גיטיו | דף כב ע"ב-כג ע"א | חש"ו וגדול עומד על גביו

שאלות הכנה

 

שתי שאלות עיקריות עולות בפשט הסוגיה:

לאחר לימוד פשט הסוגיה יש לבאר בסברה: האם המחלוקת היא לגבי היקף המקומות שצריך בהם לשמה או ברמת הלשמה הנדרשת, או שמא הם מסכימים לנ"ל וחולקים באופי 'גדול עומד על גביו' [אותיות ד-ז - אופי דין 'לשמה' ושיטת הרמב"ם. אות ח' - שיטת רבנו יונה בהבנת "גדול עומד על גביו"].

 

מקורות

גטין כב: משנה, עד המשנה הבאה.

המשנה בגטין כב: אומרת שחש"ו כשרים לכתיבת הגט. אחר כך אומרת המשנה שאישה יכולה לכתוב את הגט, ובסיום אומרת המשנה "שאין קיום הגט אלא בחותמיו".

 

פשט המשנה הוא שהיא אליבא דר"מ, הסובר כי "עדי חתימה כרתי": חש"ו כשרים, והאישה כשרה לכתוב את הגט [של הבעל], כי רק החתימה משמעותית; הכתיבה אינה צריכה להיות לשמה, וגם מי שאינו בן דעת יכול לעשותה. וכך הבין רב נחמן בגמרא.

 

אלא שהגמרא שואלת "והא לאו בני דיעה נינהו?". בפשטות שאלה זו שייכת רק לפי ר"א, הסובר "עדי מסירה כרתי", שלדעתו הכתיבה צריכה להיות לשמה, אך לפי ר"מ, שאין צורך בלשמה בכתיבה, אין זה מפריע שמישהו שאינו בן דעה כותב את הגט. אמנם מפשט המשנה משמע, כאמור, שמדובר בשיטת ר"מ.

 

ונחלקו ראשונים בדבר:

 

 1.    לדעת רש"י והפירוש הראשון בתוספות, הגמרא בשלב זה - בתירוצו של רב הונא - מבינה שמשנתנו היא כר"א, ולכן היא שואלת כיצד הוא מכשיר חש"ו בכתיבה, והלוא הכתיבה צריכה להיות לשמה וחש"ו אינם בני דעת ואינם יכולים לכתוב לשמה. תשובת רב הונא: חש"ו שגדול עומד על גביו מועיל עבור לשמה (אפילו מדאורייתא). 

   
כיצד מסתדר פירוש זה עם סיום המשנה "שאין קיום הגט אלא בחותמיו", שממנו משמע לכאורה כי סיבת כשרות חש"ו בכתיבת הגט היא שרק בחתימה צריך לשמה, וכר' מאיר? רש"י מבאר שכוונת המשנה אינה שהצורך בלשמה הוא רק בחתימה, אלא כוונתה שבדרך כלל החותמים הם המוסרים את הגט, ולכן די לדאוג שהחותמים יהיו כשרים לעדות, וכשיטת ר' אלעזר ש"עדי סירה כרתי" (כלומר: אין קיום הגט אלא במסירתו [שהיא בדרך כלל על ידי החותמים]).    

בהמשך מביאה הגמרא ברייתא, שבה אנו רואים שעכו"ם פסול. הגמרא מבינה שדבר זה נכון גם אם גדול עומד על גביו, ואם כן זו קושיה לרב הונא שהכשיר! והיא עונה: עכו"ם שגדול עומד על גביו איננו מועיל בלשמה (בניגוד לקטן במצב כזה) כי העכו"ם "אדעתא דנפשיה עביד" (רש"י: גם כשאומרים לו לשם אחד, גמר בלבו לשם אחר).

 

2..   לעומת רש"י ותירוץ א' בתוספות, רבנו יצחק (בתוספות) הבין שגם לדעת רב הונא המשנה היא כר"מ, ולמרות שר"מ אינו מצריך כתיבה לשמה מדאורייתא, הוא מצריך כתיבה לשמה מדרבנן. הגמרא שאלה על כך: "והא לאו בני דיעה נינהו" - כיצד חש"ו יכולים לספק את הלשמה (אפילו שמדובר בדרבנן)? ורב הונא השיב: חש"ו שגדול עומד על גביו מועיל עבור לשמה דרבנן. לפי פירוש זה עולה שחש"ו + גדול איננו מועיל עבור לשמה דאורייתא, ואם כן לדידן, שאנו פוסקים כר"א, לא יועיל חש"ו + גדול.

 

התוספות (ד"ה והא) מביאים שתי ראיות, האחת לשיטת ר"י והשניה לשיטת רש"י:

 

1.    לשמה בשחיטה - המשנה בחולין אומרת כי שחיטת חש"ו פסולה גם אם "אחרים רואין אותן". לר"י דין זה מובן, שהרי לשמה בשחיטה הוא דאורייתא, ולשיטת ר"י גדול עומד על גביו מועיל רק בלשמה דרבנן. אבל לרש"י ולתוספות א' קשה - שהרי לשיטתם גדול עומד על גביו מועיל אפילו בלשמה דאורייתא. ותירצו התוספות: בחולין מדובר שהגדולים רק "רואין אותן", אבל אינם מלמדים אותם לעשות לשמה. לו היו הם גם "מלמדין אותן" לעשות לשמה, כמו לגבי גט - אכן היה הדבר מועיל.
2.    לשמה בחליצה - המשנה ביבמות פוסלת חליצת חש"ו, והגמרא שם לומדת זאת ממיעוט מיוחד ("איש" - ולא קטן, "בני קריאה" - ולא חרש ושוטה). לרש"י ותוספות א' ברור למה יש צורך בלימוד מיוחד: עקרונית חליצתם הייתה צריכה להיות כשרה כשגדול עומד על גביהם, ולכן יש צורך במיעוט מיוחד למעטם מחליצה אפילו כשגדול עומד על גביהם. אבל לר"י קשה: הרי ממילא חליצתם פסולה, כי אינם יודעים לכוון, ואפילו כשגדול עומד על גביהם. ואם כך, לשם מה צריך את המיעוט?

 

הרשב"א בחולין יב: (לדעת רבנו יונה[1]) מיישב:

 

 

כלומר: יש צורך במיעוט עבור מקרים שבהם מדובר בבני דעה: קטן מגיל מסוים שבו אנו כבר מחשיבים אותו כבן דעת לגבי תחומים מסוימים, ואילם, שהוא בן דעת לכל דבר, ומתמעט מחליצה רק מפני שאינו "בן קריאה".

 

מחלוקת ראשונים נוספת בסוגיה היא ביחס לתירוצו של רב יהודה "והוא ששייר מקום התורף". לפי רב יהודה משנתנו היא כר"א, וכתיבת חש"ו אכן כשרה רק בטופס, שאינו עיקר הגט, אבל התורף, שהוא עיקר הגט, צריך להיכתב לשמה על ידי גדול דווקא. ויש לבאר - במיוחד לפי שיטת ר"י והראשונים שהלכו בדרכו, שגם תירוצו של רב הונא הוא בשיטת ר"א - האם רב יהודה חולק על רב הונא או מבאר אותו.

 

 

א. ההבנה הפשוטה לכאורה היא שרב יהודה איננו מאמץ את דעת רב הונא: לפי רב הונא יש צורך בלשמה בכל הגט, אבל דבר זה יכול להיעשות על ידי חש"ו + גדול. ואילו לפי רב יהודה, חש"ו + גדול איננו מועיל ללשמה, אלא שהצורך ב'לשמה' הוא רק בתורף, ולא בטופס. וכך הבינו רבנו קרשקש והר"ן.

 

 

ב. אבל ניתן להבין אחרת. ייתכן שרב יהודה מאמץ את העיקרון של גדול עומד על גביו, אלא שהוא סבור שיש הבדל ביישומו בין הטופס לתורף:

 

ב1. ייתכן שהוא חושב שבטופס ניתן להסתפק בחש"ו לבדו, ואילו בתורף צריך חש"ו + גדול. כך משמע מרש"י (ד"ה מקום התורף), ומשמע ממנו שרב הונא ורב יהודה מסכימים לדין זה, ומחלוקתם היא רק בפירוש המשנה (האם יותר נוח להעמיד את המשנה בתורף, אבל אז נצטרך לומר שמדובר בגדול עומד על גביו [רב הונא], או שמא נוח יותר להעמיד את המשנה בטופס, ואז ניתן להעמידה כפשוטה, בחש"ו לבדו, אבל רק בטופס [רב יהודה]). וכן ביאר הרמב"ן בספר הזכות בדעת הרי"ף, שהביא את שתי הדעות.

 

ב2. אך אפשר גם שרב יהודה סובר שבטופס צריך חש"ו + גדול, ואילו בתורף צריך בן דעת ממש, וחש"ו + גדול איננו מועיל. והרמב"ם הבין כדרך זו (הלכות גירושין פ"ג הלכות טו-יח[2]).

 

 

משולבים כאן שני נושאים: א. לשמה. ב. גדול עומד על גביו. ניתן להבין שר"ה ור"י חולקים לגבי היקף המקומות שבהם צריך לשמה (תורף בלבד או גם טופס), וניתן להבין שהם מסכימים בעניין זה, ונחלקו האם חש"ו + גדול עומד על גביו יכולים לספק לשמה. הבה נבחן את הדברים אחד לאחד, בהתאם לשיטות השונות שהבאנו:

 

דרך א: נראה שר"ה מצריך לשמה בכל הגט, והוא סבור שחש"ו + גדול מועילים ללשמה. ר"י איננו מסכים שיש פטנט הנקרא 'גדול עומד על גביו', אלא שהוא מצריך לשמה רק בתורף.

 

דרך ב1: ר"ה ור"י מסכימים שצריך לשמה רק בתורף, ושניהם מסכימים שחש"ו + גדול נחשב ללשמה.

 

דרך ב2: לכאורה קשה להסביר דרך זו. אם חש"ו + גדול = לשמה, אזי מדוע לא יועילו גם לעניין התורף? ואם חש"ו + גדול אינם נחשבים ל'לשמה', מדוע הם מועילים בטופס? (ואם בטופס אין צורך בלשמה, מדוע יש צורך בגדול?). וכך הקשה הר"ן.

כמו כן, קשה על שיטה זו הקושיה שהקשו התוספות לשיטת רבנו יצחק: לשיטה זו, הסבורה שחש"ו + גדול אינם מועילים בתורף, מסתבר שלא יועילו גם בחליצה, הדורשת לשמה. ואם כן מדוע נדרש מיעוט מיוחד עבור חש"ו?

 

אמנם, ניתן ליישב שהצורך בלשמה בטופס הוא רק מדרבנן, ואילו הצורך בלשמה בתורף הוא מדאורייתא, וגדול עומד על גביו מועיל רק בדרבנן - דהיינו בטופס, אך איננו מועיל בדאורייתא. זה גם מסביר מדוע הרמב"ם מכשיר אם בדיעבד כתב את הטופס ללא גדול. אמנם, ייתכן שיש לחלק באופן מהותי יותר, כפי שנראה בהמשך.

 

 

הרמב"ן (יבמות קד: ד"ה הא דאמרינן) מסביר כי לדעת רב הונא אין צורך ברמה גבוהה של לשמה, אלא "כתיבת גט לשמה כל דהו סגי, כלומר אין צריך שיתכוון להוציאה, אלא שיכתוב אותו על מנת ליתן אותו לפלונית", ואילו רב יהודה חולק על כך: "ומיהו מסקנא התם, והוא ששייר מקום התורף, דבעיא כוונה גמורה, ואפילו חירש לאו בר הכי הוא".

 

כלומר: מחלוקת האמוראים איננה במקומות שבהם צריך לשמה (תורף בלבד או גם טופס), וגם איננה במשמעות הגדול העומד על גביו, אלא זו מחלוקת ברמת הלשמה הנצרכת בגט: לדעת רב הונא די ברמת לשמה נמוכה "שיכתוב על מנת ליתן אותו לפלונית", ואילו לרב יהודה צריך רמת לשמה גבוהה "שיתכוון להוציאה". לכן לפי רב הונא גדול מועיל, ואילו לדעת רב יהודה גדול אינו מועיל.

 

תוספות כותבים שהצורך בציווי הבעל לכתוב את הגט (למרות שאין צורך בשליחות לכתיבת הגט) הנו משום 'לשמה'. מדוע ציווי הבעל חשוב לעניין הלשמה?

 

רבנו קרשקש ורשב"א מסבירים כי ללא ציווי הבעל ייתכן שלא ייתנו לב לכתוב לשמה. לדעתם ציווי הבעל אינו חלק אינטגרלי מהלשמה, אלא רק "אבטחה" לכך שהגט אכן ייכתב לשמה.

 

אבל הרמב"ן (כד:) ["וא"ת הכותב טופסי גטין..."] כותב כי "כיוון דלא אמר ליה בעל, לאו לשם כריתות איכתוב". ומשמע ממנו שציווי הבעל יוצר את הכריתות, ואין זו רק בעיה של חשש שמא לא יתכוונו לשמה.

 

וייתכן שמחלוקתם היא ברמת הלשמה הנדרשת: הרשב"א ורבנו קרשקש הבינו שדי שיכוון שיהיה זה גט שמיועד לפלונית, ולכן ניתן לעשות זאת ללא ציווי הבעל. ואילו הרמב"ן הבין שצריך רמת לשמה רצינית, דהיינו שיבין את רצון הבעל לגרש ומתוך כך יכתוב את הגט, ולכן ללא ציווי של הבעל אין הכתיבה יכולה להיות לשמה.

 

ניתן להוסיף שלפי הרמב"ן הגט צריך לבטא את כוונתו העמוקה של הבעל ואת דעתו לגרש את אשתו. ויבואר בהמשך.

 

לכאורה יש מקום לדון עוד בעניין זה. אם הבעל ציווה סופר אחד לכתוב את הגט, וסופר שני ישמע זאת ויכתוב את הגט, לכאורה הגט פסול. מדוע? החכם צבי (שו"ת סימן א') ביאר שהאישה צריכה לעמוד לגירושין בגט זה, ולכן יש צורך בציווי הבעל דווקא לגבי הגט המסוים הזה. אמנם, לפי ההסבר שראינו ברמב"ן יש מקום לומר שגם אם אין צורך בשליחות ממש, הרי שצריך שמינוי הסופר יהיה על פי הבעל, כדי שהדבר יבטא את רצון הבעל לגרש.[3]

 

הסבר הדברים נראה על פי הסבר רבנו חיים הלוי בהלכות ייבום וחליצה, כדלהלן.

הגמרא ביבמות קד. אומרת שחירשת אינה יכולה לחלוץ, כיוון שאינה יכולה לקרוא "ככה יעשה לאיש" וכו'. משמע מכך, שאילולי טעם זה הייתה חליצה אמורה להועיל בחירשת.

 

התוספות שם (קד: ד"ה והא אמרי) הקשו: הרי בחליצה צריך דעת, ולחש"ו אין דעת, ואם כן חליצת חירשת צריכה להיות פסולה גם ללא הלימוד מן הפסוק! ותירצו, שמצד הדעת החליצה צריכה הייתה להועיל, כיוון שבית דין עומד על גבן, כמו שמצאנו גם בסוגייתנו לעניין כתיבת גט, שחש"ו שכתב גט כאשר גדול עומד על גביו, הגט כשר (לפחות לדעת ר"ה).

 

והקשה רבנו חיים הלוי (ייבום וחליצה פ"ד הט"ז): מדוע בגטין (כששוטה רוצה לגרש) ובקידושין אין מועיל מעשה החש"ו אפילו כשגדול עומד על גביו?

 

ומבאר ר' חיים שיש שני עניינים נפרדים: כוונה ודעת. כוונה פירושה שעצם המעשה ייעשה באופי מסוים, דהיינו שהקטן או החירש יבינו שהם מבצעים כעת פעולת קידושין או גטין וכו', ולא סתם נתינת כסף או נתינת נייר לאישה. דעת פירושה שהאדם מבין את התוצאות של הגירושין או הקידושין, ושהוא בעל אחריות מספיקה כדי להחליט כי אכן טוב לו כעת להתגרש או להתחתן.

 

לחש"ו אין דעת, וגם אין להם כוונה נכונה לביצוע הפעולה באופייה הנכון. גדול יכול ללמד את הקטן כיצד לבצע את הפעולה באופן נכון, דהיינו לפתור את בעיית הכוונה,  אולם אין הוא יכול לטעת בחש"ו דעת! אין הוא יכול להפוך אנשים שהם חסרי אחריות לאנשים בעלי אחריות!

 

בגטין ובקידושין צריך גם דעת וגם כוונה. אין די בכך שאדם יודע כיצד לבצע פעולת קידושין; צריך שתהיה לו אחריות מספקת כדי להחליט שהקידושין הם אכן דבר טוב עבורו. לכן חש"ו אינם יכולים לקדש או לגרש אפילו אם גדול עומד על גבן, שכן גדול יכול לפתור רק את בעיית הכוונה (ולתת אופי נכון למעשה), אך אין הוא יכול לפתור את בעיית הדעת.

 

בחליצה אין צורך בדעת. ומדוע? עבור גט צריך דעת, מכיוון שבני הזוג נשואים ממש, ויש צורך בדעת רצינית ובאחריות כדי לפרק קשר ממשי זה. לעומת זאת, הקשר שקיים בין היבם ליבמתו קודם החליצה אינו קשר של ממש; זוהי רק "זיקה" בין השניים, ולכן ניתן לבצע חליצה - כלומר לפרק את הזיקה הזאת - גם ללא דעת. אמנם ברור שצריך כוונה, שהרי צריך לבצע מעשה חליצה. אלא שכאן יכול לסייע גדול העומד על גבן ומלמד אותם את הכוונה הרצויה.

 

מו"ר הרב ליכטנשטיין ביאר בשם ר' חיים שכך יש לדון גם בקניין: בקניין צריך כוונה, דהיינו שהאדם יבין שאין הוא סתם מרים חפץ, אלא שהוא עושה כעת פעולת 'הגבהה', וכנ"ל בשאר הקניינים. כמו כן, ישנו גם מושג של דעת בקניין. דעת פירושה שהאדם רוצה באמת לקנות או להקנות את החפץ.

 

ובניסוח אחר: כוונה מגדירה את המעשה כמעשה בעל אופי נכון. דעת מתייחסת לחלות, לתוצאה, ואומרת שהקונה מודע להשלכות של המעשה שלו.

 

ולענייננו: ניתן להבין את הצורך בגדול בכתיבת הגט בשתי צורות:

 

לפי זה, ייתכן שזו מחלוקת רב הונא ורב יהודה:

 

מהות הגט היא שהבעל לא יאמר בעל-פה שרוצה לגרש אלא שיבטא זאת בכתב. בפשט הפסוקים, הבעל צריך לכתוב זאת בעצמו "וכתב לה ספר כריתות". וכך מסתבר, שעל ידי כך הוא מבטא את דעתו בכתב ומפנים את רצונו לגרש. אמנם, חז"ל הבינו שניתן לכתוב גם על ידי סופר, אבל צריך שיהיה זה סופר שמבין מהי משמעות גירושין, ושכותב את הגט מתוך שמבין את משמעות דברי הבעל ורצונו לגרש.

 

ר"ה הבין שדי בכוונה. קטן שמלמדים אותו יכול להבין שהוא איננו כותב סתם אותיות אלא יוצר גט. ר"י מסכים שניתן ללמד קטן דבר זה, אלא שלדעתו רמת הלשמה הנדרשת היא רמה של דעת. אין להסתפק בכוונה ליצור גט; צריך דעת המבינה את משמעות הגירושין, דעת המתרגמת את רצון הבעל על ידי כתיבת הגט. ולרמה של דעת קטן איננו יכול להגיע אפילו אם גדול מלמדו.

 

וכך יש מקום להסביר גם את שיטת הרמב"ם (ב2): יש מקום לומר, שבכתיבת הטופס די בכוונה, ואילו בכתיבת התורף צריך דעת. ומדוע?

 

הטופס הוא החלק השווה בכל הגטין. אין בו שם האיש והאישה וכו'. בחלק זה צריך אמנם כוונה, אבל די בכוונה ליצור גט עבור אישה פלונית. התורף, לעומת זאת, מיוחד לאיש ולאישה. בו כתובים שמותיהם, והוא שונה מגט לגט. התורף מבטא ברמה הגבוהה יותר את הניתוק בין איש זה לאישה זו. לכן צריך בו דעת, המבינה את משמעות הגירושין.

 

לדעת הרמב"ם, קטן + גדול עומד על גביו כנראה יכולים להגיע לרמה של כוונה, אבל לא לרמה של דעת. לכן לצורך הטופס מספיקים קטן + גדול עומד על גביו (ובדיעבד אף אם לא היה גדול הגט כשר, כי:

 

כעת ניתן לבאר גם את השאלה ששאלנו מחליצה. תוספות הקשו על הר"י: מדוע נדרשת הגמרא למעט קטן מחליצה מפסוקים אם קטן + גדול עומד על גביו איננו מועיל ל'לשמה', והלוא מכל מקום אין הוא יכול לכוון לשם חליצה? וכך הקשינו גם על הרמב"ם, הסובר שקטן + גדול עומד על גביו אינם מועילים עבור התורף.

 

בר' חיים מבואר שחליצה זקוקה לכוונה בלבד (כי צריך להתיר קשר של 'זקוקה' בלבד). ולפי זה התשובה ברורה: אמנם קטן + גדול אינם יכולים להגיע לרמה של דעת, ולכן הם פסולים לכתיבת התורף (או כל הגט, לפי רבנו יצחק אליבא דרב הונא אליבא דר"א), אבל הם יכולים להגיע לרמה של כוונה, ולכן הם היו אמורים להיות כשרים בחליצה, אילולי גזרת הכתוב הממעטת קטן מחליצה.

 

ההבנה הפשוטה של גדול עומד על גביו היא שהגדול מלמד את הקטן כיצד לכוון (א). אולם רבנו יונה כותב שכל דבר שניתן לעשות על ידי שליח מועילה בו עמידת העומד על גביו, שאף זה שעל גביו הוא כשליח הממונה לכתוב ולכוון בכתיבתו. ומכאן עולה הבנה חדשה (ב): אין הגדול מלמד את הקטן, אלא כוונת הגדול מצטרפת אל הקטן, וכעת הם יוצרים יחדיו את הגט. לחלופין, ייתכן שכוונת רבנו יונה היא שהגדול נחשב ככותב לבדו, והקטן מתבטל אל הגדול והופך להיות כמו קולמוס של הגדול, כגרזן ביד החוצב (כביכול, הגדול כותב באמצעות "מכונת כתיבה" או "מחשב").

 

לפי ר' חיים (בהלכות ייבום) ניתן לנסח כך את רבנו יונה: קטן יכול להגיע לרמה של כוונה, ולדבר זה הוא יכול להגיע לבדו. אולם אין הוא יכול להגיע לרמה של דעת, וזאת גם על ידי גדול. לכן את הכוונה יוצר הקטן (לבדו), ואת הדעת מספק הגדול העומד על גביו, וכך הם יוצרים ביחד את הגט.

 

לפי זה, ניתן להבין כעת בשלושה אופנים את מחלוקת רב הונא ורב יהודה:

 

 

*****

לשיעור הבא: הרב שלמה ברין

כג.-כג: - עבד כשליח הולכה וקבלה וגדרי "אינו בתורת גטין וקידושין"

מקורות ושאלות הכנה

 

---