כי תצא | יפה צעקה לאדם

א. הקדמה

כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש, ומצאה איש בעיר ושכב עימה: והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וסקלתם אותם באבנים ומתו, את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר, ואת האיש על דבר אשר עינה את אשת רעהו, וביערת הרע מקרבך: ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה והחזיק בה האיש ושכב עימה: ומת האיש אשר שכב עימה לבדו: ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מוות: כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה: כי בשדה מצאה צעקה הנערה המאורשה, ואין מושיע לה:

(דברים, כ"ב, כג - כז).

המקרה הראשון עוסק בנערה מאורסה שזנתה בעיר, אשר עונשה סקילה, והמקרה השני עוסק בנערה מאורסה שנאנסה בשדה, ובמקרה הזה הנערה פטורה מעונש. הפסוק מנמק את חיוב הסקילה במקרה הראשון במילים "על דבר אשר לא צעקה בעיר" (כד) ובמקביל לכך הפטור במקרה השני מנומק במילים "כי בשדה מצאה צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה" (כז). מבחינת פשוטו של מקרא, אם כן, דינה של הנערה תלוי בשאלה האם היא צעקה או לא. במקרה הראשון היא לא צעקה ולכן היא חייבת עונש מוות, ובמקרה השני היא כן צעקה וניסתה להתנגד, ולכן היא נחשבת כאנוסה ופטורה מעונש.

ב. צעקה כתפילה

צעקה "אל ה'" מופיעה במקרא במובן של תפילה, כמו בפסוק הבא:

ופרעה הקריב, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצריים נוסע אחריהם, וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'.

בלשון חז"ל מובן המילה "צעקה" ללא תוספת המילים "אל ה'" הוא תפילה, כמו בגמרא במסכת ראש השנה:

דאמר רבי יצחק: יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.

(ראש השנה טז.).

ובהמשך נאמר:

ואמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה...צעקה - "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצקותיהם יוציאם" (תהלים, ק"ז, כח)...

 (ראש השנה טז:)

מושג ה"צעקה" תופס מקום מרכזי בעבודת השם בחסידות. על רקע זה נדרשה צעקת הנערה המאורסה בכמה תורות בהקשר של תפילה. נפתח בתורה מבעל ה"שפת אמת":

בפסוק "את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר" (דברים, כ"ב, כד). במקום אחר[1] כי זה ראיה שכל שיכולין להושע על ידי צעקה, כמו שנאמר "כחן של ישראל בפה"[2], לא נחשב אונס. ובאמת בכלל ישראל בזמן המקדש היו נענים בכל עת, וזהו שאמר "בעיר". ובגלות נאמר "גם כי אזעק" כו' "שתם תפלתי" (איכה, ג', ח)[3], לכן כתיב "בשדה" "צעקה" כו' "ואין מושיע" (דברים, שם, כז). עם כל זה, גם בשדה כתיב "צעקה", שצריכין מקודם לצעוק. ועל זה נתקנו הג' תפלות בכל יום. ואיתא בגמרא "הא יש מושיע" כו' "ניתן להציל בנפשו של רודף" (סנהדרין עג.[4]). והיינו שעל ידי הצעקה יש הפלה לסטרא אחרא לגמרי. אכן צריכין מקודם להיות מוכן למסירות נפש, כי באמת על ג' עבירות אלו צריכין למסירות נפש, רק הרודף רוצה לכופו בעל כרוחו לעבור. אבל [אם] הנרדף מוכן למסירות נפש, אז צריכין להצילו בנפשו של רודף, וכן הוא בכל נפש אדם. לכן התקינו קריאת שמע קודם התפלה, שעל ידי המסירות נפש בקריאת שמע יכולין להיות נושע בתפלה כנ"ל.

("שפת אמת", כי תצא, שנת תר"מ).

ה"שפת אמת" דורש את צעקת הנערה המאורסה כתפילה, והוא לומד מן הפרשייה כמה עקרונות חשובים לעולם התפילה. הנקודה הראשונה שדורש ה"שפת אמת" היא שכאשר אפשר לצעוק ולהתפלל ולא צועקים, אפילו שמדובר במציאות של אונס, זה לא נחשב כאונס. שהרי על פי פשוטו של מקרא, כאשר האירוע של הנערה המאורסה התרחש בעיר, למרות שהוא נעשה בניגוד לרצונה, היא חייבת סקילה כיון שהיא לא צעקה. מבחינת עולם התפילה משמעות הדבר היא שגם כאשר נראה שאין מוצא ואין מה לעשות, תמיד צריך להתפלל. יש חובה להתפלל ולצעוק בכל מצב, ולא לברוח לעמדה של אדישות בטענה ש"אין מה לעשות".

רעיון נוסף שה"שפת אמת" לומד מנערה המאורסה הוא שגם בשדה, בו הצעקה לא נשמעת, יש חובה לצעוק. שהרי נערה המאורסה שנאנסה בשדה פטורה בגלל צעקתה, למרות שהיא ידעה ש"אין מושיע לה". מבחינת התפילה משמעות הדבר היא שגם לאחר חורבן המקדש, במצב של "גם כי אזעק ואשוע סתם תפילתי" (איכה, ג', ח), דהיינו שהתפילה אינה מתקבלת כבזמן המקדש, עדיין צריך להתפלל ולצעוק.

בהקשר זה מובאים בספר "השתפכות הנפש" הדברים הבאים:

אמר המעתיק: עין בספר "ירח האתנים" כתב יד מהרב הקדוש מטשערין, זכר צדיק לברכה, על התורה "תהומות יכסיומו" ב"לקוטי מוהר"ן" חלק א' סימן ט'. שכתב שם לענין יום הדין של ראש השנה, שעקר דינו של אדם הוא על שלא היה זהיר בענין התפלה. כי על ידי תפלה יכולין לבוא לכל טוב לתורה ולמעשים טובים ולתשובה ולהנצל מן החטא. וכמו שתקנו רבותינו זכרונם לברכה תפלות הרבה על זה. וזה מובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה (ערובין סד:-סה.), ש"אמר רבי אלעזר בן עזריה: יכול אני לפטר כל העולם מן הדין" וכו' ומסקו[5] "מאי אני יכול לפטר דקאמר? מדין תפלה". כי דין תפלה הוא כלל הדין והחשבון של אדם, כי אלמלי[6] היה זהיר ורגיל בתפלה כראוי היה זוכה לתקן הכל, וכמבאר גם במפרשים מעין זה. וכמבאר אצלנו במקום אחר, שזה נלמד מענין נערה המארסה שעקר החיוב שלה למיתה, רחמנא לצלן, הוא על דבר אשר לא צעקה וכו' (עין שם).

(השתפכות הנפש, אות י"ב).

בליקוטי מוהר"ן קמא, תורה ט', ר' נחמן מברסלב עוסק בעניין התפילה, והוא פותח את התורה במשפט הבא:

כִּי עִקַּר הַחִיּוּת מְקַבְּלִין מֵהַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים, מ"ב, ט) "תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי".

ר' נחמן מטשערין מוסיף בהקשר זה שעיקר הדין של האדם בראש השנה הוא על עניין התפילה. באמצעות התפילה יכולים לזכות לעשות את הטוב ולהישמר מהרע, ולכן מוטלת על האדם חובה להתפלל לה' שיזכה אותו לעשות מצוות ולהישמר מעבירות. גם אדם שאנוס על ידי יצרו הרע ולא מצליח לשנות את אורחותיו יכול להתפלל על כך, ולכן אם הוא לא התפלל הוא לא יוכל לטעון שהיה אנוס. ראיה לדבר מביא ר' נחמן מהגמרא בעירובין שמפרשת את הביטוי: "לפטור את העולם מן הדין" במובן של דין על התפילה. כמקור לרעיון שעיקר הדין הוא על התפילה, מזכיר ר' נחמן את מה שנאמר ביחס לנערה המאורסה, הנענשת על כך שלא צעקה.

ב. צעקה אילמת

במקום אחר לומד ה"שפת אמת" מנערה המאורסה רעיון נוסף:

בפסוק "צעקה הנערה" (דברים, כ"ב כז) כו', מוכח שכל שיכול להנצל על ידי צעקה מיחשב רצון, והקב"ה שומע תפלת כל פה. ואף שנראה לפעמים שאינו יכול לצעוק, מכל מקום אם האדם מוכן לצעוק בכל לבו על זה נאמר "טרם יקראו" (ישעיה, ס"ה, כד) כו'[7], ואדרבא, צעקה זו נשמעת יותר. וחז"ל אמרו שקול פרידת הנשמה מגוף הולכת מסוף העולם (יומא כ:)[8] כו'. והטעם נראה כיוון שממאן בזה בכל כחו ורוצה לצעוק ואינו יכול, על ידי זה הצעקה הולכת בכל מקום. כי כשיכול לצעוק הקול פוסק, אבל הצעקה שהוא בכח ולא נכנס בפועל נשמעת בכל מקום, כי הרצון לצעוק בכל מקום. וכן כתוב "אבן מקיר תזעק" (חבקוק, ב', י"א) כו'[9] אף שלא שייך צעקה. מכל זה נשמע כי המיאון בדבר הוא נחשב לצעקה כנ"ל...

("שפת אמת", כי תצא, שנת תרל"ד).

ה"שפת אמת" מדייק שגם אם בפועל הנערה לא צעקה, כיוון שהיא התנגדה לדבר בכל ליבה, הדבר נחשב כאילו היא צעקה. במצבים בהם לא ניתן לצעוק, למשל בשדה, הרצון החזק לצעוק, אפילו אם לא בא לידי ביטוי בפה, נחשב כצעקה. ה' עונה לצעקה גם אם אינה נשמעת, כמו שנאמר "טרם יקראו ואני אענה" (ישעיה, ס"ה, כד) - ה' נענה לרצון עוד לפני שמגיע לשלב הקריאה בפה. על הצעקה בלב ה"שפת אמת" אומר שהיא נשמעת אפילו יותר מהצעקה שבפה. הוא מביא לכך ראיה מדברי הגמרא (יומא כ:) שבשעת פרדת הנשמה מהגוף יוצא קול מקצה העולם ועד קצהו. באותה שעה הפה כבר לא יכול לצעוק, והצעקה היא צעקה דוממת שמבטאת את חוסר ההסכמה של הנשמה להיפרד מהגוף. בדומה לכך מפרש ה"שפת אמת" את הפסוק "אבן מקיר תזעק" (חבקוק, ב', י"א) - האבן אינה מדברת, אבל כביכול המחאה של האבן צועקת צעקה שנשמעת בכל מקום. הצעקה שלא נשמעת היא צעקה רוחנית, ולכן היא אינה נתונה למגבלות המקום והזמן, אלא היא צועקת צעקה נצחית.

יסוד המושג "צעקה אילמת" נמצא בתורות של הבעש"ט, ונצטט אחת מהן:

וכן בתפלה יכול הוא לעבוד עבודת התפלה להשם יתברך שלא יהיה עבודתו נראה בפני בני אדם כלל. שלא יעשה שום תנועה באברים, רק בפנימיות בנשמתו יהיה בוער בלבו, וצועק בלחש מחמת התלהבות, בענין שתהא עבודתו שבפנימיות הלב יותר גדול משתהא עבודה נראית באברים החיצוניים.

(בעל שם טוב על התורה, פרשת בראשית, אות מ"ח).

הבעש"ט מלמד לעבוד את השם בצורה פנימית ללא ביטוי חיצוני. אחד הכלים שהבעש"ט מציע לעבודה הפנימית הוא צעקה אילמת, או בשפתו "צועק בלחש". אם כן, כבר בדברי הבעש"ט אנו מוצאים את החידוש שהורחב והוסבר על ידי ה"שפת אמת", שהצעקה שאינה נשמעת גדולה מן הצעקה הנשמעת.

אולי זו כוונת המפייט ב"אנא בכח" במילים "שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות" - צעקותינו הם המאווים והרצונות שאינם נשמעים, שיתקבלו ברצון על ידי יודע התעלומות.

שבת שלום