בעלי המוסר על פרשת השבוע -
שיעור 43
נצבים | יש קונה עולמו בשעה אחת
קובץ טקסט
יש קונה עולמו בשעה אחת[1]
א. הקדמה
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.
לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.
וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים, ל', יא - יד).
הפרשנים נחלקו בשאלה מהי המצווה שבה עוסקים הפסוקים ועליה נאמר שהיא קרובה מאוד אל האדם. הרמב"ן (בפסוק יא) מפרש ש"המצוה הזאת" היא מצוות התשובה, אשר בה עוסקים הפסוקים הקודמים (שם, א - ב). השאלה שמתעוררת בעקבות פירושו של הרמב"ן היא מדוע נאמר על מצוות התשובה שהיא קרובה אל האדם: כל אחד יודע עד כמה קשה לחזור בתשובה ואלו כוחות נפש עילאיים בעל התשובה נדרש לגלות בדרך לשנוי המיוחל.
במהלך השיעור נעסוק בשאלה זו לאור שיחתו של ר' חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר.
ב. כוחו של ההרגל
כהקדמה להסבר הפסוק, ר' חיים מתייחס למושג ה"הרגל":
אולם כך הוא ביאור הענין, אסונו של האדם הוא בכך שהוא מתרגל למצבו, יהיה גרוע ושפל כאשר יהיה, ומשלים הוא עם כל מצב, זהו כוחו של ההרגל, וכיון שכן אינו מרגיש צורך לחזור בתשובה, ואילו היה רואה פתאום את מצבו ולאן הגיע, בודאי היה מתעורר לשוב ומתהפך לאיש אחר, משל לאדם שלא ידע ולא שמע כי סוף כל אדם למיתה, ולפתע נזדמן לו לראות מיתת אדם, האם לא יזדעזע האיש ההוא, הלא יהפך לבבו ויהיה לבעל תשובה גמור.
(שיחות מוסר, מהדורת תשס"ד, מאמר צ"ז, תרדמת ההרגל, עמוד תי).
ר' חיים ממחיש את משמעות ההרגל מתוך סיפור קבורת יעקב, כפי שהוא מופיע בסוגיה בסוטה:
איתא בגמ' סוטה (יג א) שעשיו בא לעכב את קבורת יעקב "אמר להן וכו' דידי הוא, אמרו ליה זבינתה, א"ל נהי דזביני בכירותא פשיטותא מי וביני, אמרו ליה אין דכתיב בקברי אשר כריתי לי וכו', אמר להו הבו לי איגרתא, אמרו ליה איגרתא בארעא דמצרים היא, ומאן ניזיל, ניזיל נפתלי דקליל כי איילתא וכו', חושים בריה דדן תמן הוה, ויקירן ליה אודניה [כבדו אזניו משמוע], אמר להו מאי האי, ואמרו ליה קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים, אמר להו ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון, שקל קולפא מחייה ארישיה וכו"'.[2]
ר' חיים שואל על הסיפור את השאלה המתבקשת:
ולכאורה תמוה מדוע לא שאל אחד מן האחים את שאלת חושים בן דן: "ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון"?[3] ואיך יכלו בני יעקב שבטי י-ה לסבול מצב כזה.(שם, עמוד תיא).
וכך מסביר ר' חיים את הדברים:
אלא הן הן הדברים, הם דנו והתווכחו עם עשיו, והיו סבורים בכל דיבור וטענה שאמרו לו, הנה בזה אנו מנצחים אותו, ומדיבור לדיבור ומשאלה לתשובה היה יעקב מוטל בבזיון, ומתוך כך הורגלו למצב, כי טבעו של אדם שהוא מתרגל למצב הגרוע ביותר. לא כן חושים בן דן, שהיה כבד שמיעה, הוא לא ידע כלל על הויכוח שביניהם, לעיניו נתגלה פתאום המצב הקשה: "אבי אבא מוטל בבזיון", ומיד "שקל קולפא מחייה ארישיה", הוא שלא נתרגל למצב, לא היה יכול לסובלו, ושם קץ לענין בלי שהיות. (שם).
לאור ההקדמה הזאת חוזר ר' חיים לעסוק בתשובה:
בכמה מקומות מתבאר בחז"ל כי הצלת האדם תלויה בהתעוררות ובראייתו בפתע פתאום את המצב שנקלע לתוכו.(שם).
ר' חיים מביא ראיה לדבריו
איתא במדרש (ב"ר פס"ה כב[4]): "יקום איש צרורות, בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרדה, הוה רכיב אסוסיא בשבת, [תרגום: היה רוכב על סוס בשבת] והיו מוליכין לפניו את יוסי בן יועזר לתלותו, א"ל[5] לר' יוסי ראה הסוס שהרכיב אותי אדוני, וראה הסוס שהרכיבך אדונך. א"ל אם כן למכעיסיו ק"ו[6] לעושי רצונו, א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך? א"ל אם כן לעושי רצונו ק"ו למכעיסיו. נכנס בו הדבר כארס של עכנא [נחש], הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בי"ד[7] וכו', נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מיטתו פורחת באויר, אמר אוי, לשעה קלה קדמני זה לגן עדן".
הרי זה, שהיה רשע גמור כל ימיו, ובודאי היה דודו ר' יוסי בן יועזר משתדל תמיד בכל כוחו להשיבו מדרכו, ולא עלתה בידו, והנה ע"י[8] התעוררות אחת שפגעה בו פתאום ונכנסה בו כארס של עכנא, הפך בן רגע לאיש אחר עד שהקדים את ר' יוסי לגן עדן.
(שם).
ר' חיים מביא הוכחה נוספת לעקרון זה מסיפור התשובה המפורסם של ר' אלעזר בן דורדיא:
וכעין זה אירע לר"א בן דורדיא (ע"ז יז א), שהיה שקוע ודבוק בעבירה, וע"י אימרה אחת של תוכחה על מצבו הנורא נתרגש ונתעורר כל כך, עד שהלך "והניח ראשו בין ברכיו, וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה, ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העוה"ב"[9].
זו כוחה של התעוררות והתרגשות פתע, כי ההרגל הוא הוא הממית את כל רגשי הקדש של התעוררות והתחדשות הבאים לשנות את הדרך המעוותת והנפתלת לאורח חיים חדש ומזוכך, ואין האדם צריך אלא להתעוררות פתע שתוציאו מן ההרגל והשיגרה.
(שם).
בהמשך דבריו, ר' חיים מעביר את הרעיון לעצה מעשית:
והעצה לאדם להגיע לידי התעוררות ולצאת ממאסר ההרגל, היא לעורר את עצמו. על האדם להתבונן במצבו ולשאול את עצמו את השאלה ששאל חושים בן דן "מאי האי' - היכן אני עומד? ועי"ז[10] יכנסו הדברים בלבו, "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".
(שם).
ר' חיים מפרש שהתשובה באמת קרובה מאוד אל האדם, אם הוא ישכיל להשתחרר מההרגל והשגרה ולהביא את עצמו לרגע של התעוררות.
ג. שימור ההתעוררות
אולם, גם אם אדם יזכה להתעוררות לרגע אחד, יתכן שההתעוררות לא תישמר לאורך זמן ותחלוף באותה מהירות שהיא באה. בשיחה אחרת ר' חיים עוסק בנושא זה. טענתו המרכזית היא שכבר ברגע ההתעוררות האדם צריך לקחת בחשבון את סכנת השחיקה שבשגרה. כדי לשמר את זיכרון ההתעוררות, צריך למצוא אמצעי שדרכו יהיה ניתן לקבע את הזיכרון, כך שבכל שלב עתידי יתאפשר לזכור את רגע ההתעוררות וההתעלות. ר' חיים ממחיש את העיקרון באמצעות גמרא במסכת סנהדרין (יט:):
"פלטיאל[11] שפלטו א-ל מן העבירה, מה עשה, נעץ חרב בינו לבינה, אמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב"...אמנם נס הוא הדבר, "שפלטו א-ל" - למעלה מדרך הטבע, אולם שאלו חז"ל "מה עשה"? כי אין עושין נס אלא למי שעשה בעצמו הכל כדי להנצל מן העבירה, וא"כ[12] מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה וכו'. ויש להתבונן, וכי החרב יכולה למנוע ממנו את העבירה, הרי בידו לסלקה כל אימת שירצה, ומה עצה היא זו?
אלא, רגע גדול היה לו לפלטיאל, רגע שנתנוצץ בו רגש קודש וגמלה החלטה עזה בלבו להמנע מעבירה - "מי שעוסק בדבר זה ידקר בחרב", אבל יודע היה פלטיאל שלא יוכל לבטוח כי בכל עת ובכל שעה ירגיש כך, על כן "נעץ חרב" לאות זכרון לרגע הקדוש ההוא ולהחלטה הנמרצת שהחליט. עצה עמוקה היא זו וראוי הוא לנס בעבורה.
(שם, עמודים קלב - קלג).
ר' חיים מנסח את הדברים כהנחיה מעשית:
לכל אדם רגעים של התעוררות, ועיקר העבודה היא, לשמר את ההתעוררות שלא תפוג, ועל ידה להיות לאיש אחר.
(שם).
משיחותיו של ר' חיים למדנו שהתשובה קרובה אל האדם, כלשון הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד". ברגע שיאפשר אדם לעצמו להגיע לידי התעוררות, הוא יזכה מיד לתשובה; וכדי לזכות בהתעוררות עליו להשתחרר מהשגרה וההרגל, ולהסתכל על עצמו ועל התנהגותו מנקודת מבט משוחררת.
עוד למדנו שכדי לשמר את זיכרון ההתעוורות צריך להמציא סמל פיזי שיישא את זיכרון ההתעוררות.
יהי רצון שנזכה בימי הסליחות והרחמים להתעוררות תשובה, ונשכיל לקבע את זיכרון ההתעוררות כך שתהיה לה השפעה להמשך השנה הבאה עלינו לטובה.
[1] ע"ז, יז.
[2] תרגום:
אמר להם וכו' שלי היא (מערת המכפלה) אמרו לו מכרת אותה לנו, אמר להם אמנם מכרתי את חלק בכורתי אבל עדיין יש לי מעמד של יורש. אמרו לו: מכרת את חלקך במערה ליעקב כפי שאמר יעקב "בקברי אשר כריתי לי" (בקראית, נ', ה). אמר להם: תביאו את שטר המכר. אמרו לו: השטר נמצא במצרים ושלחו את נפתלי אילה שלוחה להביא את השטר. היה שם חושים בנו של דן שהיה כבד שמיעה, אמר חושים לאחים מה קורה כאן? אמרו לו: יש פה מישהו שמעכב את הקבורה עד שיחזור נפתלי ממצרים. אמר להם: וכי עד שישוב נפתלי ממצרים סבא יהיה מוטל בביזיון? לקח מקל והכה את עשיו בראשו והרגו.
[3] וכי עד שישוב נפתלי ממצרים סבא יהיה מוטל בביזיון?
[4] בראשית רבה, ס"ה, כב.
[5] אמר לו.
[6] קל וחומר.
[7] בית דין.
[8] על ידי.
[9] עולם הבא.
[10] ועל ידי זה.
[11] פלטיאל בן ליש. עיינו בגמרא שם ובדף נ..
[12] ואם כן.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)