מצווֹת עשה שהזמן גרמן על אף שהיא פטורה מהן, מתוך הנחה שלמרות הפטור יש לפעולה שהיא מבצעת משמעות של מעשה מצווה. האם כך הם פני הדברים גם ביחס לעוסק במצווה?

3. האם יכול העוסק במצווה שבוחר לקיים את המצווה השנייה להוציא אחרים ידי חובתם במצווה זו? הגמרא בראש השנה (כט.) אומרת שגבר, החייב במצוות שופר, יכול להוציא אחרים ידי חובה גם אם הוא עצמו כבר יצא לפני כן, על יסוד דין ערבות. אישה, לעומת זאת, אינה יכולה להוציא ידי חובה גם אם לא שמעה תקיעה לפני כן. נמצא שבעוד שלאישה שלא שמעה תקיעה יש יתרון על פני גבר שכבר תקע - שלפי רבנו תם יכולה היא לברך עבור עצמה (בניגוד לגבר שכבר יצא ידי חובה) - יש לה גם חיסרון, שהיא אינה גברא בר חיובא, ולפיכך אינה יכולה להוציא אחרים ידי חובה. ובחזרה לענייננו: האם נחשב העוסק במצווה לגברא בר חיובא ביחס למצווה השנייה?

לשתי השאלות האחרונות התייחס המהר"ח אור זרוע בתשובותיו (סי' קפ"ג):

בחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצות כל זמן שהם בבית רבם, כרב חסדא ורבה בר רב הונא, שהיו פטורים כל זמן שלא שמעו הדרשה. ומכל מקום, אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולין, מידי דהוו אנשים. שפסק רבנו תם זצ"ל שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא. ולהכי יוכלו להוציא בתקיעת שופר את החייבים. ולא אמרינן דלא אתי הפטור אפילו מדרבנן ויוציא את החיוב, דכל ישראל עריבים זה בזה. וכדאמר בראש השנה דכל הברכות אף על פי שיצא מוציא.

המהר"ח אור זרוע לוקח כמודל את מעמדן של נשים במצווֹת עשה שהזמן גרמן לשיטת רבנו תם. אם כן, הוא מבין שאף כאן יש רמת ביניים: קיום ברמה של "אינו מצווה ועושה". אמנם בניגוד לנשים, כאן מדובר באנשים שמבחינת הגדרת הגברא שייכים במצווה המדוברת, ועל כן הם גם יכולים להוציא אחרים ידי חובה.[3] באשר לשאלה הראשונה אין אצלו התייחסות מפורשת, אך יש להניח שגם כאן התשובה תהיה שהוא יצא ידי חובה בעשייה בזמן הפטור, שכן היה לה אופי של מעשה מצווה.

התייחסות נוספת לשאלות אלו נמצאת במשנה ברורה, אלא שאת דבריו לא זכיתי להבין, ועל כן אודה מאוד לכל מי שיגיב ויציע הסבר לדבריו. הבאנו לעיל את דברי השו"ע בהל' פסח: "אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות". וביאר המשנה ברורה שם סקל"ט: "רוצה לומר שהיה אז בכלל שוטה ואינו איש". והוסיף וכתב בשער הציון:

לאפוקי שומר אבידה או משמר המת, אף דהוא גם כן פטור אז מכל המצות, אם אכל מצה אזי יצא ידי חובתו, דהוא איש, אלא שאז לא חייבתו התורה מפני שהוא עוסק במצוה אחרת. ומכל מקום, מסתפקנא אם יוכל אז לברך ברכת אכילת מצה 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' כיון שהוא אז אינו מצווה על זה.

לדבריו, ברור שהעוסק במצווה שאכל מצה אינו חייב לחזור ולאכול. הנחה זו אינה פשוטה, שכן לפי הריטב"א מעשהו היה בגדר רשות בעלמא, וקשה לומר שיוצאים בכך ידי חובה.. וגם לשיטת מהר"ח או"ז, אין זה אלא בגדר "אינו מצווה ועושה", ואין זה פשוט שאינו חייב לשוב ולעשות זאת שנית בגדר "מצווה ועושה". המשנה ברורה חייב אפוא להבין - בניגוד לשיטות אלו - שיש לכך גדר של מעשה מצווה ממש, אף שאינו מחויב בדבר; וכיצד, אם כן, ניתן לומר שאי אפשר לברך על כך? הלוא זהו מעשה שמוציא אותו ידי חובה?!

* * *

בשיעור הבא נעסוק בדין מצטער ו"תשבו כעין תדורו". יש לחזור על הגמרא כה:, בעיקר "ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בסוכה... איבעי ליה ליתובי דעתיה"; ולהתקדם בדף כו. "ת"ר שומרי העיר... מצטער הוא פטור משמשיו לא" [רצוי גם כט. "ת"ר היה אוכל בסוכה וירדו... עמוד השחר"].

מקורות נוספים:

1. מרדכי סי' תש"מ "דאמר רבא...", ובהגהה בצד; רא"ש סי' ז'; רש"י כה: ד"ה צערא דממילא.

2. [שו"ע סי' תר"מ סעיפים ד, ה; ט"ז סק"ז-סק"ח].

3. תוס' כו. ד"ה הולכי; ריטב"א כו. ד"ה פרצה "ומאי דדרשינן בכל דוכתא..."; ריטב"א כח: ד"ה רבא "ויש לשאול...".

4. שומרי גנות ופרדסים - רש"י; שיטת ריב"ב (יב. בדפי הרי"ף) "אביי אמר... בין בלילה"; ריטב"א ד"ה ת"ר, שומרי, פרצה; ר"ן יב. ד"ה רבא אמר.

5. [רמ"א סי' תרל"ט סעיף ז; ביאור הלכה ד"ה וכל, ד"ה הדיוטות; ביאור הלכה בתחילת סי' תר"מ].

שאלות מנחות: מהו המקור לדין מצטער, ומהן סברות היסוד בדין זה? האם יש מקום להבחין בין מצבים שונים של צער?