דילוג לתוכן העיקרי

ירמיהו | פרק ל"ח | ימיה האחרונים של ירושלים | 2

קובץ טקסט


א. מבוא:

פרק ל"ח מתרחש בעיצומו של המצור הבבלי השני על ירושלים, אשר הסתיים בכיבוש העיר וחורבנה. גם במהלך רגעי גסיסה אלו ממשיך ירמיהו להשמיע את נבואותיו ולשכנע את אנשי ירושלים להיכנע לבבלים (א-ג). בדומה לפרק הקודם, בחלקו הראשון של הפרק מתואר שירמיהו מואשם בשנית בבגידה ובריפוי לב העם, ונענש בהשלכתו לבור מלא טיט. ברגעי חייו האחרונים ניצל ירמיהו מטביעה בזכות עבד מלך הכושי. בחלקו השני של הפרק מתואר מפגש נוסף בין צדקיהו לירמיהו, אשר במסגרתו הוא מנסה בפעם האחרונה לשכנע את צדקיהו המלך לחזור בו ולהיכנע. אולם, למרות דברי ירמיהו, חששותיו של המלך גוברים על הכרתו באמיתות דברי ירמיהו – והוא ממשיך במרד עד החורבן.  

נלמד את הפרק תחילה בהקשרו המיידי, לאחר מכן נבחן אותו בהשוואה לפרק ל"ז המקביל לו בפרטים רבים, ולבסוף נשווה את סיפורו של ירמיהו כאן לסיפורו של יוסף.

ב. נבואת ירמיהו והשלכתו לבור

נעיין בראשית הפרק:

(א) וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר:

(ב) כֹּה אָמַר ה' הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיֹּצֵא אֶל הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי:

(ג) כֹּה אָמַר ה' הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ:

הפרק פותח בנבואה קשה של ירמיהו לעם, הנשמעת מבעד לאזניהם של שרי יהודה. ירמיהו דבק בנבואת החורבן שלו על ירושלים, אולם הוא מגדיל לעשות כעת ומטיף באזני העם לצאת אל הכשדים ולהכנע. הוא מציב בפניהם שתי ברירות: למות בעיר או לחיות מחוץ לה. אמנם, ירמיהו כבר אמר דברים דומים בעבר (כא, ח-ט), אולם שם נאמרו הדברים באזני השרים בלבד, ולא נשמעו עדיין באזני העם. השמעת הנבואה בפומבי היא לצנינים באזני השרים, הרואים בה עילה להמתתו של 'האיש הזה', כפי שהם מכנים אותו בזלזול, בשל ריפוי ידי הלוחמים והורדת המורל העממי בעת המשבר.

לכן, הם הולכים אל המלך וטוענים כך (ד):  

וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה כִּי עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

השרים חותמים את דבריהם בסתירת הטענה האפשרית, שעולה כמה פעמים בדברי ירמיהו ואולי אף צדקיהו שותף לה - הטענה שירמיהו מעוניין בטובת העם: 'כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם לְרָעָה'.

המלך צדקיהו, הנמנה ככל הנראה עם המאמינים בנבואת ירמיהו, מסכים בלית ברירה לדבריהם. אין הוא מאשר את גזר הדין במפורש אלא נותן להם לעשות בו כרצונם, ומבליט את חוסר יכולתו להגן על הנביא (ה):

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר.

השרים מנצלים באופן מיידי את האישור המלכותי, ומשליכים את ירמיהו אל הבור כדי להמיתו:

 וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט:

מסתבר שהשרים נקטו בדרך זו כדי להמית את ירמיהו באופן פאסיבי ועקיף, כדי לא להיאשם בהריגתו[1]. יתכן שבמצבה הנוכחי של העיר, כאשר החורבן נראה כמעט וודאי, הם מתחילים לפקפק בצדקת דרכם ואולי מתגנב ללבם הספק שמא אכן דיבר ירמיהו אמת – ולכן חוששים להמיתו באופן ישיר[2]. מדברי עבד מלך בהמשך נראה שמטרתם היתה להמיתו ברעב בבור, אולם בפועל הוא כמעט וטבע למוות.

ג. בין פרק לז לפרק לח

רצף האירועים בפרק ל"ח מקביל לרצף האירועים בפרק ל"ז: בשניהם מואשם ירמיהו בידי אנשי ממשל בבגידה בעמו, והאשמה זו מובילה לענישתו ולהשלכתו לכלא או לבור. בשלב הבא, זוכה ירמיהו להצלה בהוראת המלך. ולבסוף – בשני הפרקים מתרחש מפגש אישי וסודי בין המלך לירמיהו. כפי שראינו בשיעור שעבר ובשיעורים נוספים, תופעת הסיפורים המקבילים/כפולים בולטת בספר ירמיהו וחוזרת כמה פעמים. בנוסף, ישנו קושי בולט בהנחה שמדובר ברצף אחד: בסוף הפרק הקודם ישב ירמיהו בחצר המטרה ואם כן לא יכל לדבר עם העם. (שם נאמר: 'עד תום כל הלחם מן העיר'). מאידך, כאן קשה לפרש שמדובר באותם אירועים משום שההבדלים ביניהם בולטים.[3] אנו ננסה להתמקד בהבדלים ובהתפתחות בפרקנו לאור הפרק הקודם, מתוך הנחה שהם 'מתכתבים' זה עם זה, ולהאיר את ההבדלים במגמת שני הפרקים.

כפי שנראה, בכל אחת מההקבלות שמנינו ניתן לזהות בפרקנו התפתחות והחמרה: בפרק לז ירמיהו הואשם על מעשה פרטי של בגידה – נפילה אל הכשדים; כאן לעומת זאת הוא מואשם בהאשמה חמורה יותר - בריפוי לב העם כולו. יתר על כן, בעוד שההאשמה בפרק לז הייתה שקרית, כפי שטען ירמיהו כלפי יראייה, בפרקנו ההאשמה דווקא נכונה ומדויקת, והכתוב עצמו מצטט את דברי ירמיהו המעודד את העם ליפול אל הכשדים. זו הסיבה שכנגד ההאשמה הראשונה מגיב ירמיהו בהכחשה: שקר, אינני נופל אל הכשדים, ואילו כאן מגיב ירמיהו בשתיקה, שכן ההאשמות כלפיו נכונות.

החמרה ניכרת גם בזהות המאשימים. בפרק הקודם היה זה יראייה, שהיה בעל פקידות, כנראה פקיד זוטר בלבד. כאן מואשם ירמיהו בידי שרי יהודה, הזוכים גם לאישורו המפורש של המלך[4], אשר בשל חומרת הדברים אינו מסוגל להתנגד לדברי שריו: 'אין המלך יוכל אתכם דבר'. לבסוף, בפרק הקודם נענש ירמיהו בכליאה, אולם כעת עונשו מוות – 'יומת נא את האיש הזה!'.

הבדלים אלה מבטאים את העובדה שבפרק זה אנו מגיעים אל הישורת האחרונה – אל רגעי ההכרעה לפני החורבן. העמדות מוקצנות, והתוצאות קשות וחריפות יותר. מציאות קשה זו משתקפת גם בדברי השרים למלך בפסוק ד', על כך שירמיהו 'מרפא את ידי אנשי המלחמה הנשארים', משמע שרבים כבר נהרגו במהלך המצור והקרבות.

ד. הצלתו של ירמיהו

נמשיך בעיוננו:

(ז) וַיִּשְׁמַע עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ כִּי נָתְנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן:

(ח) וַיֵּצֵא עֶבֶד מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:

(ט) אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵת אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֶל הַבּוֹר וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר:

(י) וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים וְהַעֲלִיתָ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן הַבּוֹר בְּטֶרֶם יָמוּת:

הפרק פתח בשמיעת דברי ירמיהו, שהובילה להשלכתו לבור - 'וישמע שפטיה בן מתן...' (פסוק א). כנגד שמיעה אשר הכניסתו לבור, מופיעה כעת שמיעה אשר תוביל להצלתו מהבור – 'וישמע עבד מלך הכושי...' (פסוק ז). באופן מפתיע, מצילו של ירמיהו הוא עבד מלך הכושי,[5] אחד ממשרתי המלך הלא יהודיים, השומע על השלכת ירמיהו לבור. יתכן שהדבר מלמד שלא נותרו עוד לירמיהו תומכים גלויים מקרב היהודים בעיר, ודווקא המשרת הזר הוא שרואה נכוחה את המצב ואת העוול שנעשה לירמיהו.

בדומה לשרים, גם עבד מלך פונה בעקבות שמיעה זו אל צדקיהו המלך, שזה עתה אישר את הוצאתו של ירמיהו להורג, ומבקש ממנו להצילו. הוא גם נוקט בלשון דומה לזו של השרים: הם אמרו על ירמיהו 'יומת נא את האיש הזה... כי האיש הזה איננו דורש... כי אם לרעה' (פסוק ד). עבד מלך אומר עליהם: 'הרעו האנשים האלה את כל אשר עשו' (פסוק ט)[6]

הכתוב מתאר בפירוט את הצלתו של ירמיהו בהנהגתו של עבד מלך בעל התושיה:

וַיִּקַּח עֶבֶד מֶלֶךְ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וַיָּבֹא בֵית הַמֶּלֶךְ אֶל תַּחַת הָאוֹצָר וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים וַיְשַׁלְּחֵם אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר בַּחֲבָלִים:

פסוק זה ממשיך את ההקבלה: כשם שהשרים שלחו את ירמיהו אל הבור בחבלים, כך מושכו עבד מלך באמצעות חבלים. רגישותו של עבד מלך מתגלה בכך שהוא משתדל להביא במיוחד 'בלוי סחבות ובלוי מלחים', כלומר קרעי בגדים ישנים, כדי להגן על עורו של ירמיהו בעת משיכתו: 'וַיֹּאמֶר עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים' (פסוק יב). בזכות תושייתו ויוזמתו של עבד מלך יוצא ירמיהו מהבור בלא פגע. כפי שנראה בפרק הבא (לט, טו-יח) זוכה עבד מלך בשל מעשיו לנבואת הצלה מיוחדת בעת החורבן, מידה כנגד מידה.

ה. בין ירמיהו ליוסף

תיאור ניסיון המתתו של ירמיהו בבור בידי השרים דומה לניסיון המתת יוסף בבור בידי אחיו (בראשית לז, יב-ל). השוואה בין הסיפורים מגלה כמה קווי הדמיון ענייניים ולשוניים ביניהם:

  1. בשני הסיפורים ישנו גורם 'אחראי' שאינו עומד בלחץ הציבורי – ראובן הבכור המבקש להצילו מידם אינו עומד בלחץ ומנסה לאחר מכן להצילו בסתר, וצדקיהו המלך, המאמין בכוונותיו הטובות של ירמיהו, אך אינו עומד בלחץ שריו ונאלץ להסכים להשלכתו לבור. בסופו של דבר שנאתו של הרוב גוברת על שיקול הדעת שמייצג האחראי היחיד.
  2. הדמיון המובהק ביותר הוא בהשלכה לבור שנועדה להמיתו: 'ויקחו את ירמיהו וישליכו אותו אל הבור'. 'ויקחוהו וישליכו אותו הבורה'. בשני המקרים מתואר הבור באופן דומה: 'והבור ריק אין בו מים' – 'ובבור אין מים כי אם טיט'. ההשלכה לבור משקפת ככל הנראה ניסיון להמית באופן עקיף, כדי לא להיחשב רוצחים של ממש, כפי שאומר ראובן: 'אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו...' (ונראה שעל רקע הבור ללא המים של האחים, השלכתו של ירמיהו לבור טיט חמורה יותר).
  3. כשם שיוסף נמשך מהבור על ידי גורם שלישי, לא יהודי: 'ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור' (בראשית לז, כח), כך גם ניצל ירמיהו ונמשך מהבור בזכות יוזמתו של עבד מלך הכושי: 'וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אותו מן הבור'. אמנם, המדיינים מעלים את יוסף מתוך אינטרס אישי – כדי למכרו לעבד. על רקע זה בולטת יוזמתו של עבד מלך, הפועל ממניעים מוסריים טהורים, ללא כוונת רווח אישי.

מה פשר ההקבלה בין הסיפורים?

סיפור יוסף ואחיו (בראשית לז) הוא סיפור טראגי שיסודו באי הבנה מהותית בין האחים. יוסף נשלח אל אחיו לשכם בידי אביו כדי לדרוש בשלומם:

(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי:

(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר...

רצונו לזכות בקרבת אחיו עולה גם מדבריו לאיש בשכם:

(טו) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ:

(טז) וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים:

אולם אחיו של יוסף טועים בכוונתו ומשוכנעים שהוא בא כדי לדרוש ברעתם ולספר להם על חלומותיו:

(יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:

(יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא:

(כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:

על שליחות זו עוד קודם לכן נאמר: 'וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם', ולכן ברור מדוע האחים לא יכלו לשמוע את קריאתו לשלום ולפיוס. חוסר תקשורת זו מהווה את שורש הטרגדיה כאן.

בדומה לכך, גם ירמיהו מבקש את שלום העם אלא שהעם והשרים טועים בו ומשוכנעים שהוא בוגד בהם רוצה ברעתם: 'איננו דורש לשלום לעם הזה כי אם לרעה'. מסיבה זו, הם מבקשים להמיתו. גם כאן שורש הטרגדיה הוא אי ההבנה של טוהר כוונתיו של ירמיהו המביא לניסיון המתתו מחד, ולאי הישמעות לדבריו ולאזהרותיו מאידך.

הקבלה זו בין סיפור הבור של ירמיהו לסיפורו של יוסף מצטרפת להקבלה רחבה יותר, שכבר עמדנו עליה בעבר, בין יוסף לבין ירמיהו. יוסף הוא הגולה הראשון, החוזה את גלות משפחתו ומכין את הקרקע לגלות זו, כפי שהוא מעיד על עצמו: 'למחיה שלחני אלהים לפניכם'. בדומה לכך, ירמיהו נשלח להתריע בפני העם על סכנת הגלות, אך גם להכין את העם לקראתה. נראה, אם כך, שגם יוסף וגם ירמיהו צופים פני עתיד, אולם חזונם מעורר את כעסם של הסובבים אותם.

ו. ירמיהו וצדקיהו

הפרק חותם במפגשם האחרון של צדקיהו וירמיהו, זמן קצר לפני החורבן. מפגש זה למעשה הנו הסיכוי האחרון שנותר לירמיהו להשפיע על גורל העיר. השיחה נחלקת לשלושה שלבים:

בשלב הראשון (יד-טז) מבקש צדקיהו מירמיהו שיאמר לו את נבואתו ולא יכחד ממנו דבר. ירמיהו לעומת זאת, חושש לנפשו בעקבות הסכנה בה היה נתון קודם לכן ומוסיף וטוען שצדקיהו ממילא לא ישמע אליו. צדקיהו מתחייב שלא להמיתו, אבל אינו מתחייב במפורש לשמוע לדבריו. גם בפרק ל"ז זימן צדקיהו את ירמיהו לשיחה, אולם שם שאל רק 'היש דבר מאת ה'', וירמיהו השיב קצרות – 'יש... ביד מלך בבל תנתן' (לז, יז-יח). עיקרה של הפגישה נסובה סביב שיפור תנאי הכליאה של ירמיהו. כאן לעומת זאת יש פירוט רחב הרבה יותר הן מצד המלך – התובע לשמוע את הכל 'אל תכחד ממני דבר', והן מצד ירמיהו, המפרט את נבואתו לאורך שבעה פסוקים. מסתבר שגם כאן רגע ההכרעה הקרב ובא הביא לשינוי מסוים בגישתו של צדקיהו.

בשלב השני (יז-יט)  אומר ירמיהו לצדקיהו שיש עדיין אפשרות להציל את העיר משריפה – 'אם יצוא תצא אל שרי מלך בבל...' – כשם שקרא קודם לעם כולו כך הוא קורא כעת לצדקיהו לצאת ולהיכנע. ירמיהו דבק כל חייו באמונה שתמיד אפשר לתקן, אפילו ברגע האחרון. אמנם, 'חלון ההזדמנויות' הולך ומצטמצם, וכבר לא ניתן עוד למנוע את הגלות – אבל אפשר לצמצם את עוצמתה ולמנוע את חורבן העיר והמקדש. בתגובה מביע צדקיהו את חששו על חייו אם יצא. קודם הבטיח צדקיהו לירמיהו – 'חי ה'... ואם אתנך ביד האנשים האלה'. כעת מביע צדקיהו את חששו: 'פן יתנו אותי בידם והתעללו בי'.

בתגובה (כ-כג) מפציר ירמיהו בצדקיהו לשמוע לו ולא לחשוש, ומאידך מתאר בפניו באופן ציורי ומזעזע את גורלו וגורל משפחתו, כדי לנסות להטות את הכף ולשכנע את צדקיהו לשנות את עמדתו.

השיחה נחתמת בציווי לירמיהו על שמירת סודיותה של הנבואה, בייחוד מפני השרים, תוך איום מפורש על חיי ירמיהו: 'אִישׁ אַל יֵדַע בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא תָמוּת', ותפירת סיפור כיסוי המקביל לבקשתו של ירמיהו בפרק הקודם: 'וְכִי יִשְׁמְעוּ הַשָּׂרִים כִּי דִבַּרְתִּי אִתָּךְ וּבָאוּ אֵלֶיךָ וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ הַגִּידָה נָּא לָנוּ מַה דִּבַּרְתָּ אֶל הַמֶּלֶךְ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנּוּ וְלֹא נְמִיתֶךָ וּמַה דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם מַפִּיל אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן לָמוּת שָׁם' (כד-כו).

בפרקים ל"ז-ל"ח, וביתר שאת בשיחה זו, נחשפת דמותו של צדקיהו המלך על אורותיה וצלליה. הדבר בולט בעיקר ביחסו המורכב לירמיהו ולנבואותיו: בפרק ל"ז הוא מצוה על הוצאת ירמיהו מהכלא, בניגוד לדעת שריו. אבל בפרק ל"ח הוא נכנע, אמנם בחוסר רצון מופגן ובלית ברירה, לדברי השרים המבקשים להמיתו. מיד לאחר מכן הוא נשמע לדברי עבד מלך הכושי ומצווה להעלותו מהבור.

בשיחתו האחרונה והארוכה עם ירמיהו, מתגלה כאמור חולשתו והחשש העמוק שבקרבו מפני שריו, ודאגתו מפני הסכנות האורבות לו מחוץ לחומות: 'אֲנִי דֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים פֶּן יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ בִי'[7].

צדקיהו ניצב אפוא בין שני כוחות: לחצם הפוליטי של שריו מצד אחד, ואמיתת נבואת ירמיהו, לה הוא מודע היטב, מצד שני. ההססנות והחשש מפני שריו גוברים על הכרתו באמת שבדברי ירמיהו. למרות תחושתו העמוקה שהאסון קרב ובא, ולמרות אמונתו בדברי ירמיהו (העולה מפניותיו החוזרות ונשנות אליו) מעדיף צדקיהו לדבוק בקו המוכר של אי כניעה ושימור פאסיבי של המצב הקיים, מאשר לשנות את תפיסתו ומדיניותו בעקבות נתוני המציאות והנבואה ולאמץ את מדיניותו המפוכחת של ירמיהו, כנגד דברי שריו.

דמותו של צדקיהו בפרקים אלה אינה אפוא של מלך רשע ואטום, אלא של מלך חלש וחסר עמוד שדרה. חוסר יכולתו של צדקיהו לעמוד בלחצי שריו, למרות היכרותו האישית עם ירמיהו – גורמיגורמים להחמצת הסיכוי האחרון להצלת ירושלים, ומובילים לחורבנה. 

 


[1] תחילה נאמר שהשליכו אותו אל הבור, אבל אחר כך נאמר ששלחו אותו בחבלים, ואפשר שלפנינו כלל ופרט – כיצד השליכוהו? באמצעות שילוחו בחבלים. יתכן שגם פעולה זו נועדה להקל מעליהם את מעשה הרצח ולהפכו לעקיף יותר.

[2] והשוו לדברי ירמיהו לעיל כו, טו, כאשר מבקשים להמיתו בשל נבואתו על היכל ה': 'אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי אִם מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי כִּי דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל יֹשְׁבֶיהָ כִּי בֶאֱמֶת שְׁלָחַנִי ה' עֲלֵיכֶם לְדַבֵּר בְּאָזְנֵיכֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה'. גם שם עולה השאלה האם ירמיהו דורש את שלום העיר וטובתה או שמא הוא רוצה ברעתה.

[3] דיון רחב ומפורט בסוגיית הסיפורים הכפולים בחטיבה זו בספר ירמיהו ערך ר' גולדשטיין, חיי ירמיהו: גלגולי המסורת על נביא החורבן עד שלהי התקופה המקראית, ירושלים תשע"ג. לשיטתו אין מדובר בשני אירועים וגם לא בשתי מסורות על אותו אירוע, אלא בסיפור 'מקורי' שעובד. ביחס לפגישה, לדעתו הסיפור 'המקורי' הוא זה שבפרק לז, שבו התחנן ירמיהו לפני צדקיהו, ואילו הסיפור בפרק לח מאוחר יותר, ומציג את ירמיהו כאדם תקיף יותר, שאינו מתרפס בפני השלטון. טענה דומה הוא מעלה גם ביחס לכפילות הסיפורים על השלכתו לכלא. להלן אציע פרשנות שונה ליחס בין שני הסיפורים.

[4] יוכל בן שלמיהו שנזכר ברשימת השרים כאן הוא ככל הנראה יהוכל בן שלמיה שנשלח בפרק הקודם בידי צדקיהו אל ירמיהו (לז, ג). פשחור בן מלכיה נשלח אל ירמיהו בפרק המקביל – פרק כא.

[5] על פי פשוטו של מקרא, מתקבל על הדעת פירושו של רד"ק ש'עבד מלך' הוא שמו, ומוצאו מכוש, כמצוי בחצרות מלכים המביאים משרתים אישיים מארצות זרות. בספרי במדבר פיס' צט (מהד' כהנא עמ' 249) זוהה עבד מלך עם ברוך בן נריה: 'וכי כושי היה, אלא מה כושי משונה בעורו כך היה ברוך בן נריה משונה במעשיו יתר מכל פלטין שלצדקיהו'. במקבילה בבבלי מועד קטן טז ע"ב מופיעה דרשה דומה: 'וכי כושי שמו? והלא צדקיה שמו! אלא מה כושי משונה בעורו, אף צדקיה משונה במעשיו', אולם כאן מוסבת הדרשה על כושי שמתפרש כשמו או תוארו של ה'מלך', ואין מדובר בזיהוי של העבד.

[6] קשה להבין מה גרם לצדקיהו לשנות את דעתו, ויתכן שזהו חלק מתיאור אופיו ההפכפך והלא החלטי, כפי שנראה להלן. קשה גם להבין את דבריו על הרעב, החוזרים לסוף פרק לז: 'כי אין הלחם עוד בעיר'. המפרשים הציעו פתרונות שונים לקושי זה: רש"י פירש: 'וימת תחתיו וגו' - אילו הניחו אותו במקומו היה מת מאליו ברעב והם הריעו לקרב מיתתו'. אבל קשה להניח שעבד מלך המבקש להציל את ירמיהו ידבר בשוויון נפש על מותו ברעב. בפירוש 'דעת מקרא' הוצע שכיון שהוא חלוש באין לחם, הוא ימות מהרה בבור, אולם גם פירוש זה דחוק.

[7] כנראה כוונתו לקבוצות של יהודים שהתנגדו למדיניותו ואולי נרדפו בשל כך בידי צדקיהו ושריו, ממש כשם שנרדף ירמיהו. צדקיהו חושש אפוא מנקמתם אם יצא גם הוא אל הכשדים. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)