דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף י ע"א | חב לאחריני

קובץ טקסט

מקורות לשיעור:

1. בבא מציעא י. "רב נחמן ור' יצחק..." עד המשנה. רש"י ד"ה 'הוי', 'חב', 'לא קנה'. תוספות ד"ה 'תופס'.

2. ביצה לט. משנה, גמרא "איתמר ... הממלא".

3. ביצה לט: "אלא הכא במגביה ... לא קנה". תוספות בבא מציעא י. ד"ה 'רב נחמן' "ורבינו תם פירש ... בבור".

4. רמב"ן בבא מציעא י. ד"ה 'אמר ר' נחמן'.

דף י.

הרעיון של שליחות מוכר וקיים בתחומים רבים בהלכה. פעולות הלכתיות רבות, כגון קניין, קידושין, גיטין והקדש יכולות להתבצע ע"י שליח. עם זאת, הגמרא בפרק הראשון בבבא מציעא, מעלה את עניין השליחות במצב של "חב לאחריני" - בו שליחות הלכתית לא מועילה. ראובן לא יכול לבקש משמעון לגבות חוב מאדם שלישי, בגלל שיש אפשרות שלצד השלישי יש חובות נוספים. במקרה כזה, השליחות של שמעון, או הגבייה של ראובן ע"י שמעון, פוגעת באינטרסים של אנשים אחרים, שכן בכך ששיעבד חלק מהקרקע לראובן, מנע שמעון מבעלי חוב אחרים את האפשרות לגבות מקרקע זו. במקרים אלו של חב לאחריני, בהם מעשה כלשהו של השליח פוגע באחרים – השליחות נכשלת. דוגמא אפשרית נוספת לשליחות שכושלת מובאת בגמרא בבבא מציעא (י.): "המגביה מציאה לחבירו". במקרה כזה, ראובן מנסה למנות את שמעון כשליח שיגביה עבורו מציאה (שאיננה שלו במקור), בתקווה שבכך יזכה בה. גם כאן השליחות אינה פועלת, שהרי מעשה זה פוגע באחרים שיכלו לבוא ולדרוש את המציאה שלהם. שוב, לפנינו מבנה של חב לאחריני, בו שליחות רגילה לא מועילה. השיעור השבוע יעסוק בטבעה של הבעיה בשליחות שכזו.

המעניין בהלכה זו הוא שהגמרא לא מביאה שום מקור או סברה לדין זה. אנו מוצאים שליחות בכל התורה כולה כפעולה הלכתית שמיושמת בתחומים שונים, וכדין בעל גמישות גבוהה. לכאורה, בכדי לבטל את השליחות במקרים של חב לאחריני, על הגמרא להביא מקור או ראיה. בהיעדר אחד מאלו, עולה שאלת המקור. השאלה מתחזקת אם נשווה את דין חב לאחריני לתחום אחר בו מבוטלת השליחות: "אין שליח לדבר עבירה". שם נותנת הגמרא סיבה ברורה לכישלון השליחות (ראה בבא מציעא י:). הגמרא אצלנו, לעומת זאת, לא נותנת שום הסבר.

הסתכלות זו, מאפשרת לנו להבין את פירושו של רש"י, שמגביל מאוד את הדין שלנו. לפי רש"י, שליחות רגילה אכן קיימת גם במקרים בהם ישנו נזק לאחר, למעט תחום אחד: "זכין לאדם שלא בפניו". במקרים שאין בהם נזק לאחרים, שמעון יכול לשמש כשליח של ראובן אם יש רווח מוחלט למלוה, אפילו אם הוא לא מונה רשמית כשליח. "זכין" נותן לשליחים מינוי לפעול כמיטב יכולתם לטובת המשלח, ללא ידיעתו, מתוך הנחה שאין בכל האירוע נזק לאדם הנוסף. לדוגמא, שמעון לא יכול לגרש את אישתו של ראובן, או לקנות לו חפץ כלשהו, ללא מינויו למטרות אלו, היות שבכל אחד מהמקרים הללו, יכול היה להיות ראובן לא מרוצה מהתוצאות. אולם, שמעון יכול לקבל מתנה מצד שלישי עבור ראובן, שהרי זו "זכות" לראובן. במקרה זה, ראובן יכול להיות מיוצג גם בלי הסכמתו לכך.  

לפי רש"י, רק במקרים של זכין, נפסלה השליחות עקב הפגיעה בגורם השלישי. מקרים רגילים של שליחות יועילו תמיד, אפילו אם יש בהם השלכות שליליות כלפי גורם נוסף. עמדת רש"י נראית סותרת מספר סוגיות, חלקן לא מחלקות בין זכין לבין שאר שליחויות, וחלקן פוסלות חב לאחריני ממש אפילו שליחות רגילה. יישוב שיטת רש"י עם סוגיות אלו איננו בתחומי שיעור זה. אולם, חשוב לציין שעל אף ששיטתו לא מסתדרת עם לשון הסוגיות, יש בה הגיון רב. די סביר שרש"י אימץ את ההגיון שהוצג לעיל, ששליחות רגילה לא תיפגע מחב לאחריני. לפיכך, הוא הגביל את הפסילה של השליחות למקרים מאוד מיוחדים של ייצוג, אך השליחות הסטנדרטית לא נפגעת במקרים של חב לאחריני.  

על אף שחלוקה זו של רש"י נראית הגיונית, אנו יכולים להקשות עליה. אמנם לפי רש"י אין הגיון רב בפסילת כל השליחויות, ולכן הוא מגביל את הפסילה לזכין בלבד, אך ניתן לשאול: מדוע זכין עצמו נפסל במקרה של חב לאחריני? אם זכין מהווה מצב הלכתי של ייצוג ללא מינוי, מדוע שלא יועיל במקרה בו אחרים נפגעים?

ה"קצות החושן" מתייחס לשאלה זו בסימן ק"ה. הקצות מעלה שאלה ביחס לדין זכין – כיצד ניתן לבצע שליחות עבור אדם אחר ללא מינוי מפורש ממנו? כתשובה לשאלה זו, הוא מציע שתי אפשרויות:

1.    ניתן לתרגם הסכמה אפשרית למינוי הלכתי. כלומר, אנו חייבים להניח שראובן אכן מעוניין ששמעון ייצג אותו במצבים של רווח מוחלט. בהלכה, הסכמה אפשרית נחשבת כאומדנא; אפילו שלא בוצעה אף פעולת מינוי רשמית, ישנה אומדנא למינוי שכזה, ואנו מתייחסים לשמעון כאילו ראובן מינה אותו. אילו היה יודע ראובן על ההזדמנות העומדת בפניו, הוא ודאי היה ממנה את שמעון. כלומר, זה כאילו שמעון מונה ממש.
2.    אפשרות נוספת, שאכן נראית שונה וייחודית כמקור למינויו של שמעון במקרים של זכין, היא שבהיעדר מינוי בפועל של מקבל הזכות, התורה עצמה ממנה שליח שיפעל מטעמו. אם לוי רוצה לתת מתנה לראובן שכרגע לא נמצא, התורה מסמיכה את שמעון כסוכנו של ראובן בכדי לקבל את המתנה מלוי. התורה מצפה מאנשים לפעול בשביל אחרים, והיא ממנה אנשים לשם משימות אלו.

בסופו של דבר, טוען הקצות שהחלוקה של רש"י בין שליחות וזכין, סובבת כנראה סביב האפשרות השניה. אכן, ישנה סבירות נמוכה שנזק עקיף לאחרים יבטל שליחות או זכין – בהנחה שזכין דומה לשליחות. במקרה של שליחות, המרוויח מְמַנֶה את השליח באופן רשמי, בעוד שבזכין הוא ממונה מתוך הנחה. יתכן, שרש"י סובר שהמינוי בזכין נובע מן התורה, המאפשרת לפעול למען טובת השני. ייצוג חוקתי זה, יכול לתפוס רק אם כל הצדדים מרוויחים (או לפחות לא מפסידים – למשל, אם לוי קובע תנאי שהמתנה היא רק לראובן). אם אחרים יפסידו מרווחו של ראובן (לדוגמא, מציאה שכל אחד יכול לבוא ולטעון שהיא שלו, או קרקע משועבדת כאשר יש עוד מלווים שירצו לגבות ממנה) התורה לא ממנה באופן חוקתי את שמעון בשביל הרווח של ראובן. בניגוד ליחיד, התורה מסתכלת על התמונה הכוללת, ולא יכולה להעדיף את רווחו של האחד על פני המחיר שהאחר ישלם.

לסיכום עד כאן: דיברנו בקווים כלליים על הדין של חב לאחריני, והזכרנו את היכולת שלו לפסול את השליחות, למרות היותה מוסכמת בכל התורה כולה. דנו בשיטת רש"י שמגבילה את הפסילה של השליח לזכין בלבד, והצענו שהוא הזדהה עם הקושי שלנו. הקצות נתן הסבר לחלוקה של רש"י בין שליחות רגילה לזכין.

רוב הראשונים לא מחלקים בין זכין ושליחות, וטוענים שחב לאחריני פוסל הכל – ראובן לא יכול אפילו למנות בפועל מישהו שייצג אותו, אם כתוצאה מכך יהיה מישהו שיינזק. מעניין למדי, שהן הפרשנים האשכנזים (תוספות) והן הפרשנים הספרדים (הרמב"ן ותלמידיו) חולקים על רש"י. ממילא אנו חוזרים לנקודת ההתחלה: כיצד להסביר את הפסילה המוחלטת – זכין ושליחות – במקרים של חב לאחריני?

מוזר מאוד שרובם המכריע של הראשונים לא התעסקו עם שאלה מהותית זו באופן ישיר. בודדים מהראשונים, אם בכלל, נותנים הסבר לבעיה זו. אף על פי כן, עלינו לציין שתי גישות בסיסיות בדרך להבנת עיקרון זה. ניתן למצוא את כישלונה של השליחות באחד משני תחומים: נוכל לומר שראובן לא יכול למנות שליח במקרה של חב לאחריני, מפני שאין לו סמכות לכך. כמה מהפרשנים מפנים לר"ן (בבא מציעא יא:) שמפתח את המושג "בעל הממון". באופן כללי, אני יכול למנות שליח ולתת לו כסף כדי שיקדש לי בו אישה. כבעלים הבלעדיים על הכסף והבעל לעתיד, אני מוסמך בהחלט לבצע מינוי זה. אולם, אין לי הסמכות למנות שליח שייקח חפץ אבוד, מאחר ואני לא בעלים על החפץ. הבעיה בשליחות במקרים של חב לאחריני נמצאת בהיעדר הסמכות של המרוויח למנות שליח.

כיוון שונה הוא שהכישלון של חב לאחריני איננו מצוי בתהליך המינוי, כי אם בהוצאה לפועל של השליחות. ייצוג בהלכה יכול להתבצע רק אם שום צד לא מפסיד. אם אחרים מפסידים מהשליחות, פעולת הייצוג מחטיאה את מטרתה. אכן, המינוי היה מוצלח, אך השליח לא יכול לבצע שום פעולה, מאחר וכל התפיסה של ייצוג הלכתי שייכת רק כאשר רק אחד מהצדדים מושפע מהמצב.

הגישה השניה – בה המרוויח יכול למנות שליח, אך השליחות נמנעת מלהתבצע כאשר יש צד שמפסיד – יכולה לעלות מתוך יוצא מן הכלל של חב לאחריני, המובא בגמרא בבבא מציעא (י.). הגמרא מציעה ששכיר יום יכול להגביה מציאה עבור המעביד שלו. רבינו חננאל מציע נקודה דומה במקרה של אפוטרופוס שמגן על האינטרסים של יתומים קטנים. לטענתו, במקרה כזה יכול האפוטרופוס גם לגבות את חובותיהם או להגביה מציאה עבורם. אם הבעיה של חב לאחריני היתה בעצם המינוי, נוכל לשאול למה מקרים אלו יוצאים מן הכלל. גם הם, כנראה, צריכים להיות ממונים על פי הכללים של שליחות, ולא יכולים להתבצע כאשר אחד הצדדים נפגע. אולם, אם נתייחס לשליחות רגילה כלא רלוונטית באופן מהותי במקרים של חב לאחריני, נוכל להבין טוב יותר את החריגים האלה. המקרים של פועל או אפוטרופוס, יכולים לייצג מקרים של שליחות טובה יותר מאשר השליחות הרגילה, שכן ניתן לראות את היחיד כסוכן ישיר ולא כבא כוחו של המשלח. ברגע שנתייחס אליהם כסוכנים מעולים, שמייצגים באופן טוב יותר את המשלחים, נוכל להצדיק את פעילותם גם במקרים של חב לאחריני. שליחות רגילה לא עומדת בחב לאחריני, אך אולי מקרים של סופר שליחים יוכלו להועיל גם בחב לאחריני.

סיכום אפשרויות אלו: מתוך בדיקת הדעה המרכזית של הראשונים בחב לאחריני – הפוסלים כל שליחות – נוכל להציע שתי אפשרויות: או שהליך המינוי נפגם או שהשליחות עצמה לא תועיל במקרים אלו. נפקא מינה בין שתי הגישות יכולה להיות פועל או אפוטרופוס.

לסיום, נוכל לבדוק נושא משני הנוגע להגדרת חב לאחריני, שיושפע מההגדרה של עיקרון זה. עד כמה רחוק הולכת הפסילה של חב לאחריני – האם גם מקרים בהם האחר לא יפסיד אך יימנע ממנו רווח, האם גם אז נאמר חב לאחריני? האם האחר צריך ממש להיפגע כדי להפעיל את הדין, או שמא צריך לשם כך רק למנוע ממנו את האפשרות להרוויח? הרמב"ן (בבא מציעא י:) מציין את דעת ר' יוחנן, ששליח לא יכול לגבות חובות עבור ראובן, אך כן יכול להגביה מציאה עבורו. בדרך כלל, שני מקרים אלו מושווים בגמרא ומשתמשים בהם כדוגמאות לחב לאחריני. עם זאת, אנו רואים שר' יוחנן מחלק ביניהם. הרמב"ן מסביר שר' יוחנן אכן הגדיר רק הפסד ישיר כחב לאחריני, אך לא הגדיר מניעת רווח ככזה. לפיכך, שליח יכול להגביה מציאה, מאחר והוא רק מונע נזק פוטנציאלי ולא הזיק בפועל. לעומת זאת, הדעה הרווחת בגמרא חולקת על ר' יוחנן, וסוברת שגם הגבהת מציאה כמקרה של חב לאחריני.

חלוקה דומה נמצאת ברבינו תם, בקשר לגמרא בביצה (לט:) שמאפשרת לשליח לשאוב מים לאחר – על אף שבאותו הזמן הוא מונע מאחרים לשאוב. רבינו תם מסיק ששאיבת מים לא יכולה להיחשב כחב לאחריני מאחר ויש מספיק מים לכולם, ואחרים יחכו בתור עד לשאיבתם. במקרים של מציאה או אפוטרופוס הרווח של ראובן גורם ישירות להפסד אצל אחרים. פרשנים אחרים חולקים על רבינו תם, וטוענים שבאופן עקרוני, גם שאיבת מים תיחשב כחב לאחריני.

שני מצבים אלו נותנים לנו מבט מעניין על הגדרת חב לאחריני. באיזו רמה קשורה שאלה זו לשאלה הקודמת? שאלנו, האם המינוי נכשל או שמא רק ההוצאה לפועל של השליחות נכשלת. איזו הסתכלות של חב לאחריני תדרוש הפסד בפועל בשביל להגדירו כחב לאחריני, ואיזו גישה תגדיר אפילו מניעת רווח כחב לאחריני? שאלה זו תישאר פתוחה לקורא.

מקורות לשיעור הבא

  1. בבא מציעא י. "רב נחמן ור' יצחק..." עד המשנה. רש"י ד"ה 'הוי', 'חב', 'לא קנה'. תוספות ד"ה 'תופס'.
  2. ביצה לט. משנה, גמרא "איתמר ... הממלא".
  3. ביצה לט: "אלא הכא במגביה ... לא קנה". תוספות בבא מציעא י. ד"ה 'רב נחמן' "ורבינו תם פירש ... בבור".
  4. רמב"ן בבא מציעא י. ד"ה 'אמר ר' נחמן'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)