דילוג לתוכן העיקרי

כוונות בתפילה

לאחר שעסק ר' חיים במהות האדם תוך כדי בחינת חלקי הנפש השונים המושפעים ממעשה המצוות, לימוד התורה והתפילה, הוא פונה לעסוק בכל אחד מתחומים אלו בפני עצמו.

דבריו של ר' חיים מילאו אותנו במוטיבציה ואחריות מאוד גדולה לכל מעשה ומעשה שאנו עושים. כעת יש לברר באופן פרטי כיצד לעשות כל מעשה בצורה הנכונה והראויה ביותר. אין מדובר בפרטי הלכות אלא בתודעה השכלית והנפשית שצריכה ללוות את תחומי עיסוק אלה והם: התפילה, קיום המצוות ולימוד התורה.

ר' חיים מייחד את שער ב', כפי האמור בהקדמה, לעניין התפילה. הוא פורס בפנינו מספר היבטים שיש לשים אליהם לב ולתת עליהם את הדעת. תחילה הוא פותח בפסוק שמהווה את המקור לתפילה; בספר דברים (יא, יג) שבו נאמר כי יש לעבוד את ה'

בכל לבבכם ובכל נפשכם.

בדומה, למצוות האהבה המתוארת בפרק ו' שבה נאמר:

ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

משם יש ללמוד על האופן בו יש להתפלל. אמנם הוא מעיר כי נשמט הצורך לעבוד בכל מאודך אך זה נובע מכך שזה פחות רלוונטי לעניין העבודה ויותר מתאים לעניין אהבת ה'.

את הדרישה לעבוד את ה' 'בכל לבבכם' מפרט ר' חיים ומחלק לשני חלקים:

א. טכנית - צריך לעשות תיאום כוונות בין ליבו לפיו. כלומר לתת ליבו על המילים שהוא עומד להוציא, ולהסיח דעתו מכל המחשבות האחרות הטורדות אותו. ר' חיים מדגיש שעל האדם לכוון רק על כוונת המילים והבקשות אותן הוא מבקש ולא על כוונות עליונות של האר"י שלא נמצאות בעולמו והוא צריך להעפיל אליהן.

ב. הכרתית - לא מספיק רק שיכוון למילות התפילה אלא התודעה שלו צריכה להתרומם מן הצרכים היומיומיים הגשמיים אותם הוא פוגש וחווה בכל רגע ומתענוגות העולם הזה לעולם רוחני גבוה יותר בו הוא מסתכל אך כלפי מעלה להתענג על ה'.

בהדרכות אלו מזכיר ר' חיים תפיסה חסידית שהודגשה על ידי המגיד ממזריטש לפיה אין להתפלל על צרכי הגוף הגשמיים אלא רק על דביקות בה' ועל צער השכינה וההבאה לתיקונה. אדם צריך להתפלל מתוך חוויה קיומית רוחנית גבוהה ולא מתוך התבוססות בעולם הזה ותענוגותיו. ר' חיים חולק בנקודה מהותית מאוד על בעלי החסידות, מבחינתו המדרגה השניה אותה הוא מכנה כטהרת הלב אינה לעיכובא אלא רק למצווה כי העיקר בכל המצוות הוא המעשה ובתפילה העיקר הוא אמירת המילים. זאת בעוד שבעלי החסידות העמידו על נס את עניין כוונת הלב הרוממה בתפילה ובלעדיה אין ערך לתפילה ומוטב לדחות את זמנה ולהרבות בהתכוננות אליה.

על ידי אמירתו האחרונה הוא סותם כל פתח לחריגה מהדקדוק המעשי לצרכים אלו כפי שנראה בעז"ה בעיונים הבאים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)