דילוג לתוכן העיקרי

פינחס | ירושה

קובץ טקסט
המצווה האחרונה במניין מצוות העשה לרמב"ם היא מצוות הנחלה. על פניו מצוה זו משתייכת לקבוצת המצוות הפרוצדוראליות אותם מונה הרמב"ם למרות שאין בהם ציווי לעשות משהו. את חלקם הזכרנו בשעורים קודמים, כגון מצוות שומרים (רמ"ב-רמ"ה) ומצוות טומאה וטהרה (צ"ו-ק"ח).
 
נראה שהשאלה האם מצוה זו מוצאת את מקומה באותה הקבוצה הנ"ל תלויה בניסוחים השונים שאנו מוצאים בדברי הרמב"ם להגדרת מצוה זו. בספר המצוות (עשה רמ"ח) כותב הרמב"ם ש"המצוה" היא "התורה שהורנו בדיני נחלות". משתמע שאין שום מעשה מצוה. המצוה היא הצהרה הלכתית למי עוברת הבעלות על נכסי הנפטר. אולם במנין המצוות המקוצר בהקדמה למשנה תורה הניסוח שונה: "לדון בדיני נחלות" - משתמע מכאן שמוטלת חובה על בית הדין לדון בדיני נחלות על פי דין תורה. ואכן רס"ג קבע מצוה זו במנין המצוות המוטלות על הציבור ועל בית הדין. מנגד, בספר החינוך (מצוה ת') כתב שהמצוה היא על כל יחיד איש ואישה לנהוג בענייני נחלות כדין תורה. אדם שיצווה להוריש את נכסיו למי שאינו יורשו על פי דין תורה עובר על מצוה זו. אמנם אין לדבריו של אותו בן אדם שום חלות הלכתית אך עצם הציווי על כך היא עבירה.
 
בעל החינוך הדגיש שלא התכוונה התורה לאסור על אדם לחלק את נכסיו כפי ראות עיניו. על פי דין אדם יכול לתת מתנה למי שירצה. כל שאסרה התורה זה להגדיר אדם אחר כיורש.
 
בפרשת פנחס בנות צלפחד טוענות לזכות בירושת אביהן הואיל והוא נפטר ללא בנים. מסתבר שהמנהג היה שדווקא הבנים יורשים את האב. משה מעביר את טענותיהם אל ה' שמיד מפרט את כל דיני ירושה: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כ"ז,ח). הרמב"ן על אתר מעיר על כך שמרשימת היורשים הושמט האב. מסביר הרמב"ן שהואיל ויחסים הם הדדדיים, מובן מאליו שמאחר שהבן יורש את אביו כך האב יורש את בנו.
 
מענין לציין שהתורה מעולם לא הזכירה שהבן יורש. מתוך ההלכה שהבת יורשת רק בהעדר בנים למדים שאם יש בנים הבן יורש. דבר זה הוביל את הגאון הרוגאצ'ובי, הרב יוסף רוזין, ואחרים להציע שגדרו וזהותו של הבן אינו של יורש. הבן בעצם נכנס לנעלי אביו וממלא את מקומו. בדרכו התמציתית והתכליתית מונה הרב רוזן מקורות רבים התומכים בטענה זו (ראה שו"ת צפנת פענח שי"ג). אחת מראיותיו היא מעבד עברי. בגמ' בקידושין יז: מבואר שכאשר האדון מת אין העבד עובר לרשות  היורשים. אולם אם האדון שנפטר השאיר אחריו בן, העבד עובר לבעלותו. כאן רואים בברור את ההבחנה שבין הבן לשאר היורשים ושבמחינה מסוימת הבן קם תחת אביו.
 
על פי זה מבאר הרוגאצ'ובי את החילוק שבדיני ירושה בין עכו"ם לישראל. בגמ' ביבמות (ס"א.) מבואר שאין דיני ירושה שייכים בעכו"ם. רש"י על אתר מבאר שאמנם יש סדר ירושה לגויים מן התורה, אולם פרטי הדינים כפי שמופיעים בפרשתנו אינם נוגעים אליהם.לפיכך בעכו"ם אין הבחנה בין הבן לבת ושניהם יורשים באופן שווה. מסביר הרב רוזן שאיחוד הזהויות בין האב והבן לכדי נפש אחת היא אפשרית רק בישראל ולא בעכו"ם. בישראל זיהוי הבן עם אביו ומערכת יחסיו עמו אינם ניתנים לשינוי. כפי שבארנו הבן אינו רק קרוב משפחתו של אביו, אלא שזהויותיהם מתאחדות והבן קם תחת אביו. לעומת זאת, בעכו"ם הבן והאב הם קרובי משפחה בלבד ומערכת היחסים ביניהם ניתנת לשינוי. עובדה היא שאת היחס הזה ניתן להפסיק. אם גוי מתגייר, היחוס משפחתי למשפחתו הביולוגית נפסקת. מבחינה יחס משפחתי, שווים הבן והבת, ולכן אצל גוים הם גם יורשים בשווה.
 
דיני ירושה שייכים גם לתחומים נוספים שאינם קשורים בממון ובאחוזתו של הנפטר. בהלכות כלי המקדש (ד,כ) פסק הרמב"ם שמלך או כהן גדול שמת, בנו יורש אותו (בתנאי שהוא ראוי לכך). גם כאן חלים דיני הקדימות הרגילים ולכן הבן קודם לכל אדם אחר. בירושת המלכות מצאנו הלכה מעניינת שיתכן שניתן להסביר אותה לאור דברי הגאון הרוגאצ'ובי. ההלכה היא שמלכי בית דוד אינם צריכים משיחה בשמן המשחה, שכן המינוי והמשיחה של דוד חלו עליו ועל כל הבאים אחריו ממשפחתו (רמב"ם הלכות מלכים א,ז). אולם בשעת מלחמה או כשמתעורר מאבק פוליטי סביב המלוכה, ההלכה היא שאף מלך מבית דוד  יש למשוח כדי לקבוע את מלכותו ולהשקיט את המחלוקת. לפיכך נמשח שלמה המלך כדי להשקיט את המחלוקת שהתעוררה סביב נסיונו של אדוניה לתפוס את המלכות (רמב"ם שם הלכה י"ד). הרב מבריסק, הרב יצחק זאב סולוביצ'יק, למד מכאן ששלמה לא היה צריך להימשח בשמן המשחה שהרי הוא יורשו של דוד ולכן מגיעה לו המלוכה מדיני ירושה. שלמה נמשך רק בשל המחלוקת שעורר אדוניה. אולם לכאו' הפעלת דיני ירושה במקרה של שלמה דורשת הסבר, שהרי דוד המלך, המוריש, עדין היה בחיים. וכי אפשר שאדם ירש את אביו קודם פטירתו? ניתן היה להציע שדיני מלוכה שונים ואינם מבוססים על דיני ירושה. אולם מצאנו שהרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א' תשובה ש') פסק שרשאי חזן הקהילה למנות את בנו במקומו בעודו בחיים על אף התנגדותה של הקהילה. אע"פ שאין אפשרות לאדם לרשת את קרובו בעוד קרובו בחיים, יתכן שכוונת הרשב"א שבן יכול למלא את מקום אביו בחייו מהזמן שבו כוח האב אזל. כפי שראינו, ירושת הבן שונה מירושת שאר הקרובים, שהבן יורש על ידי מילוי מקום האב. יתכן שירושה באופן זה יכולה לחול בעוד האב בחיים (אנחנו מניחים שפסק הרשב"א נוגע לבנים בלבד ולא לשאר יורשים).
 
לאחר פרשת הנחלות מודיע הקב"ה למשה שיוכל לראות אך לא להיכנס לארץ ישראל. בתגובה מבקש משה מהקב"ה שימנה את מי שימלא את מקומו כמנהיג. במדרש המובא ברש"י (במדבר כ"ז,ט"ז) ביארו חז"ל את סמיכות הפרשיות: לאחר שמשה ראה שבנות צלפחד יורשות את אביהן, ביקש שאף בניו ירשו את מקומו. אולם תשובת הקב"ה היתה שדווקא יהושע, משרתו החרוץ והנאמן, הוא אשר ימלא את מקומו אחריו ולא בניו.
ממדרש זה למד החת"ס (או"ח סימן י"ב) שאין ההנהגה הרבנית עוברת בצורה אוטומטית מאב לבנו. החת"ס מניח שבני משה היו ראויים לתפקיד, אולם "כתר תורה" אינה ירושה. אולם הרב מאיר דן פלוצקי (כלי חמדה-פנחס) טען שבני משה לא יכלו למלא את מקומו בשל כך שנולדו כלא יהודיים ורק בהמשך חייהם התגיירו (שהם לא נכחו במתן תורה). עמדנו על כך שהקשר המיוחד בין אב לבנו שייך לישראל בלבד אך לא לעכו"ם או לגרים. לפיכך אין ללמוד מכאן שאדם שנולד לאב ואם יהודיים אינו יורש את מקומם בהנהגה התורנית. על נושא זה נכתב רבות והוא מהוה מחלוקת רבת-שנים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)