ימיה האחרונים של ירושלים (פרק לז)

  • הרב דוד סבתו

         א. מבוא:

בפרק ל"ז נפתחת חטיבת הסיפורים ההיסטוריים בספר, המתארים את קורות ירמיהו בתקופת החורבן ואת התגשמותן של נבואותיו. מבחינה כרונולוגית, תקופה זו מתחילה בעלייתו של צדקיהו ומסתיימת בפרק מד, בנבואתו האחרונה לשארית הפליטה במצרים.[1] בפרק לז אנו עומדים בערוב ימיה של ממלכת יהודה, בימי מלכותו של צדקיהו, ואנו נחשפים במהלכו לניסיונותיו האחרונים של ירמיהו להציל את ירושלים.

הפרק פותח במצור הראשון שהטילו הבבלים על ירושלים, אשר הוסר בעקבות בוא צבא מצרים. במהלך אירועים אלה ירמיהו יוצא מירושלים, מואשם בבגידה, מושלך לכלא, ויוצא ממנו בעקבות התערבותו של צדקיהו. צדקיהו, אחרון מלכי יהודה, מתואר בפרקנו על מורכבותו, הססנותו וחולשתו הפוליטית, ומשורטטת בו מערכת היחסים המורכבת בין צדקיהו לשריו ובינם לבין ירמיהו. את התמונה המלאה נקבל כאשר נשלים בשיעור הבא את העיון בפרק ל"ח, העוסק אף הוא בתקופה זו מנקודת מבט אחרת.

הפרק נחלק לשלושה חלקים:

א-י: פניית צדקיהו לירמיהו ותשובת ירמיהו.

יא-טז: ירמיהו נתפס בידי יראייה בחשד לעריקה ומושם בכלא.

יז-כא: פניית צדקיהו לירמיהו, ירמיהו מועבר לחצר המטרה.

כפי שנראה להלן, לאירועים המתוארים בפרק יש כמה מקבילות במקומות אחרים בספר ומחוצה לו. במסגרת השיעור הנוכחי ננסה לבחון את המתואר אף בזיקה למקבילות אלה.

 

         ב. פנייתו של צדקיהו לירמיהו

נפתח בעיון בפניית צדקיהו המתוארת בראשית הפרק:

(א) וַיִּמְלָךְ מֶלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ תַּחַת כָּנְיָהוּ בֶּן יְהוֹיָקִים אֲשֶׁר הִמְלִיךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּאֶרֶץ יְהוּדָה: (ב) וְלֹא שָׁמַע הוּא וַעֲבָדָיו וְעַם הָאָרֶץ אֶל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: (ג) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת יְהוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָה וְאֶת צְפַנְיָהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר הִתְפַּלֶּל נָא בַעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ: (ד) וְיִרְמְיָהוּ בָּא וְיֹצֵא בְּתוֹךְ הָעָם וְלֹא נָתְנוּ אֹתוֹ בֵּית הַכְּלוּא:

חשוב לשים לב לכך שלמרות שאירועי הפרק הקודם התרחשו בשנה החמישית ליהויקים (604 לפנה"ס), האירועים המופיעים בפרקנו התרחשו רק בסוף ימי צדקיהו. הרקע לאירועי הפרק מסוכם בקצרה בפסוק א: תחילתה של תקופה חדשה עם עלייתו למלוכה של צדקיהו, אשר הומלך תחת אחיינו יכניה, לאחר שזה הוגלה בידי נבוכדנאצר לבבל. תקופת מלכותו מתוארת בקצרה באופן שלילי, ומאופיינת בסירוב להישמע לדברי ירמיהו (יתכן שיש כאן גם רמז למרידתו של צדקיהו בנבוכדנאצר, בניגוד לדברי ירמיהו, אשר היא שהביאה לבסוף למצור).

מיד לאחר התיאור הכללי, עובר הפרק לסיפור המתאר את פנייתו של צדקיהו לירמיהו. מהו הרקע לפניה מפתיעה זו, המנוגדת ליחסו הכללי של צדקיהו אל הנביא? מהמשך הפרק (פסוק ה) עולה שבמהלך זמן הפניה, צרו הכשדים על ירושלים, ובעקבות עליית חיל פרעה – נטשו את המצור[2]. מסתבר אפוא, שמצבה הקשה של ירושלים, אשר תאם את נבואותיו של ירמיהו, הוביל את צדקיהו בלית ברירה לפנות אליו[3].

בין הפניה (ג) לבין נבואת ירמיהו (ו-י) חוצץ פסוק ה המתאר את נסיגת הבבלים:

(ה) וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלִַם אֶת שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלִָם:

פסוק זה מבטא מהפך באווירת הפרק. כעת, בניגוד למתואר בפסוק הקודם, נראה כי המציאות טופחת כביכול על פני ירמיהו, נביא החורבן, שכן הבבלים נסוגים – אף בלא צורך בתפילתו![4] אין צורך לומר שאירוע זה נתפס כמעט כנס בעיני תושבי ירושלים ומנהיגיה. נבואתו הנוכחית של ירמיהו מתייחסת להפסקת המצור, ומתארת אותה כזמנית בלבד:

(ו) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר: (ז) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם:

(ח) וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ:

(ט) כֹּה אָמַר ה' אַל תַּשִּׁאוּ נַפְשֹׁתֵיכֶם לֵאמֹר הָלֹךְ יֵלְכוּ מֵעָלֵינוּ הַכַּשְׂדִּים כִּי לֹא יֵלֵכוּ:

(י) כִּי אִם הִכִּיתֶם כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם וְנִשְׁאֲרוּ בָם אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים אִישׁ בְּאָהֳלוֹ יָקוּמוּ וְשָׂרְפוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ:

ירמיהו מבקש לבטל את האשליה האוחזת בעם – 'אל תשאו נפשותיכם!'[5]. עזרת חיל מצרים זמנית היא – ועוד מעט ישוב לארצו, ואילו הכשדים ישובו לירושלים. לדברי ירמיהו, אם אמנם יתרחש נס הוא יפעל לכיוון ההפוך, כנגד יושבי ירושלים, שגזר דינה כבר נחתם. אף אם חיל הכשדים יוכה כולו, הם יצליחו לשרוף את ירושלים באש, שכן אין הם אלא שליחים לבצע את גזר הדין שנחתם בבית דין של מעלה. בית חרוב הם מחריבים, והיכל שרוף הם שורפים.

 

          ג. ההקבלה לפרק כ"א

פנייתו של צדקיהו ותגובתו של ירמיהו נזכרים בלשון דומה ביותר בפרק כא:

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' בִּשְׁלֹחַ אֵלָיו הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת פַּשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה וְאֶת צְפַנְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן לֵאמֹר:

(ב) דְּרָשׁ נָא בַעֲדֵנוּ אֶת ה' כִּי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָם עָלֵינוּ אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' אוֹתָנוּ כְּכָל נִפְלְאֹתָיו וְיַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ:

(ג) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֲלֵיהֶם כֹּה תֹאמְרֻן אֶל צִדְקִיָּהוּ:

(ד) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵסֵב אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים בָּם אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶת הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם מִחוּץ לַחוֹמָה וְאָסַפְתִּי אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר הַזֹּאת:

(ה) וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל... כִּי שַׂמְתִּי פָנַי בָּעִיר הַזֹּאת לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה נְאֻם ה' בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּנָּתֵן וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ:

ישנה הקבלה ברורה בין הסיטואציות המתוארות בשני הפרקים: שתיהן מתרחשות בעת עליית צבא בבל על ירושלים, בשתיהן שולח צדקיהו שליחים אל ירמיהו לתפילה[6], ובשתיהן מסרב לכך ירמיהו, באמרו שה' דווקא ילחם בירושלים.

יתכן שמדובר בשתי סיטואציות מקבילות שאירעו בסמיכות: אחת לאחר עליית הכשדים והשנייה לאחר חזרתם, אך אפשר שלפנינו שני תיאורים מקבילים של אותה הסיטואציה[7], ושההבדל בין הפרקים טמון בהקשר השונה שלהם.

בפרק כ"א, הממוקם בחטיבת נבואות ירמיהו, ההקשר הוא דבר ה' כפי שנאמר בפתיחתו: 'הדבר אשר היה... בשלוח'. לכן יש פירוט רב יותר של הבקשה ושל תגובתו של ירמיהו. כמו כן, אף התפילה אותה מבקש צדקיהו מפורטת: 'כי נבוכדראצר מלך בבל נלחם עלינו, אולי יעשה...'

תגובת ירמיהו, בהתאם, היא שה' עצמו ילחם בהם. בדבריו שם הוא פונה בהרחבה לצדקיהו ולעם ומדגיש את עניין החרון האלוקי, ובהמשך מתייחס גם להיבט המוסרי. יש כאן קריאה לבחירה ולתיקון, כדרכה של הנבואה שנועדה להורות את הדרך הנכונה ולא רק לתאר את שעתיד להתרחש:

'הִנְנִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת דֶּרֶךְ הַמָּוֶת. הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר. וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל'.

לעומת זאת בפרק לז המוקד הוא ההקשר ההיסטורי: 'וימלך מלך... וישלח'. הבקשה לתפילה נזכרת בקיצור: 'התפלל נא', לאחריה נזכר מצבו של ירמיהו כהקדמה להכנסתו לכלא בהמשך הסיפור: 'וירמיהו בא ויוצא בתוך העם...', ובהמשך מופיע המאורע ההיסטורי של עליית הכשדים מעל ירושלים: 'וחיל פרעה יצא ממצרים...'.

בתגובת ירמיהו, אם כן, בהתאמה לרוח הפרק, מוזכרת רק התייחסות לחזרת הכשדים ולניצחונם. גם כאן עולה התפיסה שה' ילחם – ואפילו יהיו מדוקרים יצליחו לשרוף את העיר.

 

        ד. בין חזקיהו וישעיהו - לצדקיהו וירמיהו

התמונה המצטיירת משני הפרקים גם יחד, ניתנת להקבלה לסיפור עליית אשור על ירושלים בימי חזקיהו וישעיהו. ראויה לציון העובדה שגם בפתיחת הנבואה המופיעה בספר ישעיהו מופיעה מעין הקדמה המתארת את הרצף ההיסטורי. כך נאמר שם מיד לאחר נאומו של רבשקה, שרו של מלך אשור (מל"ב יט): 

(א) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית ה':

(ב) וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא בֶּן אָמוֹץ:

(ג) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה:

(ד) אוּלַי יִשְׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה: (ה) וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ:

(ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם יְשַׁעְיָהוּ כֹּה תֹאמְרוּן אֶל אֲדֹנֵיכֶם כֹּה אָמַר ה' אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֹתִי: (ז) הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ:

ניתן לזהות מספר קוי דמיון בולטים בין שתי הסיטואציות:

  1. הרקע לשני הסיפורים הינו המצור שמטיל על ירושלים צבאה של האימפריה הגדולה של אותה תקופה: אשור בימי חזקיהו, ובבל בימי צדקיהו.
  2. מלך ישראל שולח שליחים אל הנביא: חזקיהו שליחים אל הנביא ישעיהו שיתפלל על העיר מפני אשור, וצדקיהו שולח שליחים לירמיהו ומצפה לנבואת נחמה וישועה. גם לשון הבקשה דומה. חזקיהו אומר: 'אוּלַי יִשְׁמַע ה'... וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה'. צדקיהו אומר: 'אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' אוֹתָנוּ כְּכָל נִפְלְאֹתָיו וְיַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ'. 'הִתְפַּלֶּל נָא בַעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ'.
  3. במסגרת האירוע, מתקיימת הפסקה זמנית של המצור: מלך אשור עוזב כדי להלחם עם תרהקה מלך כוש, ואילו צבא בבל נסוג בעקבות עלייתו של צבא מצרים.

הקבלה בולטת זו מצטרפת להקבלות רבות בין תקופת ישעיהו לתקופת ירמיהו, עליהן עמדנו בהרחבה בכמה שיעורים, אך נראה שכאן הן מבליטות דווקא את ההבדל התהומי ביניהם: תגובתו של ירמיהו לבקשת צדקיהו הפוכה מזו של ישעיהו, המנבא על שיבת מלך אשור לארצו – 'הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ', והיא מקבילה, למרבה הפלא, דווקא לדברי רבשקה!

כך אומר רבשקה לחזקיהו לאחר ההפסקה הזמנית:

            'וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר:

(י) כֹּה תֹאמְרוּן אֶל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר אַל יַשִּׁאֲךָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בּוֹ לֵאמֹר לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלִַם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר:

(יא) הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם וְאַתָּה תִּנָּצֵל'.

ירמיהו אומר לצדקיהו דברים דומים במילים דומות:

'כֹּה אָמַר ה' אַל תַּשִּׁאוּ נַפְשֹׁתֵיכֶם לֵאמֹר הָלֹךְ יֵלְכוּ מֵעָלֵינוּ הַכַּשְׂדִּים כִּי לֹא יֵלֵכוּ'.

בשני המקרים נבואת הנביא מנוגדת למציאות הנגלית לעין: ישעיהו מנבא שצבא אשור הצר על ירושלים - ישוב לארצו, ואילו ירמיהו מנבא על כך שנסיגתו של צבא בבל הינה זמנית בלבד.

מניין נובע הבדל עמוק זה בתגובותיהם של שני הנביאים?

ניתן לזהות הבדל כבר בתגובותיהם של שני המלכים. תגובתו הראשונית של חזקיהו לשמע דברי רבשקה הינה זעזוע עמוק: קריעת בגדים ולבישת שק ואפר. זעזוע זה נובע מהחירוף כלפי אלהי ישראל שהשמיע רבשקה:

'אוּלַי יִשְׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי'.

כאן מתברר שקריעתו של חזקיהו איננה על גורל ממלכתו, אלא על חירוף שם שמים בידי נציגו של מלך אשור. הגמרא (תלמוד בבלי מועד קטן כו ע"א) אף לומדת מכאן שיש לקרוע על ברכת השם:

'על ברכת השם מנלן? דכתיב: 'ויבא אליקים בן חלקיה אשר על הבית ושבנא הספר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים' (מלכים ב, יח, לז)... תנו רבנן: אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע'.

על כך מגיב ישעיהו בנבואתו:

(ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם יְשַׁעְיָהוּ כֹּה תֹאמְרוּן אֶל אֲדֹנֵיכֶם כֹּה אָמַר ה' אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֹתִי.

זו לבסוף הסיבה להצלה המנובאת  (מלכים ב פרק יט, לד)

וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי:

מהלך כללי זה מתאים לאחד מהמסרים היסודיים בנבואת ישעיהו, המתריס כנגד גאוות האדם מול ה'. נפילת האימפריה האשורית האדירה והזחוחה אל מול חומת ירושלים תבטא באופן המובהק ביותר את נפילתה של גאוות האדם אל מול מעשי ה'.

כפי שראינו, התפיסה הרווחת בעם בימי ירמיהו היתה שמקדש ה' וירושלים לא יחרבו לעולם, כפי שעולה בפרק ז', ומקומות נוספים. תפיסה זו נשענה על נבואת ישעיהו כנגד אשור ועל הצלתה הפלאית של ירושלים מצבא אשור – כאשר מלאך ה' השמיד את צבא אשור בלילה אחד. יותר ממאה שנים לאחר מכן, כאשר ירושלים בימי צדקיהו נתונה שוב במצור – הפעם בבלי, פונה צדקיהו אל ירמיהו תוך השענות על התקדימים מהעבר בהם עשה ה' נפלאות והושיע את ישראל:

            'אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' אוֹתָנוּ כְּכָל נִפְלְאֹתָיו...', וככל הנראה התכוון בעיקר לישועה מאשור בימי חזקיהו. אולם כאן ניתן גם לזהות את ההבדל ביניהם. בשונה מחזקיהו, העושה פעולות של תיקון ותשובה בעצמו – קורע בגדיו והולך לבית ה', צדקיהו מסתפק בשליחת שליחים לירמיהו בבקשה לשחזור הנס שאירע בימי חזקיהו. בעוד חזקיהו מעמיד במרכז את כבוד שמים, ומתפלל על ביטול חרפות מלך אשור כלפי ה', הרי שצדקיהו מבקש שיתפלל בעדו ובעד העם. מכאן גם ההבדלים בתגובות: רבשקה בטוח בכוחו ומתרברב בעוצמת מלכו, ולכן משוכנע שישוב ויכבוש את ירושלים – 'אל ישיאך אלהיך...'. כנגדו אומר ישעיהו שה' יגבור על צבא אשור. לעומת זאת צדקיהו מסתמך על עליית הבבלים אשר נבעה ממניעים פוליטיים בלבד, ונענה על ידי ירמיהו שכיוון שלא התרחש תיקון פנימי בעם עצמו – לתפנית פוליטית זו אין משמעות ומלך בבל ישוב בקרוב:

'כה אמר ה' אל תשיאו נפשותיכם לאמור הלוך ילכו...'.

אל לעם ולמלכו לבטוח במלך מצרים וצבאו, משום שהם לא יוכלו לבטל את גזר דינה השמיימי של ירושלים. הדבר היחיד שעשוי לשנות את גורלה של ירושלים הינו הישמעות לקול הנביא ולדבר ה', ודבר זה לא נעשה.

 

          ה. תפיסתו של ירמיהו

מיד לאחר תשובתו לצדקיהו, פונה ירמיהו לצאת מירושלים:

(יא) וְהָיָה בְּהֵעָלוֹת חֵיל הַכַּשְׂדִּים מֵעַל יְרוּשָׁלִָם מִפְּנֵי חֵיל פַּרְעֹה:

(יב) וַיֵּצֵא יִרְמְיָהוּ מִירוּשָׁלִַם לָלֶכֶת אֶרֶץ בִּנְיָמִן לַחֲלִק מִשָּׁם בְּתוֹךְ הָעָם:

מדוע ביקש ירמיהו לצאת? ראשית, מסתבר שהדבר קשור לסיום המצור, כפי שציין ר"י קרא:

'והיה בהעלות חיל הכשדים מעל ירושלם מפני חיל פרעה', ויפתחו יושבי ירושלם את שער העיר - אותה שעה 'ויצא ירמיהו'.

אולם תשובתו אינה בהירה דיה, שהרי האפשרות לצאת אינה מסבירה את המניע של ירמיהו לממש אפשרות זו. דומה שטעם הדבר נעוץ במילה הקשה 'לחלק'. תרגום יונתן תרגם: "לפלגא אחסנא דאית ליה תמן בגו עמא", כלומר הוא הלך אל נחלתו שמחוץ לעיר המצויה בתוך העם. נראה שהוא פירש 'לחלק' – מלשון 'חלק', חלק הנחלה המצוי 'שם בתוך העם'. אולם הניקוד של המילה לחלק בחיריק תחת הלמ"ד מטה לפירוש אחר, כפי שמציע הרד"ק:

לחלק משם בתוך העם - כלומר: 'להחליק', חסר ה"א הבניין, והונחה תנועתה תחת הלמ"ד; וכן "לשמיד מעוזניה" (ישעיהו כג, יא) והדומים להם. ופירוש לחליק - להחליק עצמו משם; כי היה בתוך העם, והיה ירא שמא יתנוהו לבית הכלא לפי שאמר "כי אם הכיתם כל חיל כשדים" וגו' (לעיל, י). ועניין לחליק - עניין השמטה, שהוא קרוב לעניין "חלקלקות" (ירמיהו כג, יב); כלומר: היה רוצה להיות נשמט משם. 

לפי פירוש זה יש קשר עמוק יותר בין יציאתו של ירמיהו לבין דבריו לעיל: למראית העין נראה שירושלים נצלה מהמצור הבבלי, ממש כשם שניצלה מהמצור האשורי. נבואות הזעם התבדו, וירושלים שוב התגלתה כעיר בלתי פגיעה המוגנת באורח נס בידי ה'. ירמיהו חשש שכעת הוא יפגע בשל דבריו – ויתפס כנביא שקר הרוצה ברעת העיר, ולכן החליט להחליק ולהתחמק מהעיר אל ארץ בנימין בתוך זרם האנשים היוצא ממנה. תוכניתו לא צלחה:  

(יג) וַיְהִי הוּא בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּיה בֶּן שֶׁלֶמְיָה בֶּן חֲנַנְיָה וַיִּתְפֹּשׂ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר אֶל הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל: (יד) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אֵינֶנִּי נֹפֵל עַל הַכַּשְׂדִּים וְלֹא שָׁמַע אֵלָיו וַיִּתְפֹּשׂ יִרְאִיָּיה בְּיִרְמְיָהוּ וַיְבִאֵהוּ אֶל הַשָּׂרִים:

(טו) וַיִּקְצְפוּ הַשָּׂרִים עַל יִרְמְיָהוּ וְהִכּוּ אֹתוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בֵּית הָאֵסוּר בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר כִּי אֹתוֹ עָשׂוּ לְבֵית הַכֶּלֶא:

(טז) כִּי בָא יִרְמְיָהוּ אֶל בֵּית הַבּוֹר וְאֶל הַחֲנֻיוֹת וַיֵּשֶׁב שָׁם יִרְמְיָהוּ יָמִים רַבִּים:

נסיונו של ירמיהו לצאת בחשאי עורר את חשדו של יראייה בן שלמיה בן חנניה, פקיד שישב בשער העיר ופיקח על היוצאים ממנה. יראייה האשים את ירמיהו בנסיון לנפול אל הכשדים, כלומר – לערוק אל האויב. זו האשמה חמורה בייחוד בעת מצור ולחימה, וירמיהו דוחה אותה בתוקף: 'שקר!' אך ללא הועיל.

האשמה זו משקפת את תפיסתם של פקידי ושרי ירושלים, שראו בירמיהו בוגד המסייע לבבלים נגד בני עמו. אי הבנה יסודי זה של העם ושריו ביחס למגמת ירמיהו מלווה אותו במשך כל שליחותו. 

חז"ל (סוטה מא ע"ב - מב ע"א) זיהו את יראייה המעליל על ירמיהו עם נכדו של חנניה בן עזור, נביא השקר[8]. כך מפרשת הגמרא את משמעותו של הייחוס המשפחתי:

ואמר רבי אלעזר: כל המחניף לחבירו - סוף נופל בידו, ואם אינו נופל בידו - נופל ביד בניו, ואם אינו נופל ביד בניו - נופל ביד בן בנו, שנאמר 'ויאמר ירמיה... לחנניה... אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך' (ירמיהו כח, ו), וכתיב: 'ויהי הוא בשער בנימן ושם בעל פקידות ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה ויתפש את ירמיהו הנביא לאמר אל הכשדים אתה נופל, ויאמר ירמיהו שקר אינני נופל על הכשדים וגו', וכתיב: ויתפש ירמיהו ויביאהו אל השרים.

לדעת רבי אלעזר לכידתו של ירמיהו בידי יראייה הינה עונש שמיימי על דבריו לסבו – חנניה בן עזור. לדעתו היסוסו של ירמיהו בתגובתו לנבואת השקר של חנניה בפרק כח – מוגדרת כחטא, ובסיפורנו נענש עליו ירמיהו ונופל בידי נכדו של חנניה. מעניין לציין שבשני הסיפורים מתואר עימות בין ירמיהו לאדם אחר בשאלת אמיתות דבריו של ירמיהו. חנניה מערער בנבואתו על נבואת ירמיהו, ורק בשלב מאוחר יותר אומר לו ירמיהו שנבואתו היא נבואת שקר. כאן טופל יראייה האשמה על ירמיהו – הכרוכה כנראה בנבואת הפורענות שלו שהתבדתה לכאורה – וירמיהו מגיב במילה 'שקר'. לאור דברי המדרש ניתן לומר שכיוון שלא דחה באופן מיידי את נבואת חנניה כנבואת שקר, לא הצליח כאן לדחות את האשמתו בידי יראייה נכדו כהאשמת שקר.

אמנם, לאור ניתוח מהלך הפרק שעשינו בעבר, נראה שעל פי פשוטו אין שם ביקורת על ירמיהו. ניתן להציע אפוא פשר אחר לזיקה בין הסיפורים: בשני המקרים ניצב ירמיהו אל מול ערעור חריף על נבואתו. אולם שם, בסופו של דבר, עמד ירמיהו על אמיתות נבואתו ותקף את נביא השקר חנניה. לעומת זאת כאן, כאשר נבואתו של ירמיהו נסתרת לכאורה מעליית הבבלים מעל ירושלים, בוחר ירמיהו להסתלק מן העימות ו'לחליק' מירושלים. בכך הוא מחליש את נבואתו, ומערער את תוקפה. לכן נתפס בתור בוגד, ודבריו לא נשמעים.

 

               ו. המפגש בין צדקיהו לירמיהו

הפרק חותם במפגש חשאי בין צדקיהו לירמיהו, לאחר כליאתו של ירמיהו בידי השרים:

(יז) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקָּחֵהוּ וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ בַּסֵּתֶר וַיֹּאמֶר הֲיֵשׁ דָּבָר מֵאֵת ה' וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ יֵשׁ וַיֹּאמֶר בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּנָּתֵן: (יח) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה כִּי נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל בֵּית הַכֶּלֶא: (יט) וְאַיֵּה נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָכֶם לֵאמֹר לֹא יָבֹא מֶלֶךְ בָּבֶל עֲלֵיכֶם וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת: (כ) וְעַתָּה שְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ תִּפָּל נָא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ וְאַל תְּשִׁבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר וְלֹא אָמוּת שָׁם: (כא) וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיַּפְקִדוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וְנָתֹן לוֹ כִכַּר לֶחֶם לַיּוֹם מִחוּץ הָאֹפִים עַד תֹּם כָּל הַלֶּחֶם מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה.

בפסוקים אלו, אנו קוראים אודות פנייתו השנייה של צדקיהו אל ירמיהו, אולם למרות הדמיון החיצוני, ישנו שוני בין הפניות בהיבטים רבים:

  1. הפניה הראשונה היתה כזכור בסוף המצור הראשון, ואילו הפניה הזו מתרחשת ככל הנראה בזמן המצור השני. כך עולה מדברי ירמיהו לצדקיהו: 'ואיה נביאיכם אשר נבאו לכם לאמר לא יבוא מלך בבל...'.
  2. בפעם הראשונה נאמר מי הפונים, כיוון שהפניה הייתה גלויה. בפעם השנייה נאמר רק 'ויקח' והדבר נעשה 'בביתו בסתר', שכן ירמיהו היה כלוא במצוות השרים, וצדקיהו לא רצה ככל הנראה שהדבר יוודע להם.
  3. בפעם הראשונה ביקש צדקיהו מירמיהו שיתפלל עליהם, ואילו בפעם השנייה שאל 'היש דבר מאת ה''.
  4. בפעם הראשונה מודגש שירמיהו עדיין חופשי, ולא נתנו אותו אל בית הכלא. בפעם השנייה מצבו הפוך, כפי שהוא אומר לצדקיהו: 'כי נתתם אותי אל בית הכלא'.

נראה שזו משמעות הבדלים אלה: בפעם הראשונה חשב צדקיהו שירמיהו עשוי להגן בתפילתו כמו ישעיהו בזמנו. אולם תגובתו החריפה של ירמיהו הבהירה את עמדתו. עמדה זו המופרכת כביכול על ידי המציאות – עליית בבל בעקבות בוא צבא מצרים, מציירת את ירמיהו כנביא שקר, וכאמור אולי משום כך הוא מנסה לברוח, ולכן גם מעלילים עליו שהוא בוגד. בפעם השניה צדקיהו שולח לירמיהו בסתר, אחרי שובם של הבבלים לצור על ירושלים. המצב התהפך - דברי ירמיהו הוכחו, ואילו דברי הנביאים התבדו, כפי שאומר בלעג ירמיהו. עיקרי דבריו מוקדשים לבקשתו מהמלך להשתחרר שכן הוכח שאיננו בוגד ולא רצה ברעת העם. באפיזודה זו מתגלה שוב דמותו הטראגית של ירמיהו, הרוצה בטובת עמו אך נתפס כאויב העם, בניגוד לנביאי השקר החפצים כביכול בטובת העם ומנבאים לו ישועה, אולם מביאים למעשה לחורבנו.

 

[1] ראו גם את דברי רש"י בראש הפרק: 'וימלך מלך - לפי שמעתה בא לספר ולומר שנתקיימו הפורעניות שנבא עד הנה, התחיל לומר כן, ובבא עת הפקודה שיקרבו הימים להתקיים הדברים וימלך מלך אחר על יהודה תחת כניהו בן יהויקים'. פתיחתו החדשה של הפרק עולה מסגנונו של פסוק א: 'וימלך מלך צדקיהו בן יאשיהו...'. הלשון 'וימלך מלך' בפועל בעתיד מהופך מאפיינת במקרים רבים פתיחה של נושא חדש שאינו מהווה המשך ישיר לנושא הקודם.

 

[2] אירוע זה ניצב גם ברקעו של סיפור שחרור העבדים בפרק לד.

[3] בין הפניה לתגובה נמצאת הערה בפסוק ד על מצבו של ירמיהו הבא ויוצא בתוך העם. הערה זו מטרימה את שיתרחש בהמשך הפרק – כאשר ינתן בבית הכלא, וראו להלן. מבחינה לשונית נוצרת זיקה בין תיאורו של ירמיהו ה'בא ויוצא בתוך העם' – כעדות להיותו בן חורין, לבין 'חיל פרעה יצא ממצרים', ובכך הביא לביטול זמני של המצור.

[4] קשה להבין ממהלך הפסוקים מתי אירעה עליית הכשדים – ונראה שהדבר קרה בין שליחת השליחים לירמיהו לבין הגעתם אליו.

[5] מאבקו של ירמיהו באשליות השוא של העם מופיע בלשון זאת לעיל ד, י: 'השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמור שלום יהיה לכם'.

[6] בשני הסיפורים שמו של אחד השליחים הוא צפניה בן מעשיה. צפניה נזכר לעיל בפרק כט, כאשר שמעיהו הנחלמי שלח אליו איגרת נזעמת בתגובה לאיגרת ירמיהו. מהקשר הדברים שם נראה שצפניה היה מקורב לירמיהו, כיוון שהוא קורא לו את האיגרת של שמעיהו. ההבדל בין הסיפורים הוא בזהותו של השליח השני: בפרק לז מצטרף אליו יהוכל בן שלמיה ואילו בפרק כא מצטרף פשחור בן מלכיה. שניהם נזכרים בפרק לח כחלק מקבוצת השרים השומעים את נבואת ירמיהו ומבקשים להמיתו. יתכן שבכל מקום נזכר שר אחר, בהתאם להקשר הפרק: בפרק לז נזכר יהוכל בן שלמיה, אולי משום שהוא קשור ליראיה בן שלמיה, שתפס את ירמיהו בהמשך הפרק. בפרק כא נזכר פשחור בן מלכיה אולי משום שבפרק כ נזכר פשחור בן אמר.

[7] בעיית התיאורים הכפולים בספר ירמיהו עולה בכמה מקומות: ראינו בעבר את הכפילות שבין פרק ז' לפרק כו, ושם הלכנו בגישה הרואה בשני הפרקים תיאורים של אותו אירוע משתי נקודות מבט שונות. תופעה דומה מצויה בפרקים לט ומ' שיידונו בשיעורים הבאים. בגישה זו אבקש ללכת גם כאן.

 

[8] בדרך כלל המקרא מייחס אדם לאביו בלבד. יחוס לסב מופיע כאשר הסב הינו דמות מוכרת ממקום אחר. כך למשל בצלאל מיוחס לאורי אביו, ולחור סבו, המוכר לנו ממקומות אחרים בתורה. מסתבר אפוא שגם סבו של יראייה הינו דמות מוכרת.