כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ

  • הרב אמנון בזק

ישנה סתירה חזיתית בין שני תיאורים כיצד היה מתנהל מסע המחנות: מצד אחד, בפרשתנו נאמר "וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם", ומכאן משמע שגם בשעת המסע בני ישראל שמרו על צורת המחנות, ארבעה דגלים בארבע רוחות, שבמרכזם אוהל מועד. מצד שני, בהמשך הספר מופיע תיאור הדרגתי של יציאת כל מחנה לדרך, ובסופו גם נאמר "וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם", ומתוך הקשר הדברים נראה בבירור, שהמחנות נסעו בטור ארוך. סתירה זו הביאה למחלוקת בחז"ל, האם בני ישראל הלכו "כתֵיבה" או "כקורה", אך על דרך הפשט הקושי עומד בעינו.

נראה, שהפיתרון לקושי זה נמצא בפסוק: "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה... וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". במצב רגיל, בני ישראל הלכו "כתיבה", כדי לשמור על מבנה שבו כל שבט נמצא במרחק זהה לאחרים ביחס לארון ה'. אולם, ישנם מסעות שבראשם נסע הארון, כנראה כאשר הייתה סכנה של מפגש עם אויבים, וכשהארון – מרכזו של המשכן – נמצא מלפנים, הרי שאין כל טעם בקרבה למשכן, ולכן העם הלך "כקורה". נמצאנו למדים, שלמעט במצבי מלחמה, העיקרון היסודי היה לשמור על איזון ושיוויון בין כל שבטי ישראל, על דגליהם השונים, בכל הנוגע למידת קרבתם אל הקודש.

שבת שלום ומבורך.