דילוג לתוכן העיקרי

בלק | כבוד תורה ודעת תורה

קובץ טקסט

"והכבוד – מוציאין את האדם מן העולם"

בדברים הבאים נפרוש את דמותו של בלעם. אפשר לעסוק בדרך המיסטית שלו – קסם ומאגיה ללא נבואה, אבל אנו נתמקד באינטרסים שהניעו אותו. בנקודה זו נחלקו פרשני התורה: רש"י לאורך הדרך מתייחס לבלעם בביקורתיות מרובה ובשלילה גורפת, בעוד שהרמב"ן מציג לפנינו דמות מורכבת יותר. אנו נלך בדרכו של רש"י.

בלעם הרשע. רשעותו של בלעם מתאפיינת בשתי נקודות מרכזיות שננסה להסיק מהן את המסר הנוגע אלינו. הנקודה הראשונה שמאפיינת את בלעם היא רדיפת הכבוד. כבר בתחילת הפרשה אנו רואים:

"וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק...

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם: וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ: וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה: וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי: כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה: וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה                                             (במדבר כ"ב, ז-כ).

רש"י מדייק מדברי בלעם:

"להלך עמכם - אלא עם שרים גדולים מכם. למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק".

בלק עצמו מביא "עם מי יש לו עסק", וכעת מכבד את בלעם יותר ושולח שרים "רבים ונכבדים מאלה". נשים לב שבלק ושליחיו אינם מזכירים כלל תשלום תמורת הקללה, אך בלעם בטוח שמעשיו יקבלו שכר הגון, וכבדרך ענווה מזכיר "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב".

בלעם רודף אחר הכסף ואחר הכבוד ואלו מסמאים את עיניו. במעמד מכובד מסוים שבו הזכירו ושבחו את הרב עמיטל זצ"ל, הוא ציין שככל אדם הוא גם רודף כבוד, אבל מעוניין ב"כבוד אלגנטי" ולא "כבוד גס" שמונח על השולחן ביודעין. בלעם אמנם מבקש כבוד גס, אבל גם אנו, שמחפשים כבוד מעודן יותר, צריכים להיות מודעים לכך.

תלמידי חכמים רבים עומדים בפני החשש לגאווה ולרדיפת כבוד. עשרות תלמידים מצפים למוצא פיהם, ובדרך כלל, שלא כמו בישיבה זו, אותם תלמידים גם מהנהנים ומחרים-מחזיקים אחריהם. כאשר ראש ישיבה יוצא לדבר מחוץ לישיבה, הוא מגלה לפעמים שאנשים רבים אינם מסכימים אתו, ושיש להם עמדות שונות מבלי לבטל את דעתם. לתופעה זו יש משמעות חיובית בהקשר שלנו – גם תלמידי חכמים ורבנים הם בני אדם, רודפי כבוד וכסף, וממילא עליהם לדעת שמעמדם אינו מוחלט.

 

הקושי בגאווה מוצדקת

הבעיה המרכזית אצל בלעם היא העובדה שגאוותו לכאורה מוצדקת. לא סתם הוא מצפה שיכבדו אותו; הרי כבר במדרש רבה נאמר:

"ד"א ויודע דעת עליון. אמרו חכמינו ז"ל ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד, י), בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם"   (פרשת בלק כד סימן טז).

בלעם היה מודע לגדולתו, אבל גם אברהם ומשה, ודווקא אצלם התורה מדגישה את ענוותנותם הגדולה. כך לדוגמה אצל משה:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג).

התורה מדגישה זאת דווקא כיוון שלמשה הייתה סיבה להתגאות. אסור לכל אדם לרדוף אחר הכבוד, אבל האתגר הנפשי גדול שבעתיים כאשר יש הצדקה לכך, וכאן בלעם מונגד למשה בצורה בולטת.

פעם אחת כשהייתי בארצות הברית הגיע רב חשוב להתארח אצל ר' אהרן סולובייצ'יק והגרי"ד עצמו אף הוא היה שם. הגרי"ד היה אז רב קהילה, אך למרות זאת השתמש ביום חול בחליפה אפורה פשוטה, וגם בשבת לבש חליפה סטנדרטית וכובע רגיל. אותו רב חשוב הלך בפראק רבני מכובד ולבש כובע שייצג למרחוק את מעמדו וגדלותו. לפני מנחה, יצא הגרי"ד לבית הכנסת, וכיוון שהדבר לא היה חשוב בעיניו, לא שם לב ונטל בטעות את הכובע של אותו רב. כאשר זה יצא מעט אחריו להתפלל מנחה, נותר חסר אונים מבלי שהכובע שהגדיר את מעמדו היה על ראשו.

 

דעת בהמתו לא הוה ידע

אך ישנה בעיה נוספת אצל בלעם. בלעם עסוק בשבח עצמו כנביא ה', מה שמתאפשר לו בעיקר בפעם הרביעית. בפעמים הראשונות אנו יודעים שהקב"ה השתמש בבלעם בצורה כמעט מכאנית:

"וישם דבר בפי בלעם - רבי אלעזר אומר: מלאך, רבי יונתן אמר: חכה"           (סנהדרין קה:).

הקב"ה משתמש ב"חכה" כדי להניע את שפתותיו של בלעם ולנבא טוב על ישראל. בלעם משתמש בניסוחים שונים כדי לפתוח את נבואותיו המאולצות. כך בפעם השלישית:

"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם"

                                             (במדבר כ"ד, ג-ד).

זאת כמובן מול כל נביאי ישראל שפותחים את נבואותיהם ב"כה אמר ה'", דבריהם הם דברי ה', והנביאים מבטלים את עצמם אל המשלח, מה שכמובן מעצים אותם.

בפעם הרביעית בלעם מדבר מגרונו וביוזמתו, ומוסיף פריט מידע אחד:

"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם"

                                          (במדבר כ"ד, טו-טז).

על תוספת זו, "ויודע דעת עליון", כבר אמרו חז"ל:

"וידע דעת עליון, השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע?"         (סנהדרין קה.).

מדוע בכל זאת בלעם מתאר את עצמו "יודע דעת עליון"? תופעה זו קיימת אף היא פעמים רבות אצל תלמידי חכמים. ראש ישיבה שנשאל שוב ושוב בתחומים הלכתיים ורואה שהוא מצליח לספק מענה ושהשומעים מקשיבים לו, יכול להגיע בטעות להבנה שהוא בעל סמכות גם בתחומים נוספים.

נבהיר: ברור שישנן שאלות אתיות-דתיות שלתורה יש מה לומר לגביהן לא רק לגבי פסיקת הלכה בדיני בשר וחלב או ברכות הנהנין. אם לרב יש עמדה תורנית ביחס לניתוח שאמור לשפר את איכות החיים אך יש בו סיכון – עליו לבטא את דעתו. כך גם אם יש לו עמדה תורנית, ואפילו בתחום פוליטי, כמו שלדוגמה הרבי מליובביץ' התבטא ביחס לאיסור מסירת שטחים.

אבל אסור לרב להתבטא בנושאים שאינם תורניים, בצורה שתיצור רושם כאילו להקף ידיעותיו התורניות יש משמעות לעניין זה. סמכותו לומר אם הערבים אמינים מבחינה פוליטית או אם ניתוח כלשהו יצליח מבחינה רפואית, שואבת מניסיון החיים שלו ולא מיכולתו להורות הלכה. הרחבת הסמכות שרבנים שונים נוטלים לעצמם מבלי שנתבקשו או אף כשנתבקשו, היא פסולה ובעייתית ביותר. בלעם עצמו נכשל בכך כשהוא מתאר את עצמו "יודע דעת עליון", וחז"ל מבקרים אותו בצורה נוקבת ואירונית על הרחבה זו של סמכותו כאשר "דעת בהמתו לא הוה ידע".

לפני מספר שנים אחת מבנותיי חזרה מהגן וסיפרה ששינו את השם של אחת מחברותיה. שינוי שם הוא אירוע משמעותי מאוד מבחינה פסיכולוגית, נפשית ואף הלכתית, ועושים זאת רק במצבים יוצאי דופן במיוחד. מה הייתה הסיבה לשינוי השם? אחותה של אותה חברה הייתה חולה, ושינו את שמה במסגרת הנורמה ההלכתית של שינוי השם לחולה מסוכן. ברם הרב שנשאל והורה לשנות את השם, פסק שעל ההורים להחליף גם את שם האחות, כיוון שזה לא מוצא חן בעיניו. זו הרחבת סמכות מעבר לתחום הראשוני שלגביו פנו ההורים, והדבר פוגע בחיי הילדה.

פעמים רבות אנו שומעים רבנים המתייחסים לעצמם כיודעי דעת עליון ומנסים להסביר אירועים שונים. כך היה בעבר, ושיחה נוקבת בנושא הועברה בישיבה לאחר התייחסות רבנית מפורסמת לפיגוע הנורא במעלות. אמנם "חכם עדיף מנביא", אך הדבר לא מעניק לחכמים את האפשרות לפרש אירועים שונים. כשם שפרשני כלכלה אינם מתעשרים תמיד כיוון שהם רק מעניקים הסבר אפשרי למציאות ולא מתייחסים אליה ומבינים אותה בצורה מוחלטת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)