דילוג לתוכן העיקרי

ייהרג ואל יעבור בשב ואל תעשה

ייהרג ואל יעבור בשב ואל תעשה

אחת העבירות שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור" היא שפיכות דמים. אם מאיימים על ראובן שאם לא ירצח את שמעון יהרגו אותו - עליו לסרב, אף שישלם על כך בחייו. הגמרא בסנהדרין עד ע"א לומדת דין זה מסברה: הדם של ראובן אינו אדום יותר מן הדם של שמעון, ואין סיבה להציל את חייו של ראובן במחיר חייו של שמעון.

 

לכאורה ניתן להקשות: אמנם דמו של ראובן אינו אדום יותר, אבל גם דמו של שמעון אינו אדום יותר, ומדוע אנו מעדיפים להציל את שמעון?

 

ניתן לתרץ שלפנינו ניצבים שני ערכים שקולים בדיוק, ובמצב כזה, כמו במקומות אחרים, אנו אומרים "שב ואל תעשה עדיף". אין הצדקה לנקיטת פעולה חיובית להשגת ערך אחד, כאשר אנו מפסידים בדרך זו ערך אחר השקול לו, ולכן צריך ראובן לשבת בחיבוק ידיים.

 

לחלופין ניתן לומר, שמי שהולך כאן לרב לשאול מה לעשות הוא ראובן, ועל כתפיו של ראובן רובץ כרגע רק חיוב הלכתי אחד: איסור רציחה. אמנם כנגד האיסור עומד השיקול של פיקוח נפש, אולם גורם זה אינו חיוב הרובץ עליו, אלא שיקול הלכתי שניתן לדחות בגינו את קיומן של רוב המצוות. הואיל ובמצב שלפנינו אין בכוח שיקול זה לדחות את האיסור לרצוח, כיוון שדמו של ראובן אינו אדום יותר מזה של שמעון, אנו נשארים במצב הפשוט, שבו צריך ראובן לקיים את ההלכה ולא לרצוח.

 

הנפקא-מינה תהיה במקרים שבהם האדם נדרש לבצע את העבירה ב'שב ואל תעשה': לפי האפשרות הראשונה הוא רשאי לומר גם כאן "שב ואל תעשה עדיף", אף שיבצע את העבירה בדרך זו, ואילו לפי האפשרות השנייה עליו לנקוט ביוזמה חיובית כדי להתחמק מביצוע העבירה, אף שישלם על כך בחייו, כיוון שזהו החיוב היחיד המוטל עליו כעת.

 

אמנם קשה למצוא מקרה שבו אדם מבצע מעשה רציחה בשב ואל תעשה, אולם לדיון זה ישנה השלכה מעשית בנוגע לאישה בגילוי עריות. דין "ייהרג ואל יעבור" נאמר גם לגבי גילוי עריות, אולם הראשונים נחלקו האם הדבר נוגע גם לאישה, שתפקידה במעשה הביאה הוא פסיבי (בלשונה של הגמרא: "קרקע עולם"), ובכל זאת השתתפות בו נחשבת עבירה מבחינתה.

 

תוס' (סנהדרין עד ע"ב ד"ה "והא") טוען, שאישה שאיימו עליה שאם לא תיבעל לפלוני האסור לה יהרגו אותה - רשאית להיענות, שהרי היא מבצעת את העבירה בשב ואל תעשה, ואין מחייבים אותה לנקוט יוזמה חיובית כדי למנוע את העבירה במחיר חייה. דין 'ייהרג ואל יעבור' בגילוי עריות נלמד בגמרא מהיקש לרציחה, ובנוגע לרציחה ברור שמי שנדרש להרוג בשב ואל תעשה, כגון שרוצים להשליך אותו על תינוק ומאיימים שאם יתנגד יהרגוהו, אינו מחוייב להתנגד, שכן דם התינוק אינו אדום יותר מן הדם שלו. הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה', א), לעומת זאת, אינו מבדיל בין איש לאישה, ומשמע שלדעתו גם האישה צריכה להיהרג ולא לעבור, אף שהיא מבצעת את מעשה העבירה בשב ואל תעשה.

 

ר' חיים (על הרמב"ם שם) מסביר שהרמב"ם הבין כאפשרות השנייה דלעיל, ולכן סבר שרק במקרה של התינוק רשאי האדם להישאר פסיבי, כיוון שפעילות כזו אינה נחשבת מעשה רציחה שלו (אלא של מי שמשליך אותו). אבל בנוגע לאישה בגילוי עריות, הואיל ופעילותה נחשבת מעשה עבירה, אסור לה להשתתף בו. תוס', לעומתו, הבין כאפשרות הראשונה, ולכן סבר שאין זה משנה האם פעילותו של האדם נחשבת מעשה עבירה - כל זמן שהוא מבצע אותה בשב ואל תעשה, אין מחייבים אותו להימנע ממנה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)