גיטיו | דף כה ע"א-כו ע"א | דין ברירה | 2

מקורות

1. דף כה. "א"ל רב משרשיא... לכשיבקע", רש"י ד"ה ולכי מיית וד"ה לא רצה [רש"י שבועות דף לו. ד"ה בו קבלת דברים].

2. תוד"ה ולכי מיית.

3. רמב"ן ד"ה תולה, רבנו קרשקש ד"ה מה היא.

4. חידושי הריטב"א מכת"י ד"ה ר"ש אומר.

שאלות הכנה

1. אילו סוגי תנאי זקוקים לדין ברירה לפי רש"י? מדוע?

2. למה לפי תוספות זקוקה משנת "מה היא באותן ימים" לדין ברירה גם בלי חילוקו של רש"י?

3. מדוע "על מנת שירצה אבא" זקוק לדין ברירה לפי החידושים המיוחסין לריטב"א (כת"י)? ולפי הרמב"ן?

הקדמה

בשיעור הקודם הסברנו כי המתנה, אף על פי שהתנה בדבר שיקרה בעתיד, אין תנאו זקוק לדין ברירה. והיינו משום שדין ברירה אינו אלא כשחסר מרכיב מהותי מהמעשה או מהחלות, ואילו תנאי הוא תלייה בגורם חיצוני. לכן אפילו למי שסובר כי אין ברירה, וכי אין ההווה מתברר על פי העתיד, התנאי יחול.

אלא שכל מה שכתבנו נסתר לכאורה מהמשך סוגייתנו:

"תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה, דתנן: מה היא באותן הימים? רבי יהודה אומר: הרי היא כאשת איש לכל דבריה, ולכי מיית הוי גיטא".

במשנת "מה היא באותן הימים..." (דף עג.), אליה מתייחסת גמרא זו, נשנה דין תנאי, שהרי היא שנויה כהמשך למשנה בדף עב.:

"זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה, ועמד והלך בשוק וחלה ומת, אומדין אותו: אם מחמת חולי הראשון מת - הרי זה גט, ואם לאו - אינו גט".

אם כן, בתנאי רגיל - "אם מתי מחולי זה" - עסקינן, ואף על פי כן הגמרא תולה חלות תנאי זה בשיטה הסוברת כי יש ברירה.

ויש להקשות עוד מהמשך סוגייתנו:

"תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה, דתניא: הריני בועליך על מנת שירצה אבא - אף על פי שלא רצה האב מקודשת. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: רצה האב - מקודשת, לא רצה האב - אינה מקודשת".

גם כאן לכאורה בתנאי רגיל עסקינן, ואף על פי כן תולה הגמרא ברייתא זו בדין ברירה. ועיין ברבותינו הראשונים זצ"ל שהתמודדו עם שאלות אלו, אבל דבריהם טעונים בירור, ומקום הניחו לנו. לשם כך נדון בשאלות אלו בנפרד, ונתחיל ב"הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה".

אם מתי מחולי זה

רש"י התייחס לבעיה זו בפירושו, וזו לשונו:

"ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט, שבידו לקיימם ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם, ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע. דהתם לאו טעמא משום ברירה הוא, אבל הכא, דאין בידו, ובשעת התנאי הוא ספק, והתנאי מתקיים מאליו, אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים".

מתוך דבריו משמע שכל תנאי שאינו ביד המתנה תלוי בדין ברירה. וחילוק זה קשה מאוד: מה עניין "בידו" אצל משפטי התנאים?

ושמא אפשר לפרש את פירושו כאן לאור דבריו במקום אחר. גרסינן בשבועות:

"אמר רבי יוסי ברבי חנינא: 'אמן' - בו שבועה, בו קבלת דברים, בו האמנת דברים" (דף לו.).

בהסבר "קבלת דברים" מפרש רש"י:

"האומר לחבירו: 'על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך', ואמר 'אמן', קבל דבריו וחייב לקיים תנאו".

וגיליון הש"ס לרבי עקיבא איגר תמה על פירוש זה וכתב:

"לא ידעתי, הא ליכא חיוב לעשות התנאי, אלא דאם לא יקיים התנאי בטל המעשה דמכר מתנה וכדומה, ובזה למאי צריך ל'אמן' שיהיה קבלה, ומה צורך לקבלתו? הא הנותן לא נתן רק על מנת, ואם לא יקיים התנאי ממילא בטל הנתינה. וצ"ע".

רבי עקיבא איגר טוען כי כל דבר שנעשה בתנאי עומד בפני שתי אופציות שוות: אפשר לקיימו על ידי קיום התנאי או לבטלו על ידי אי-קיום התנאי. לכן האומר 'אמן' אחר שמיעת תנאי, מקבל עליו את שתי האפשרויות הללו באותה מידה. לפי זה, דברי רש"י, הסובר ש'אמן' מחייב דווקא את קיום התנאי, אינם מובנים.

בהסבר שיטת רש"י נראה לחדש שאין תנאי מוגדר כשתי אפשרויות שוות. יש לתנאי מגמה מסוימת. מקור משפטי התנאים הלוא הוא תנאי בני גד ובני ראובן:

"ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה. ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את איביו מפניו. ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשבו והייתם נקים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'. ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם" (במדבר ל"ב, כ-כג).

שם ברור שמגמת התנאי הייתה לחייב את בני גד ובני ראובן להשתתף בכיבוש הארץ. וכן מצאנו שהם קיבלו עליהם דווקא את הצד הזה של התנאי:

"ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה. טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד. ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדני דבר"
(שם כה-כז).

ואף משה חייב אותם בזה בלשון של קיום נדרים "והיצא מפיכם תעשו" (שם כד). לכן קבע רש"י שהעונה 'אמן' על שמיעת תנאי אינו מקבל עליו שתי אופציות, אלא קבלת הדברים על ידי ענייתו מחייבת אותו בקיום המגמה של אותו תנאי.

אלא שכל זה אינו אלא בתנאי שביד המתנה או ביד המקבל לקיים אותו. אבל אם התנה בדבר שאינו בידו, אי אפשר לדבר על מגמה. לאור הנ"ל נראה לפרש שהחידוש של דין תנאי, שלפיו אפשר לתלות חלות בהווה בקיום התנאי בעתיד, אינו אלא בתנאי שבידו, ואילו תנאי שאינו בידו, ואין בו שום מגמה, אינו כלול בחידוש זה. הילכך, אם התנה בדבר שאינו בידו, המעשה לא יחול אם לא התמלאו התנאים הדרושים בשעת החלות. לכן אם התנאי שאינו בידו הוא בדבר שעתיד להתרחש, המעשה לא יחול לפי הדעה שאין ברירה. אבל אם יש ברירה, אזי ההווה מתברר על בסיס העתיד, ולכן אם התנאי יתקיים בעתיד, יחול המעשה למפרע. לפי זה דברי רש"י אינם מצומצמים לתנאי שביד המתנה, וגם אם התנאי ביד הצד השני אין אנו זקוקים לדין ברירה. וכך פירש הרמב"ן את שיטת רש"י:

"אם כן אפילו אמר לאשה 'על מנת שתתני לי מאתים זוז' נמי נימא הכי, אלא שיש לומר תנאי שביד אשה כתנאי שבידו דמי וסמך דעתו עליו משעת נתינה".

אולם, הוא דחה את פירושו זה של רש"י וכתב:

"ולפי זה הפירוש, 'מעכשיו אם מתי' ו'מהיום אם מתי' וכולהו גיטי דשכיב מרע, למאן דלית ליה ברירה לא הוי גיטא. וקשיא לן הא מילתא טובא, דקיימא לן בדאורייתא אין ברירה, כר' אושעיא דאמר הכי בפ' משילין (ביצה לז:), ודרש אמימר הלכה כר' אושעיא, והכא קיימא לן דכי מיית הוי גיטא. ועוד, דאשכחן לשמואל דלית ליה ברירה, דאמר בפ' בית כור (בבא בתרא קז.): האחין שחלקו לקוחות הן, אלמא אין ברירה, ובפ' משילין אמר: אפי' חבית אסורה, אלמא קסבר אין ברירה ואפילו בדרבנן, ואשכחן ליה דאמר ב'מעכשיו אם מתי' דלכי מיית הוי גיטא, דאמרינן לקמן (עה:): אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע: אם לא מתי לא יהא גט, ואם מתי יהא גט, ואם לא מתי לא יהא גט".

תוספות הסכימו לשיטת רש"י, אך הם מעירים שרק השאלה השנייה (מ"על מנת שירצה אבא") מחייבת פירוש זה. באשר ל"הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה", הם טוענים, ברור גם בלא חידושו של רש"י שצריך את דין ברירה. וזו לשונם:

"ומיהו הכא על כרחך אי אפשר אלא מטעם ברירה, כיון דמוקי לה במי שאחזו (לקמן דף עג:) באומר 'מעת שאני בעולם', פירוש: שעה אחת קודם מיתתו, ואותה שעה שהגט חל אינה מבוררת וידוע, וצריך ברירה".

גם תוספות מסכימים שמדובר בתנאי, אך מכל מקום לדעתם שייך כאן דין ברירה. הסיבה לכך היא שהגמרא (עג:) כבר ביארה כי אין מדובר כאן בתנאי רגיל, כפשטות המילים "הרי זה גיטיך אם מתי מחולי זה", שהרי לפי פשטות זו הגט יחול רק לאחר מיתה, וכלל הוא בידינו ש"אין גט לאחר מיתה" (עיין דף עג:). מאידך, אין הבעל רוצה שאם ימות יחול הגט כבר מעכשיו, שהרי כל עוד הוא חי מעוניין הוא לחיות עם אשתו. לכן קבע הבעל זמן לפני המיתה לחלות הגירושין (ובלבד שיתקיים התנאי, כמובן), וזמן זה הוא שעה אחת קודם מיתתו. שעת חלות הגט הזאת אינה מבוררת, שהרי רק לאחר שימות נוכל לברר למפרע ולחשב מהי אותה "שעה אחת קודם", ותוספות סבורים שחלות הגט בשעה שאינה מבוררת בשעת ההתניה תלויה בדין ברירה: הלוא שעה זו קיימת רק למאן דאמר יש ברירה; לשיטתו, שעה לפני המיתה היא שעה מוגדרת גם בשעתו, ולמרות שהיא תתברר לנו רק כשימות, מכל מקום גם עכשיו זמן הגירושין ברור, ואין לנו אלא חסרון ידיעה לגביו. אולם, למאן דלית ליה ברירה, שעה זו אינה קיימת כלל. כל עוד הבעל לא מת, אין "שעה אחת קודם שימות". לכן הגט יכול לחול שעה אחת קודם מיתת הבעל רק למאן דאית ליה ברירה.

נראה שתירוץ זה לקושיה הראשונה אכן מסתבר, ואתי שפיר מה שתלתה הגמרא חלות הגט "שעה אחת קודם מיתתי" בדין ברירה. נותרנו, אם כן, עם הבעיה השנייה שהעלינו: המשך הסוגיה תולה בדין ברירה את הברייתא:

"הריני בועליך על מנת שירצה אבא וכו'. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: רצה האב - מקודשת, לא רצה האב - אינה מקודשת".

וקשה, שהרי לכאורה מדובר בתנאי רגיל, ואין רצון האב אלא קיום התנאי. לכן לא שייך בזה דין ברירה למרות שהתנאי יתקיים רק בעתיד, וכמו שביררנו בשיעור הקודם.

על מנת שירצה אבא

מובן שלפי רש"י, המחלק בין תנאי שבידו לקיים לבין תנאי שאין בידו לקיים, הוא הדין כאן. "על מנת שירצה אבא" אינו בידו, אלא תלוי הוא בדעת אחרים. לכן אין תנאי זה כשאר התנאים, וזקוק הוא לדין ברירה. ואמנם, בעלי התוספות קיבלו את שיטת רש"י רק מכוח קושיה זו, כדאמרינן לעיל. אלא שחילוק זה קשה לקבלו, כמו שהזכרנו למעלה.

ועיין בחידושים המיוחסים לריטב"א מכתב יד, וזו לשונו:

"ר"ש אומר: רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת - פירוש: והכא איכא למימר ברירה, דקסלקא דעתך השתא: רבי אמר: על מנת שירצה אבא, היינו שירצה מהשתא, דכי שיילינן ליה לאב ואמר דניחא ליה, אמרינן: הוברר הדבר למפרע משעת בעילה, ומשום דיש ברירה".

לפי פירושו ברור מדוע שייך כאן דין ברירה: האיש התנה "על מנת שאבא רוצה" בהווה, ואף על פי שהאב עדיין לא שמע על השידוך. רק אם יש ברירה אפשר להגדיר הסכמה בעתיד כמשקפת רצון בהווה. אם אין ברירה, אי אפשר להגדיר את ההווה כשעת רצון האב כל עוד לא שמע האב אודות השידוך והעתיד פתוח לכל האופציות.

ועיין בחידושי הרמב"ן, שכתב:

"ועדיין אני אומר דשאני 'על מנת שירצה', שכיון שהדבר מסור ללב, אין אומרים כשרצה האב עכשיו הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה אלא לדברי האומר יש ברירה".

לכאורה אפשר להסביר כי גם הרמב"ן מפרש שהתנה "על מנת שירצה אבא מהשתא", וכי אף על פי שאביו לא שמע אלא לאחר זמן, הואיל ורצון הוא דבר המסור ללב הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה - אם יש ברירה.

אולם, לא כך משמע מפשטות לשון הברייתא, שהרי כתוב "על מנת שירצה אבא", ולשון זו מורה על תנאי ברצון האב בעתיד, ולא בהווה. לכן קשה לקבל את התירוץ הזה. ונראה לפרש את הרמב"ן בדרך אחרת, וזאת על פי מה שכתב המשך דבריו:

"אבל התולה ברצון אחרים או בשל עצמו, אע"פ שלא התנה בשני דברים, אין אומרים כשרצה הוברר הדבר וחל משעה ראשונה אלא לדברי האומר יש ברירה, והיינו דמייתי בשמעתין 'על מנת שירצה אבא' כדפרישית".

הרמב"ן משווה תלייה ברצון אחרים לתלייה ברצון עצמו. בנוגע לתלייה ברצון עצמו מסתבר שלא מדובר בתנאי רגיל, אלא בחיסרון בדעת וברצון הדרושים לעצם החלות. אם כן אין כאן תנאי, משום שאינו תולה את החלות בדבר צדדי; מדובר כאן בחיסרון מהותי, המעכב את החלות, כי כל עוד אין לו רצון לקדש חסר מרכיב יסודי בקידושין עצמם. לכן המקדש אישה על מנת שהוא בעצמו ירצה, האישה תהיה מקודשת אם בסופו של דבר ירצה רק למאן דאית ליה ברירה, והיינו משום שרק על פי דין ברירה אפשר לקבוע כי הוברר שרצה לקדשה גם למפרע, ודעתו מבוררת משעה ראשונה.

לפי זה אפשר לומר שהוא הדין בתולה בדעת אחרים. ולכן, המקדש את האישה על מנת שירצה אבא אינו תנאי רגיל, והיינו משום שתלה דעתו בדעת אביו, ואם אביו אינו רוצה שהוא יקדש אישה זו, גם הוא אינו רוצה. ואם כן, גם במקרה הזה חסר הרצון הדרוש מצד המקדש לעצם מעשה הקידושין. לכן יש צורך בדין ברירה, כדי לקבוע כי האב רצה כבר מהשעה הראשונה על פי רצונו העתידי, וממילא הוא הדין בנוגע לרצון המקדש, התלוי ברצון אביו.

סיכום

ראינו שהראשונים תמימי דעים ביחס להנחה כי תנאי רגיל אינו זקוק לדין ברירה. לכן הם התחבטו בסוגייתנו, הסותרת לכאורה הנחה זו. לפי רש"י חידוש דין תנאי אינו אלא בתנאי שבידו, ולכן רק תנאי שאינו בידו זקוק לדין ברירה. בדרך זו תירץ רש"י את שתי הקושיות בסוגייתנו. לעומתו, הסכימו רוב הראשונים ש"הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי" זקוק לדין ברירה משום שאין זמן חלות הגט מתברר אלא למפרע. בנוגע ל"הריני בועליך על מנת שירצה אבא", יש המתרצים כי הכוונה היא "על מנת שירצה אבא עכשיו", וזה בלתי אפשרי אלא אם יש ברירה, שהרי האב עדיין לא הביע את דעתו במפורש. בנוסף, העלינו אפשרות שתלייה ברצון אחרים אינה תנאי רגיל בדבר חיצוני. רצון אחרים, כמו גם רצון עצמו, הם מרכיבים בסיסיים הדרושים לחלות המעשה. לכן אם תלה ברצון עצמו זקוקים אנו לדין ברירה, והוא הדין אם תלה רצונו ברצון אביו. המעשה יחול רק על ידי בירור רצון אביו למפרע, הואיל וביטל רצונו לרצון אביו.