דילוג לתוכן העיקרי

מגילה | דף כה ע"ב | קדושת בית כנסת

מוקדש לקהילת Lincoln Square Synagogue אשר היו לי לאכסניה ומקום של תורה בשנתי האחרונה בחו"ל. יהי רצון שהקב"ה ישרה את שכינתו בבניין החדש, וכי המבנה החדש יהיה בבחינת "בתי כנסיות של בבל על תנאי הם עושים"
30.12.2015
קובץ טקסט

 

 

פתיחה [1]

אחד מהנושאים המרכזים בפרקינו[2] הוא מעמד קדושתו של בית הכנסת. ואולם, בטרם נדון בקדושה זו, עלינו בכלל לשאול את עצמנו האם יש קדושה לבית כנסת? ברמה האינטואיטיבית, כל אחד יאמר שודאי שיש, ונראה שזו האמת, אולם יש לדון מהיכן נובעת קדושה זו, ואיזה אופי של קדושה יש לו? לשאלות האלו יש השלכות רבות לאורך המחצית הראשונה של פרקנו, ובנושא זה נדון בשיעור זה.

קדושת בית כנסת

אנו מוצאים שלוש דעות מרכזיות ביחס לקדושת בית הכנסת:

א. קדושת בית כנסת - כקדושת תשמישי מצווה.

הרמב"ן בפירושו למסכת, מסביר כי לבית כנסת יש קדושה הנובעת מהיותו "תשמיש מצווה":

"דבית כנסת הכנסת עשו אותו כתשמישי מצווה לולב וסוכה, והן עצמם, אעפ"י שנזרקין לאחר זמן, בזמן המצווה יש בהן קדושה של כבוד... לפיכך בית הכנסת, כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו. אבל אם נמלכו למכרו כבר עבר זמן מצותו כסוכה לאחר שבעה, ונפקעה קדושה מיניה" (כה: ד"ה לפי).

הרמב"ן מסביר כי קדושת בית הכנסת נובעת פשוט מן העובדה שאנו משתמשים בו לצורך מצווה. את אופי הקדושה מגדיר הרמב"ן כ"קדושה של כבוד" - כלומר, ישנם כללי התנהגות של כבוד הנגזרים מהעובדה שהמקום מוקצה לקיום מצווה, אבל המקום עצמו לא קדוש.

בפועל, מדברי הרמב"ן עולים שני חידושים, אשר כל אחד מהם תלוי בשני:

* הרמב"ן משווה בין קדושת בית כנסת לקדושת לולב. כשם שבלולב, לאחר שכבר לא משתמשים בו למצוותו (דהינו לאחר שבעת ימי הסוכות) אין בו קדושה ומותר מעיקר הדין לעשות בו כל שימוש. כך גם ביחס לבית כנסת - כל עוד בית הכנסת בשימוש יש לו קדושה, אבל אם הוחלט לא להשתמש במבנה עוד כבית כנסת - לא חלים כלפיו כל דיני קדושת בית כנסת.

* קדושת בית הכנסת אינה קדושה ב"חפצא". הבניין לא קדוש מצד עצמו, אין בעציו ואבניו שום קדושה, ולכן לא חלים פה דיני פדיון למיניהם[3].

ב. קדושת בית כנסת - קדושה מדבריהם.

הר"ן מביא את דברי הרמב"ן וחולק עליו:

"... כיון שעיקרו לומר בו דבר שבקדושה - הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם" (ח. באלפס).

הר"ן מסביר כי אמנם מעיקר הדין אין כלל קדושה לבית כנסת, אבל בגלל השימוש שלו לדברי קדושה - חכמים הטילו בו קדושה[4]. אם-כן, הר"ן חולק על הרמב"ן בשתי הנקודות שהועלו לעיל:

* גם אם שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מחליטים למכור את בית הכנסת או להפסיק את שימושו - לדעת הר"ן בית הכנסת עדיין עומדת בקדושתו.

* יש צורך במערכת של פדיון כדי להפקיע את הקדושה מבית הכנסת.

ג. קדושת בית כנסת - כקדושת מקדש.

הגמרא מסבירה כי גם לאחר שעם ישראל יצא לגלות - השכינה עמהם. אחד הביטויים לנקודה זו, מביא רבי יצחק:

"'ואהי להם למקדש מעט' - אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" (מגילה כט.).

יש מהראשונים אשר לקחו את ההשוואה הזו בין בית מקדש לבית כנסת - צעד נוסף קדימה, והסבירו כי קדושת בית כנסת היא מעין קדושת מקדש[5]. בראשם של ראשונים אלו ניצב היראים המחדש כי איסור יראת מקדש שייך גם כן לבתי כנסיות:

"'ויראת מא-לוהיך' - צוה בהכנס אדם למקדש או בבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד, דכתיב בפרשת בהר סיני 'את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו'... ומצינו בית הכנסת ובית המדרש שנקראו מקדש, דתניא בתורת כוהנים: 'והשימותי את מקדשיכם' - מקדש מקדשי מקדשיכם - לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. למדנו, כשאמרה תורה את מקדשי תיראו - שבתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל" (סי' ת"ט).

אם-כן, היראים כולל בתי כנסיות ובתי מדרשות באיסור מורא מקדש, וסביר להניח כי הרחבה זו נובעת מאופי דומה לקדושת המקום[6]. חיזוק נוסף להנחה זו אפשר למצוא בנוגע להלכות מעילה בקודש (אדם הנהנה הנאה של שווה פרוטה בדבר שהוקדש למקדש), שם היראים שוב פעם מרחיב את ההלכה הנוגעת לבית המקדש לדין בתי כנסיות:

"וכשם שאסור ליהנות מן ההקדש, כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפילה לדרשה, שגם זה הקדש" (סי' ק"ד).

בסופו של דבר יוצא לנו, כי היראים תופס את קדושת בית הכנסת כמעין קדושת מקדש. לדעתו, המעמד של קדושה זו הוא מדאורייתא (שלא כמו הר"ן), והדרך היחידה להפקיע את הקדושה הזן היא דרך מערכת של פדיון (בנקודה זוהוא דומה לר"ן אבל שונה מהרמב"ן)[7].

אנחנו מוצאים דעות בראשונים הלוקחים השוואה זו צעד נוסף קדימה. רבנו אברהם בן הרמב"ם, בספרו "המספיק לעובדי השם" טוען כי כשם שיש דרגות שונות של קדושה בבית המקדש, כך ישנן גם דרגות שונות של קדושה בבית הכנסת:

"...וזאת שיהיה על ידי שתיהיה יראת כבוד פחד וכבוד בלב כלפי המקום שאחורי הבימה, אשר מבחינת המעמד הם זהים למעמד העזרות הפנימיות יחסית לעזרות החיצוניות שהיו בבית המקדש" (עמ' 108 הוצאת אוניברסיטת בר אילן).

אם-כן, רבנו אברהם השווה בין המקדש לבית הכנסת, גם ביחס למרחב בית הכנסת. מכוח השוואה זו הוא הבין שישנם הבדלים ברמת הקדושה באזורים שונים במרחב בית הכנסת.

לסיכום, ראינו שלוש דעות ביחס למעמד קדושת בית כנסת.

I. תשמישי מצווה - אין לבית כנסת קדושה עצמאית, כל קדושתו נובעת מהשימוש בו כמקום תפילה.

II. קדושה עצמאית מדרבנן - בית הכנסת הוא מקום קדוש מצד עצמו, והוא מקבל את קדושתו מתקנת חכמים.

III. קדושת מקדש - יש לבית כמסת קדושה עצמית מדאורייתא, ואופיה של קדושה זו דומה לזו של המקדש.

בין מקדש למקדש מעט

בפרק הקודם ראינו כי ישנן כמה דעות בראשונים המשווים בין קדושת בית כנסת לקדושת המקדש ביחס לכמה איסורים (מורא מקדש ונתיצתו), ואולם למרות זאת, אנו מוצאים הבדלים רבים בין הקדושות. לדוגמה, להר הבית אסור לעלות "לא במקלו שבידו ולא במנעלו שברגליו ולא במעות הצרורים לו בסדינו" (ברכות סב:-סג.), ואילו ביחס לבית כנסת לא קיים איסור כזה. ממה נבוע ההבדל? הרב סולובייצ'יק הסביר כי שני המקומות שונים בתפקידם ומכאן נובעים ההבדלים. מהותו של המקדש הוא שיהיה מקום להשראת השכינה בעם ישראל, ויהודי הרוצה ל"היפגש" עם הקב"ה היה עולה למקדש ושם כביכול "ניפגש עם השכינה". בימינו, שאין מקדש, התחליף לכך הם בתי הכנסיות ואדם הרוצה ל"היפגש עם השכינה" הולך לבית הכנסת. ואולם, כאן בא לידי ביטוי ההבדל הגדול שבין המקדש לבית כנסת - במקדש אנחנו כביכול מתארחים בביתו של הקב"ה, ואילו בבית כנסת המצב הוא הפוך - שם כביכול הקב"ה בא להתארח אצלנו בבית.

הגרי"ד הביא ראיה לדבריו מסוף הסוגיה בברכות הדנה בהתנהגות האסורה בבית הכנסת. בסוף הסוגיה מביאה הגמרא את דעת רבא, המסביר את הפער בין המקדש לבין בית הכנסת:

"...אמר רבא: כי ביתו, מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש ארקיקה ומנעל לא קפיד איניש - אף בית הכנסת - קפנדריא הוא דאסור רקיקה ומנעל שרי"

(שם).

כאמור, רבא עושה השוואה בין צורת ההתנהגות של האדם בביתו, לבין הצורה בה צריך להתנהג בבית כנסת. לאור דברי הגרי"ד, דברי רבא מובנים מאוד - בית כנסת הוא הבית שלנו בו השכינה מתארחת, ולכן ההתנהגות שלנו בבית הכנסת נגזרת מהדברים עליהם אדם מקפיד בביתו כאשר יש אורחים[8]. לכן, יוצא מהגמרא כי בגלל שלא הקפידו אז על יריקה בבתים הפרטים וכניסה עם נעלים, כך גם אין איסור לעשות כך בבית הכנסת[9].

מכירת בית כנסת

אחת מהסוגיות בה באים לידי ביטוי ההבדלים בין הדעות שציינו לעיל, הינה בנוגע לשאלת מכירת בית כנסת. במשניות במסכת, מובאות שתי מחלוקות בין רבי מאיר לחכמים בעניין מכירת בתי כנסת:

"אין מוכרים את של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו - דברי רבי מאיר. אמרו לו אם-כן, אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה.

אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים - למרחץ ולבורסקי וטבילה ולבית המים..." (כז:).

במחלוקת הראשונה רבי מאיר טוען כי לא ניתן למכור בית כנסת של רבים ליחיד בגלל שמורידים אותו מקדושתו. במחלוקת השניה טוען רבי מאיר כי כל מכירה של בית כנסת, צריכה להיעשות על תנאי שתמיד יהיה להם את הזכות לקנות את בית הכנסת בחזרה.

כל הראשונים מקשים על רבי מאיר מדוע הוא דורש את שני הדברים? אם ניתן למכור את בית הכנסת רק לרבים - בשביל מה צריך תנאי הרי בית הכנסת נשאר בקדושתו? בהסבר המחלוקת מצינו כמה שיטות:

1. רש"י (מובא בריטב"א כ"ז: ד"ה אין) מסביר את מחלוקת חכמים ורבי מאיר סביב שאלת הפקעת קדושת בית הכנסת על-ידי מכירה:

חכמים סוברים כי קדושת בית הכנסת מתחללת על הדמים, ולכן אפשר למכור בית כנסת של רבים ליחיד. קדושת בית הכנסת עוברת למעות, ומאותה סיבה אפשר גם למכור אותו ממכר עולם כי כבר פקעה הקדושה.

לעומתם, לדעת רבי מאיר, גם לאחר מכירת בית כנסת, הוא נשאר תמיד בקדושתו, והקדושה אינה מתחללת על הדמים. לכן, אי אפשר למכור בית כנסת של רבים ליחיד, כי מורידים אותו מקדושתו, ולכן אפילו כאשר מוכרים בית כנסת של יחיד לרבים צריך להתנות, כדי שלא יראה כמזלזל בקדושתו ולא חפץ בו.

2. נראה כי ניתן להסביר את מחלוקת רבי מאיר וחכמים, גם לאור ההבנות שהעלינו לעיל:

חכמים סוברים כי לבית הכנסת יש קדושה שתוקפה מדרבנן (כר"ן). לדעתם, דרגת הקדושה וחומרתה נמוכים, ולכן לא יהיה בעיה לפדות את הקדושה בעזרת המעות.

לעומת זאת, לדעת רבי מאיר, תוקף הקדושה הוא מדאורייתא (כיראים), ולכן קדושתו חמורה, ואינה פוקעת, ולא ניתן לחלל את הקדושה על הדמים[10].

3. הסבר נוסף למחלוקת רבי מאיר וחכמים מובאת בדברי הרמב"ן, אשר הסביר את המחלוקת על פי שיטתו בנוגע לקדושת בית כנסת. לדעת חכמים, קדושת בית כנסת נובעת מדין תשמישי מצווה, ולכן אין לבית כנסת קדושה עצמאית ולכן אין בעיה למכור ביכנ"ס של רבים ליחיד, ואין בעיה למכור ביכנ"ס ממכר עולם. לעומת זאת לדעת רבי מאיר, יש לבית כנסת קדושה של תשמישי קדושה, כמו תיק של ספר תורה, וקדושתו אינה פוקעת.

גגות בתי הכנסת

עד כה, דנו בצד היותר מעשי של קדושת בית כנסת - מה מותר ומה אסור לעשות בבית כנסת בעקבות קדושתו. כעת נעבור לדון נעסוק בשאלת היקף הקדושה.

המרדכי במסכת שבת, מביא דיון ביחס לשימושים המותרים על גגות בתי כנסת:

"מיהו יש להזהר מלהשתמש שם תשמיש של גנאי כגון לשכב שם... ושמא דמי לעליות היכל שנתקדשו, דמקדש מעט שלנו יש לנהוג בו קדושה קצת מעין קדושת היכל דעליות היכל נתקדשו..."

(שבת סימן רכ"ח).

המרדכי מרחיב את קדושת בית הכנסת גם לגגו ולעליותיו, וזאת מתוך השוואה להיכל. לדעתו, כשם שעליות ההיכל נתקדשו, כך גם עליות בית הכנסת, וזאת למרות שהן אינן חלק אינטגראלי של בית הכנסת.

נידה בבית כנסת

לסיום, נדון במנהג שהיה נהוג במספר מקומות במדינות אשכנז, שעל פיו נשים נידות לא היו נכנסות לבית הכנסת מפאת קדושת המקום. רש"י במחזור ויטרי תוהה אחר מנהג זה:

"ויש נשים שמונעות מליכנס לבית הכנסת בימי נידותם. ואינם צריכות לעשות כן! דמה טעם הם עושות? אם מפני שסוברות הן שבית הכנסת יהי כמקדש - אפילו לאחר טבילה למה נכנסות בו והלא מחוסר כיפורים שטבל והעריב שמשו אם נכנס כרת, ואם-כן אל תכנסו בו לעולם עד שתביאו קרבן לעתיד לבא. ואם אינו כמקדש תכנסו ותכנסו... הא למדת שאינו כמקדש ויכולות הן להיכנס, אבל מ"מ מקום טהר הוא ויפה הם עושות" (מחזור ויטרי, עמ' 606).

רש"י טוען כי למרות הכל, בסופו של דבר בית כנסת אינו דומה למקדש ולכן אין איסור לנשים נידות להיכנס לבית הכנסת. לטענתו, אם בית כנסת היה מושווה בצורה מלאה למקדש, אזי היה אסור לנשים להיכנס לבית הכנסת, גם שלא בזמן נידותן.


 

[1] ישנן כמה חפיפות בין שיעור זה לבין שיעורו של אביעד ביננשטוק על "הריסת בתי כנסת" (beshiv87).

[2] הנושא הראשון הנידון בפרקנו הוא "מעלין בקודש ואין מורידין." אודי שוורץ התייחס לנושא הזה כבר בפרק שלישי ולכן לא מצאנו לנכון לחזור על נושא זה.

[3] דיני הפדיון אומרים כי במקרה ואדם מקדיש חפץ לבית המקדש ולאחר מכן הוא התחרט ורוצה להשתמש באותו חפץ - הוא צריך לפדות את החפץ, ע"י הקצאת כסף בשווי אותו החפץ בתוספת חומש. בדרך זו החפץ יוצא לחולין והכסף נתפס בקדושה.

[4] מדוע הר"ן אינו מסכים לדברי הרמב"ן ואינו מוכן לומר כי לכל הפחות יש לבית כנסת מעמד של תשמישי מצווה, כפי שמצאנו ברמב"ן? נראה כי הר"ן חולק על הרמב"ן גם ביחס להגדרת תשמישי מצווה. לדעתו, תשמישי מצווה הם רק חפצים שבלעדיהם אי אפשר לקיים את המצווה, לדוגמה: לולב, סוכה וכד'. אולם את מצוות התפילה אפשר לקיים גם בלי מבנה של בית כנסת ולכן הוא אינו מגדירו כתשמיש מצווה.

[5] גמרא זו נמצאת ברצף של סוגיה אגדתית על מעמד השכינה בגלות, ולכן היא לא יכולה להוות ראיה ניצחת לכך שקדושת בית כנסת היא מעין קדושת מקדש.

[6] האשכול (הלכות בית הכנסת עמ' 55) מבין גם כן שקדושת בית הכנסת נובעת מדין קדושת מקדש, אבל לדעתו מדובר חכמים הם אלו שהקנו לו את המעמד הזה.

[7] בנוגע לדעת הרמב"ם בנושא קיים דיון רחב באחרונים. במניין המצוות (ל"ת, ס"ה) הוא מרחיב את האיסור דאורייתא של "לא תעשון כן לה' א-להיכם" לבתי כנסיו, ואולם בהלכות יסודי התורה הוא מתעלם מנקודה זו. להרחבה בעניין זה, עיין במאמרו של אביעד שהוזכר בתחילת השיעור.

[8] בארצות הברית היה מקרה בו יהודי עיוור תבע את בית הכנסת בטענה כי הם לא נתנו לו להכניס את כלב הנחיה שלו לתוך בית הכנסת. התובע המחוזי באותו זמן, בובי קנדי, התייעץ עם הגרי"ד לגבי עמדת ההלכה בנידון. הגרי"ד פסק לו כי בגלל שאנשים מקפידים לא להכניס כלבי נחיה לבתים שלהם כאשר בא אליהם אורח עיוור (בתוך הבית הם עוזרים לו), כך גם אסור להכניס את הכלב לתוך בית הכנסת. מאידך, הרב משה פינשטיין (שו"ת אגרות משה או"ח א' סימן מ"ה) פסק להתיר את הכניסה של כלב הנחיה - ולדעתו אין בזה בזיון כלל כי הדבר נעשה לשם מצווה.

[9] לפי זה בימינו נראה פשוט שיש לאסור יריקה בבתי כנסיות, כי המציאות בימנו היא שאדם מקפיד שלא ירקו לו בבית.

[10] יש לציין, כי גם לפי הדעה הזו, הדמים נתפסים בקדושה מסוימת וצריך להשתמש בהם בהתאם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)