שקלים | דף י | כבשׁ פרה

שנינו במשנה (שקלים י' ע"ב):

"כבש פרה וכבש שעיר המשתלח... באין משירי הלשכה. אבא שאול אומר: כבש פרה – כהנים גדולים עושין אותו משל עצמן".

כבש הפרה הוא הנתיב שבו היה שורף הפרה האדומה צועד מהר הבית להר המשחה (=הר הזיתים) כדי להימנע מטומאה. צעידה זו היא פעילות טכנית ביסודה, אך מסתבר שהיתה מתקיימת בחגיגיות רבת רושם, שכללה גם בניית כבש מיוחד למעבר מהר הבית להר המשחה. מכיוון שלא מדובר בצורך ישיר של הקורבן, התקציב לכך הוא משיירי הלשכה, ולא מתרומת הלשכה עצמה. המשנה מניחה שאת הפרה האדומה קונים מתרומת הלשכה, דהיינו שיש לה מעמד כקורבן, אף שאיננה מוקרבת על המזבח בבית המקדש. עם זאת, הכבש אינו אלא צורך טכני, ועל כן הוא ממומן מן השיריים בלבד.

אבא שאול מוסר עדות שלפיה הכוהנים הגדולים היו בונים את הכבש בעצמם, ולא נטלו לשם כך ממון מתרומת הלשכה. הגמרא מצטטת את התוספתא, שבה מתגלה עוצמת המעמד:

"אמר רבי חנינא: שחצית גדולה היתה בבני כהנים גדולים, שיותר מששים ככרי זהב (ס"א כסף) היו מוציאין בה, שהיה כבשה של פרה עומד, ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבשו של חבירו אלא סותרו ובונה אותו משלו".

דבריו של רבי חנינא מלמדים על שתי רמות של שחץ: ראשית, הממון הרב שהיה ניטל לצורך בניית הכבש. בפירוש "משנת ארץ ישראל" (של משפחת ספראי) נערך חישוב ערכם של שישים כיכרות זהב, והמסקנה היא שנדרשו כמאתיים שנה של תרומת הלשכה כדי לצבור סכום כזה. הכוהנים נדבו מכיסם סכום עתק, שהקופה הציבורית לא הייתה יכולה לממן לעולם.

שנית, כל כוהן ביקש לרשום את שמו על אותו מבנה אדיר, ולכן גם אם היה קיים מבנה שהתקין כוהן בעבר, נהגו לפרקו ולבנותו מחדש. גם כאן, כמובן, יש שחץ של ממש, אלא שלמסקנת הגמרא ניתן למתן זאת ולהסביר ש"סלסול היא בפרה", כלומר כל כוהן ביקש לזכות בעצמו במצוה, ובנה כבש חדש לא רק מתוך צרות עין בכבש שבנה חבירו.

בפירוש משנת ארץ ישראל שם הוסברה הדילמה הכבדה העומדת ביסוד משנתנו, ובמידה רבה ביסוד מסכת שקלים כולה:

"כפי שכבר אמרנו, בכל דת קיימת ההתחבטות האם להוציא הון עתק על אביזרי פאר וטקסים... בימי הבית עצמו, ובספרות התנאים הקדומה, רווחת ביקורת על הכהנים הגדולים. בכך בא לידי ביטוי המתח החברתי שבירושלים בין המוני העם והכהנים הגדולים. החכמים תמכו, בדרך כלל, בהמוני העם והם משמשים להם לפה".

מסכת שקלים מבטאת את השותפות של כלל הציבור בסדרי עבודת המקדש ובקורבנותיו; "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". אולם כמעט בכל חברה יש פערי יכולת בין העשיר ובין הדל, וממילא נשאלת השאלה מהם המקומות שבהם אכן ניתן לתת לעושר לבוא לידי ביטוי על חשבון ערך השוויון. במידה רבה, דילמה זו היא העומדת ביסוד ההתלבטות בסוגייתנו בין הערכת מעשי הכוהנים הגדולים כ"שחץ" ובין הערכתה כ"סלסול" לכבודה ולטהרתה של הפרה.