דילוג לתוכן העיקרי

תצווה | כוהן לשבעה ימים

קובץ טקסט

 

מינויו של אהרון

'אהרון הכהן' - צמד מילים אלו נראות כמו דבוקות זו-לזו מששת ימי בראשית. הלומד בפרשייתנו מגלה שלא כן הוא. עד כה תואר אהרון בפרשיות ובאירועים רבים, אך לא ככהן. דומה כי מעמד זה מתחדש כעת:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל     (שמות כ"ז, כ'-כ"א).

משה מצטווה על שמן המנורה, ואהרון הוא שיופקד על עבודתה - מערב עד בקר. זוהי 'יריית פתיחה', ומיד לאחריה - הדברים מפורשים:

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי (שמות כ"ח, א'-ג').

אהרון יוקרב לכהן לה', ובשורה ארוכה של פעולות מתאר הכתוב את הקדשתו[1] - בעשיית בגדי כהונה, ובקרבנות המילואים:

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם... וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם: וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד... וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר: וְשָׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד... וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם... וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי" (שמות כ"ט, א'-מ"ד בדילוגים).

'משה הכהן'

ומהו מעמדו של משה בתהליך זה? משה מקדש את אהרון ואת בניו, אך אינו עוצר בכך. הוא עובד בעבודות הכהנים, מקריב קרבנות ואף זוכה לאכול מחלקם בקרבן השלמים: "וְלָקַחְתָּ אֶת הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וְהָיָה לְךָ לְמָנָה" (שם כ"ט, כ"ו). כך ניסחו חכמים במדרשם את מעמדו:

וישחט ויקח משה מן הדם, כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה, הוא היה שוחט, הוא היה זורק, הוא היה מזה, הוא היה מחטא, הוא היה יוצק, הוא היה מכפר, לכך נאמר וישחט ויקח משה... היה משה שוחט ואהרן רואה אותו, זורק ואהרן רואה אותו, מזה ורואה אותו, מחטא ורואה אותו, יוצק ורואה אותו, מכפר ורואה אותו. (ספרא צו, פרשה י"ד).

תפקיד חדש יוצא לדרך - תפקיד הכהונה. משה משמש בו ככהן שבעת הימים, ובתום הימים - ביום השמיני ייפרד ממנו. מכאן ואילך תשויך הכהונה לאחיו, לאהרון (את קרבנות היום השמיני מקריב כבר אהרון - ויקרא פרק ט').

מהי משמעות המינוי למשך שבוע אחד בלבד? אם משה ראוי לכהונה - שיישאר כהן, ואם אהרון ראוי - שימונה לכך מתחילה!

שאלה נוספת - משה מקדיש את אהרון וחונכו לעבודה. ומי חנך את משה לשמש כהן בימים אלו? מדוע לא נזקק גם הוא לחניכה?

את התשובה לשאלות אלו נבקש - בתמונת המרחב הגדולה, בהקשר למעמדו הכולל של משה, ובהקשר לכלל התפקידים שהוטלו עליו.

עד כה, משמש משה בשלושה תחומים. הוא מתמנה על ידי א-להים למנהיג: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג', י'), ובמעמד זה מוטלת עליו אחריות מעשית ורוחנית להנהיג את העם, על כל המשתמע מכך. במעגל שני, משה הוא נביא. מעמד מינויו למנהיג היה מעמד נבואי, בו התגלה אליו א-להים בסנה. לימים נקרא משה - 'גדול הנביאים', ובלשון המקרא: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים ל"ד, י').

משה הוא גם שופט, כפי שעולה מפסוקי המקרא בפרשת יתרו: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב (שמות י"ח, י"ג). פרשייה זו מסתיימת בעצת יתרו - להעמיד מערכת משפט בה שרי אלפים, מאות ועשרות, ובעקבותיה מתייצב משה בראש מערכת המשפט.

כל אלו אינם מספיקים, והנה, כעת מתייצב משה בעמדה נוספת, עמדת - 'משה הכהן'.

 

ארבע רשויות במרחב הציבורי

ארבע רשויות הן המעמידות את החיים הציבוריים של העם. ארבעתן כתובות זו אחר זו בספר דברים:  

שופט: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל...     (דברים י"ח, ח'-י"ג)[2].

מלך: כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא...                          (שם, י"ד-כ').

כהן: לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן: וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ: וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה: רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ: כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים (דברים י"ח, א'-ה').

נביא: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף... תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ: כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן        (שם, ט'-כ"ב).

מהו ייחודה של כל אחת מהרשויות? מהו היחס השורר ביניהן?

שופט: פרשייה זו פונה אל שופט הנקלע לאי בהירות, ונקרא לעלות אל המקום בו יבחר ה', אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. שם ידרוש ויחקור, והם יגידו לו את דבר המשפט; סוג של אמת אובייקטיבית שעשויה להתברר מנקודת מבט גבוהה ובהשראת המקום.

בהנגדה לשופט, תיאורו של המלך מופיע בעקבות תהליך היסטורי, הבשלה של העם: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ" - כניסה פיזית אל הארץ; "אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" - הארץ ניתנת לעם, עוברת לרשותו; "וִירִשְׁתָּהּ" - העם מקבל מעמד של ריבון; "וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ" - ישיבה מסמלת עמדה נפשית ורוחנית של השתקעות. רק בעקבות שלושה שלבים אלו, עשויה נפש העם להתעורר ולבקש מלך - "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ", בדומה לגויים הממנים על עצמם מלך, ללא 'התערבות' א-להית בהליך המינוי, עשוי העם לבקש מלך שיהיה במידה רבה שלוחו של העם[3]. בניגוד לשופט, שקיומו בלתי תלוי, המלך יופיע בעקבות תהליך היסטורי ארוך, בו יתבגר העם, גם יבשילו בו תהליכים רוחניים[4]. בניגוד לשופט, המציג אמת צרופה, המלך עשוי להיות קשוב אל העם, להבין את עומק מאווייו, ולהיות להם לשליח.

שתי רשויות אלו - של השופט ושל המלך, מכוונות אל עולם המעשה. כעת, עובר הכתוב לתאר שתיים נוספות, הפונות אל עולם הרוח.

כהן: תחילת תיאורו של הכהן הוא בהיבדלות שהייתה לו מהעם: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל". חלקו כאחד מן העם מופקע (כמו לדוגמה חלקו בשלל), וגם לנחלה הוא אינו זוכה. מעמדו הוא נבדל, שייך לרשות גבוה, ניזון מקרבנות המקדש, וככלל - 'ה' הוא נחלתו'[5].

צלע רביעית במשוואה היא - הנביא: הפתיחה לתיאורו היא - בפנייה אל העם "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף" - התנהגויות המוגדרות כתועבות. בהנגדה לאלו מצווה א-להים "תָּמִים תִּהְיֶה" - הזמנה לתום ולשלימות. "עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" - במקומו ובקרבתו. זה לעומת זה מתוארים ההולכים אל מעוננים ואל קוסמים, ומנגד - "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". אותם כוחות רוחניים שתוארו קודם לכן בקלקלתם, בהיותם מכוונים הם עשויים להביאכם אל הנבואה. הנביא - מגלם את רוח העם, ומהווה ביטוי 'תמים' ונאמן לכוחות אלו.

בשונה מפרשת הכהן, הפותחת בתיאור נבדלות הכהן, נקודת המוצא של הנביא היא כוחותיו הרוחניים. בניגוד לכהן היושב במקדש, הנביא צומח 'מקרב העם' וגם פועל בתוכו. הכהן - משרת בשם ה', ואילו הנביא - מגשר על הפער בין העם לבין א-להיו ומאפשר למפגש להתחולל[6].

 

ארבע רשויות שהן שתיים

למעשה מדובר בשני צמדים, הפועלים זה לצד זה בתקופת המקרא. כהן ושופט: שניהם מפגישים את העם עם מציאות רוחנית, נבדלת, סוג של מפגש עם ה'שמים' הנבדלים. בהקשר דומה, שניהם משויכים אל 'המקום אשר יבחר ה'' (הכהן - באופן נרחב, והשופט - בהקשר לבית הדין הגדול היושב בלשכת הגזית). הכהן - כמי שמופקד על העבודה במקדש ונושאים רוחניים נוספים, והשופט בהיבט של חוק ומשפט. כאמור, שניהם גם משלימים זה את זה: הכהונה מכוונת אל התחום הרוחני ואל הקודש, והשופט, לעומתה, מכוון אל עולם המעשה[7].           
הצמד הנוסף - הנביא והמלך. שניהם מדריכים את החיים, תוך התייחסות לחליפות הזמן. הנביא - כאיש הרוח, החזון, המבין את עומק המציאות ומדריך אותה. המלך - כאיש המנהיג את חיי השעה ולוקח עליהם אחריות. בניגוד לשופט, האומר את האמת הצרופה והטהורה, הרוחניות של המלך מסונכרנת עם המעורבות והאחריות הכוללת שלו על המציאות.

דומה שכך תיראה תמונת היחס בין הארבעה:

 

'מן המקום ההוא' הגבוה והנבדל

ביטוי למאווייו העמוקים של העם

רוחני

כהן

נביא

מעשי

שופט

מלך

אם תישאל שאלה - על פי פרשיות מקרא אלו, האם ארבעת הרשויות אמורות להיות מופקדות בידי אדם אחד, או שהן נבדלות זו מזו? האם מערכת אחת היא, או ארבע רשויות נפרדות?

דומה שאין בפרשיות אלו כל סימן המצביע על עירובן ועל שיוכן לאיש אחד. פער מהותי קיים בין רשות לרשות במבנה הספרותי בו הן ערוכות[8], במקום ישיבתם של בעלי התפקידים[9], ומעבר לכך - במהות התפקיד ובכישורים הנתבעים אליו. מערכת המשפט חשובה דיה כדי שחלוק רשות לעצמה, בדומה לה גם המערכת השלטונית של המלך, הכהונה או הנבואה. עירוב עשוי לפגוע במקצועיות, והוא גם עשוי לייצר מצב של ניגוד אינטרסים[10].

הפרדת רשויות - תהליך היסטורי

בשורות הבאות תובא סקירה של מצב הרשויות, החל מתקופת משה ועד לתקופת המלכים.

כאמור, משה אוחז בארבע רשויות, וכעבור שבעה ימים הוא מעביר את הכהונה אל אהרון ואל בניו.

יהושע מקבל את כוחו ממשה, וממשיך במידה רבה את צורת מנהיגותו[11]. בדומה למשה הוא משמש כמנהיג, כנביא (א-להים מדבר אליו שוב ושוב), ומסתבר שגם כשופט[12]. הכהן בדורו הוא אלעזר בנו של אהרון, ולאחר מכן פנחס בן אלעזר[13].

בספר שופטים, ארבע הרשויות נמצאות במידה רבה בתרדמת, והחיים הציבוריים בתקופה זו כמעט ואינם מתקיימים[14].

ספר שמואל פותח בתיאורו של עלי הכהן, בתקופה בה המערכת הציבורית עדיין לא התעוררה מתרדמתה. עלי אינו מתואר כמנהיג, לצד זאת תיאורו במותו מסוכם במילים השמורות למנהיגי ספר שופטים[15] - אות למנהיגות הרפה שהייתה למי שעיקר התעניינותו הייתה במקדש, לא במה שחוצה לו. ייתכן שבתקופה מסוימת שימש כנביא[16]. ניתן לראות במנהיגותו סוג של חזרה לאחור - בחיבור שלא צלח בין כהונה לבין מנהיגות[17], כאשר סופו היה בדחייה מן הכהונה ומן החיים הציבוריים גם יחד (בדברי איש הא-להים אליו בפרק ב').

שמואל נתפש כמנהיג מכוח היותו נביא[18], ולמעשה הוא משמש כמנהיג, שופט, אך לא ככהן.

שאול: בדורו נוצרת הפרדה שנייה, בעקבותיה הנביא עומד לצידו של המנהיג - המלך, ומתנהלת מערכת יחסים - בין איש הרוח, לבין המנהיג בפועל. בשלב זה מקיימת הפרדה בין רשות המלך, רשות הכהן ורשות הנביא. עדיין, המלך מופקד על המשפט[19].

ניתוק זה בין הנביא - איש הרוח, לבין המלך מועצם בידי דוד. דוד הוא מלך, שופט, אך אינו משמש כנביא. בכל פעם שא-להים מבקש לדבר איתו - הוא שולח אליו נביא. ולהיפך - דוד פונה אל הנביא. עמדה זו של הפרדה - תימשך גם מאוחר יותר[20]. בתקופת דוד, ארבע הרשויות מועצמות, וכולן הופכות להיות חשובות ומשמעותיות[21], ולצד זו ההפרדה בין הרשויות ברורה יותר.

עד לחתימתו של המקרא, אין תיאור מקראי המציין הפרדה ברורה בין רשות המלך לבין רשות המשפט. תיאור שכזה נמצא בתורה שבעל פה, והוא כמו מתבקש מאליו[22]. תהליך זה של הפרדת רשויות הוא הגיוני, טבעי ומתבקש, והוא מתחולל באנושות כולה[23].

סיכום לתהליך ההפרדה עשוי להיראות כך: תחילה משמשות ארבע הרשויות יחדיו. איש אחד נושא בתוכו את עמדת הקדש הנבדל - בכהונה, את עמדת המנהיג הרוחני - הנביא, את השופט ואת המלך. הפרידה הראשונה היא מן הכהונה, המשמשת כקוטב הרחוק ביותר למנהיגות ולמלכות. שבעת הימים במובן זה, משייכות אותה אל משה בהקשר לחניכת אהרון, ולא כאופציה שנועדה להימשך. פרידה שנייה היא מן הנבואה. גם היא - בשל שיוכה המהותי אל עולם הרוח. ניתוק השתיים טוב למנהיגות וטוב להן. טוב למנהיגות במובן המאפשר למי שמופקד עליה להיצמד להגיונה הפנימי, האימננטי, המתבקש מתוכה. טוב להן, בקבלן את מקומן הגבוה, בשיוך אל עולם הרוח, בהשראה הרוחנית, ולא במעורבות העשויה למשוך ולשאוב אותן אל תוככי העולם, ואולי אף אל תחתיותיו. אחרונה להפרדה היא מערכת המשפט. בדומה למלכות עוסקת גם היא בהנהגת המציאות, אלא שבניגוד לה, היא מכוונת לאמת האובייקטיבית, המשך לעיקרון 'המשפט לא-להים הוא', בניגוד ל'מלכות' העוסקת בחיי שעה, וכליה הם - כלי השעה, רוחו של המלך, רוחו של העם, ומה שמתחולל מביניהם.

 

משה משמש בארבע רשויות

פרשייה זו מציירת תהליך היסטורי שבמהלכו נקודת המוצא היא ריכוז סמכויות, וככל שהמציאות מתפתחת - מתחוללת הפרדה. דומה שייחוס הארבע למשה, מגלם את העובדה שמקור אחד לארבע. אילו היו הארבע באות לאוויר העולם כנפרדות, היה הדבר מעצים את הפער ביניהן, את הסתירות שאין להן מענה ואת המאבקים הנגזרים מכך. שייכותן הכוללת אל משה היא קודם כל אמירה רוחנית. משה הוא אדם שהמפגש עמו קרוב לדמות את המפגש עם א-להים[24]. משה הוא האיש שהוזמן על ידי א-להים, אל הקרבה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם לבן תמותה אליו. ב'אוויר הרים' זה של הקודש - ארבע הרשויות נושמות ומתפקדות זו לצד זו.

אבחנה זו היא רוחנית ופילוסופית, אך לא פחות מכך - קיומית ומעשית. מקופלת בה הזמנה לחזור אל הכתוב, ולנסות להבין מהו טיבן של הארבע. לזהות את החיכוך ביניהם, ולבקש לפענח את החכמה ואת המורכבות שהייתה לו למשה 'איש הא-להים' - להעמיד, ובאותה עת ממש - להפריד. זו לצד זו.

 

 

 

 


[1] דבר קיומם של כהנים נזכר קודם לכן, במעמד הר סיני: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב: וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'... וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם" (שמות י"ט, כ"א-כ"ד). בפסוקים אלו נזכר אהרון, אך אינו מיוחס, וגם הכהנים אינם משויכים עדיין אל שבט לוי. ייתכן שכהונם היא בהקשר לתיאורם כניגשים אל ה'. יש מי שמזהה אותם כבכורות (ר' יהושע בן קרחה במכילתא דר' שמעון בר יוחאי; ר' שמשון רפאל הירש בפירושו שם).

[2]קודם לכן מתואר ציווי על מינוי שופטים, ובעקבותיו הלכות הנוגעות למשפט, ועוד הלכות: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:
לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָך... (ט"ז, י"ח-כ"ב; י"ז, א'-ז').

[3] ביטויים רבים למעורבותו של העם בתהליך:

·  "וְאָמַרְתָּ" - מתג ההפעלה לכלל הפרשה הוא יוזמת העם.

·  "אָשִׂימָה" - אני, העם ממנה, כריבון וכמקור לסמכות.

·  "עָלַי" - המינוי הוא 'עלי' - ובכך אהיה כפוף למינוי הבא מכוחי כעם.

·  "כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" - הממנים את מלכיהם.

·  "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" - הסכמה וציווי א-להי התואם לבקשת העם.

לכל אלו מצטרפת ההוראה "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" - קיומם של קריטריונים למינוי, והיא כמצביעה על מעמדו של העם כקובע וכמחליט. המילים "אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ" עשויות להתפרש כך: 'בהסכמה לבקשת העם' אומר א-להים - "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" - העם ימנה לעצמו מלך, אלא שלכך יהיה תנאי, או הקשר נוסף - "אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ". אל תיעצרו בתרחיש המדמה אתכם לעמים אחרים, מכיוון שהייעוד שלכם שונה - מכיל את קומת הקשר המיוחד ביניכם לבין א-להים. הביטוי שיהיה לכך יהיה בבחירת א-להים במלך שימונה על ידכם - להשרות שכינתו עליו. אחרית זו גוזרת לאחור השלכה על תהליך המינוי, והיא מייצרת מכוונות למלך שימצא חן בעיני א-להים, אשר בבוא העת יבחר לשכן שמו עליו ועל ממלכתו.

[4] בפרשיית המלך מתואר תהליך היסטורי שראשיתו במנהיגים - שלוחי א-להים. בתווך מתהווה תהליך התבגרות והבשלה, וביום מן הימים - מתרחשת 'מהפכה' בה מבקש העם לשנות את השיטה. לא עוד מנהיגות שמקור סמכותה א-לוהי, כי אם מנהיגות שמקור סמכותה הוא העם. במילים פשוטות - העם מבקש ליטול אחריות על חייו, על דרכו והחלטותיו.

דומה תהליך זה במהותו, לתהליך המתרחש בחיי היחיד. בילדותו הוא נתון ברשות הוריו, אט אט הוא מבשיל ומתייצב בעמדת אחריות על מעשיו ועל חייו. פעמים ילוּוה המעבר בסממני מרידה, אך במהותו זהו תהליך של התבגרות, בונחשף אדם אל רצונותיו הפנימיים, עונה לעצמו על השאלה 'מה אני רוצה?' בוחר, ונוטל אחריות על בחירותיו.

[5]עוד מתאר הכתוב את מעמדו בעיני העם - כמי שעשויים לתת לו מתנות כהונה, תרומות ומעשרות וראשית גז הצאן - "כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים". ה' בחר בו לשרת בשם ה' - מתוך העם, וכיוון שכך - העם נתבע לאפשר לו להיות בעמדה רמה ונישאה זו.

[6]כך מפורש בהמשך הפרשה: "כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת" - הנושא הוא הקשר שבין העם לבין א-להים. העם רוצה קשר, אבל דואג. הקרבה מחייבת, ועשוי להיות לה מחיר גדול, 'סכנת נפשות'. "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ" - א-להים מאשר שלא מדובר על התרחקות ממנו. המענה: "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (שם, י"ח). הנביא הוא מענה לקשר שבין העם לבין א-להיו.

[7]הקדמת 'הכהנים הלוויים' לתיאורו של השופט: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" מצביעה על מעמד של השראה שמייצרת הכהונה ביחס ל'דבר המשפט'.

[8]המחשה לפערים: בתיאור המקדים לפרשיית המשפט "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק (ט"ז, י"ח) מתואר ציווי להעמיד שופטים; ביחס למלך ישנו סיפור דברים, והיעתרות לבקשת העם; בכהן אין מינוי, מכיוון שהכהנים קבועים ועומדים; ואת הנביא - ה' הוא שיקים, ללא חובה או מצווה המוטלת על העם. ספרותית - בראשונה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ" - ישנו ציווי בלשון יחיד אל השופט שנפלא ממנו דבר, והעם מתואר בה לבסוף בלשון רבים; בשנייה (פרשת המלך) הניסוח הוא בלשון יחיד הפונה אל העם כישות, תוך התייחסות לתהליכים העוברים עליו; בשלישית קיימת פנייה אל הכהן בלשון רבים ולסירוגין בלשון יחיד, וגם הפנייה אל העם היא ביחיד וברבים גם יחד; עיקר הדיאלוג בפרשייה האחרונה הוא עם העם, כישות שמקרבה יוקם הנביא.  

[9] השופט והכהן משויכים אל 'המקום אשר יבחר ה', המלך והנביא אינם משוכים למקום. 

[10] דוגמה להשחתה אפשרית, כאשר למלך ישנה השפעה מכרעת על המתחולל במקדש: "וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא: וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא" (עמוס ז', י"ב-י"ג). אמציה מרחיק את עמוס הנביא מבית אל. 'לא מקום נבואה הוא זה' - הוא אומר לו, על שום העובדה שהמקדש בבית אל מושפע מן המלך ונתון לשליטתו - "כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא", ולא 'מקדש ה'.

[11] ביטויים לכך: בתורה שוב ושוב נזכר יהושע כטפל למשה, לא כעומד בפני עצמו. אזכורו הראשון: כמצביא במלחמה בעמלק - (שמות י"ז, ט'), שם הוא מקבל הוראות ממשה; בפעם השנייה הוא מתקרב אל ההר, והתיאור המקראי לכך הוא: "וַיָּקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרֲתוֹ וַיַּעַל משֶׁה אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים" (שמות כ"ד, י"ג); לאחר חטא העגל, שוב מתואר יהושע כמשרת "וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג, י"א); בסיפור אלדד ומידד הוא קנאי לרבו "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם" (במדבר י"א, כ"ח); במינויו - משה סומך ידיו עליו, מצווה ומפקיד בידיו את המנהיגות "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם (במדבר כ"ז, י"ח-י"ט); כך הוא גם בדברים ג', כ"ז-כ"ח; מכל אלו משתקפת תמונה המפורשת בתיאור הבא: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה" (דברים ל"ד, ט'). רוח החכמה של יהושע היא המשך ישיר לרוחו של משה. בהתאמה, ציר מכונן ומרכזי בספר יהושע הוא - עיקרון ההמשכיות למשה.

[12] אין אזכור מפורש לכך, יחד עם זאת, בהתרחשויות שקיים להן היבט משפטי יהושע מעורב, ואף מוביל - בהענשת עכן, בגורל על הנחלות (הלכות ירושה) ובערי מקלט.

[13] יהושע י"ד, א'; י"ז, ד'; י"ט, נ"א; כ"א, א' - בהקשר לנחלות, והחל מפרק כ"ב נכנס לתמונה פנחס בן אלעזר.

[14] המנהיג נקרא אל הדגל על מנת להושיע, לחלץ את העם ממצוקה, לא להנהיג באופן קבוע ואחראי. הנבואה נדירה מאד בתקופת השופטים, וגם הכהונה מינורית לגמרי (נזכרת פעם אחת, במלחמת האחים בעקבות מעשה פילגש בגבעה - שופטים כ', כ"ח). כל זה תואם לתקופה בת למעלה משלוש מאות שנה, בה נזכר המשכן בכתוב פעם אחת בלבד, אות וסימן עד כמה המרכז הרוחני לא תפש מקום משמעותי בחיים ובתודעת העם.

[15] "וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שמואל א' ד', י"ח).

[16] בתחילת ספר שמואל מתוארת התקופה במילים "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (ג', א'), יחד עם זאת עלי מדריך את שמואל בנבואה אות לכך שאולי בעבר הייתה לו היכרות עמה (הגר"א רואה בברכת עלי לחנה "וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ" (שמואל א' א', י"ז) לשון נבואה, לא לשון ברכה).

[17] לאחר תקופה של למעלה משלוש מאות שנה של תרדמת לחיים הציבוריים, כמו מתחילים שוב מנקודת הראשית, ומי שנתפש כ'גדול שבדור' הוא זה שעשוי להנהיגו. התייחסות ל'כהן הגדול' היושב במקדש כאל מנהיג, מצביעה על בוסריות גדולה בתפישת ערכי החיים הציבוריים והממלכה, או בלשון הכתוב: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶה" (י"ז, ו';י"ח, א';י"ט,א'; כ"א, כ"ה).

[18] פרק ד' בספר שמואל פותח במילים "וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל" (ד', א'), ושאלה מתבקשת היא - מהו הבסיס לתחילת דברו אל כל ישראל? התשובה נמצאת בפסוקים שקדמו למשפט זה המתארים את שמואל כנביא: "וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה': וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה ה' אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר ה'" (שם ג', כ'-כ"א). במילים פשוטות - בבסיס מנהיגותו מונחת הנחת יסוד סמויה, שאם אדם זכה לנבואה הוא בוודאי האדם הראוי המתאים להנהיג את העם. הנחה זו קיימת אף בדורו של עלי, אלא ששם היא הייתה בוסרית יותר, בהתייחסה אל תפקיד הכהונה העוברת בירושה, ובמחשבה שמתוך מתחם המקדש ניתן להנהיג את העם.

[19] בתקופת שאול אין ציון מפורש לקיומו של משפט, ופירוש הדבר שזוהי מערכת שעדיין לא מפותחת, בוסרית. יחד עם זאת ניתן לראות לה כמה ביטויים. שאול דן את נוב עיר הכהנים למיתה, ומסתבר שגם מרדפיו אחרי דוד להורגו קשורים למערכת המשפט. חכמים במדרשיהם ייחסו לדואג האדומי ולשמעי בן גרא את תפקיד ראשי הסנהדרין בדורו של שאול, וכמי שפסקו את דינו של דוד למיתה. בפסוקים, שני אלו מתוארים כמקורבים לשאול.

[20] בדיאלוג החוזר על עצמו שוב ושוב בין הנביא לבין המלך. בהקשר זה יש לציין את שלמה המלך, אליו נראה א-להים פעמיים, אך אלו מתוארות כיוצאות דופן, לא כתיאור לעמדה קבועה: "בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ" (מלכים א' ג', ה'). פעם נוספת נראה אליו א-להים בגבעון, והיא מתוארת כהיראות שנית: "וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ... וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר לַעֲשֹוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר: וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם... אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי... וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים... (שם ט', ב'-ד'). תוכנה של ההיראות השנייה - אזהרה וציון התלות הקיימת למקדש ולעם בארצו - בכפיפות לקיום חוקי התורה ומשפטיה.

[21]דוד מתואר כעושה משפט: "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב' ח', ט"ו); לעומת תקופת שאול בה נזכר אמנם כהן, אך הוא אינו מקבל את מקומו הראוי ("אסוף ידיך" אומר לו שאול בדוחק הזמן, וגם הורג את כהני נוב כחלק ממאבקו הקשה בדוד), בתקופת דוד מקבל הכהן מקום חשוב. תחילה באביתר המלווה אותו ושואל לו באורים ותומים. לאחר מכן שואל דוד בצדוק, ובנוסף, זוכה אביתר לחנינה על ידי בנו של דוד - שלמה, חרף חידוש המרד בו, בשל מעלתו כמי שנשא את ארון ה' לפני דוד "וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲ-דֹנָי ה' לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי" (מלכים א' ב', כ"ו); ביחס שבין נביא למלך, נתן הנביא וגד החוזה מפנים מקום רב למלך, הרבה מעבר למקום שפינה שמואל. יחד עם זאת, בצמתים חשובים הם אומרים את דבריהם, הכוללים ביקורת קשה על המלך (שמואל א' כ"ב, ה'; שמואל ב' י"ב - בעקבות חטא דוד בבת שבע; שמואל ב' פרק כ"ד בעקבות המפקד).

[22] חלוקה בין בית דין ובין דינו של המלך מצויה במקומות רבים בתלמוד, כמו בתיאור הבא: "תנו רבנן הרוגי מלכות נכסיהן למלך הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין" (תלמוד בבלי סנהדרין מ"ח, ע"ב), ובהרחבה הר"ן בדרשותיו - הדרוש האחד עשר 'שופטים ושוטרים'.

[23] עיקרון הפרדת הרשויות תפש תאוצה בימיו של הפילוסוף הצרפתי מונטסקיה (1689-1755), שהבחין בין רשות מחוקקת, רשות שופטת ורשות מבצעת.

[24] המחשה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד, ל"א), ועוד יותר מכך בתיאור הבא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שמות י"ט, ט').

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)