דילוג לתוכן העיקרי

מגילה | דף יט ע"א | בן כרך שהלך לעיר

קובץ טקסט

נסיעות בפורים

כידוע, מועד החיוב במצוות מקרא מגילה, תלוי במיקומו של האדם בשעת ההתחיבות במצווה. שהרי, תושבי הערים הפרזים קוראים את המגילה ביום י"ד אדר, ואילו תושבי הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן-נון קוראים את המגילה בט"ו בחודש. מה הדין במקרה בו תושב עיר אחת, נוסע לעיר אחרת שדינה שונה? בעניין זה דנה המשנה הבאה:

"בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו, ואם לאו - קורא עמהן" (מגילה יט.).

אם-כן, לפי פשט המשנה, לא רק מיקומו הפיזי של האדם קובע מתי הוא יתחייב במקרא מגילה, אלא גם כוונתו[1]. אמנם, בגמרא אנו מוצאים פרשנות נוספת לדין המשנה:

"אמר רבא: לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר - קורא עמהן. אמר רבא: מנא אמינא לה - דכתיב 'על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות' (אסתר ט'), מכדי כתיב היהודים הפרזים, למה לי למיכתב הישבים בערי הפרזות? הא קמשמע לן: דפרוז בן יומו נקרא פרוז. אשכחן פרוז, מוקף מנא לן? סברא הוא, מדפרוז בן יומו קרוי פרוז - מוקף בן יומו קרוי מוקף" (שם).

הראשונים על אתר, נחלקו בנוגע לשאלה לאיזה מחלקי המשנה מכוונים דברי רבא. האם הם מכוונים לרישא הדן בבן עיר שהלך לכרך, או שמא לסיפא הדן בבן כרך שהלך לעיר. רש"י לדוגמה הבין שדבריו מכוונים לסיפא:

"לא שנו - דבן כרך שהלך לעיר ועתיד לחזור למקומו קורא בחמשה עשר ולא בארבעה עשר" (שם, ד"ה לא שנו).

מאידך, הרא"ש וראשונים נוספים, הבינו שדברי רבא מכוונים לרישא ולסיפא כאחד, וזו לשון הרא"ש:

"מיהו לישנא דהש"ס משמע דרבא קאי אכולה מתניתין וכן מוכח בירושלמי" (מגילה ב', ג).

מהי נקודת המחלוקת בין שתי השיטות? הרא"ש בהמשך דבריו מבאר את הדברים:

"...ולא רצה לפרש מלתיה דרבא גם אבן עיר שהלך לכרך, דלא מסתבר למימר שאם ישנו בכרך ביום י"ד שחלה עליו חובת קריאת מוקפין וישאר שם יום ט"ו ויקראה עמהם או אף אם יחזור לעירו יקרא בחמשה עשר - כיון דעדיין לא הגיע זמן קריאת מוקפין למה תחול עליו חובת קריאתן? זהו סברת רש"י" (שם).

כלומר, הרא"ש מסביר כי לדעת רש"י מי שמגודר כפרוז לא מאבד את שם הפרוז שלו כאשר הוא נמצא בעיר מוקפת חומה. ולכן, לא ניתן לחייב את מי שנשאר לישון בכרך ביום י"ד גם על מקרא מגילה של יום ט"ו, שכן טרם נולדה חובת הקריאה של יום ט"ו. מאידך, הראשונים שחלקו על רש"י (וכך גם משמע מלשון הירושלמי[2]), סוברים כנראה שפרוז שנמצא בליל י"ד[3] בעיר מוקפת חומה - מאבד את שם הפרוז שלו, ומקבל שם מוקף. וכך מסביר הרא"ש בהמשך:

"...כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם - נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל עם בני הכרך להתחייב בזמן קריאתן, וקרינן ביה מוקף בן יומו - כיון שהוא בכרך בזמן קריאת בני עירו, ונסתלק מעליו חובת מקומו הקוראים ביום י"ד וקרינן ביה מוקף בן יומו ואף אם יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו" (שם).

דעה נוספת הדומה לשיטה שמביא הרא"ש בשם הירושלמי, הינה זו של הראב"ד. גם לדעת הראב"ד הנוכחות בכרך ביום י"ד מפקיעה מהפרוז את שם הפרוז שלו, אלא שלידידו ניתן להתגבר על מכשלה זו אם עוזבים את הכרך לעיר פרזים קודם יום ט"ו. כלומר, לדעת הראב"ד הנוכחות ביום י"ד רק מפקיעה את שם הפרוז, אבל מאידך לא מחילה עליו שם מוקף. רק הנוכחות ביום ט"ו בעיר מוקפת היא זו שתחייב מחדש את האדם במקרא מגילה.

הלכה למעשה

למעשה, מחלוקת הראשונים הזו הינה רלוונטית לבן פרזות שמגיע לירושלים ביום י"ד, ומתלבט בשאלה האם הוא מתחייב לעשות שני ימי פורים. לכאורה, שאלה זו תלויה במחלוקת הנ"ל: לדעת הרא"ש והראב"ד (על בסיס הירושלמי) הוא מתחייב במקרא מגילה בשנית, ואילו לדעת הרא"ש - לא.

להלכה, השלחן-ערוך מביא את לשון הרמב"ם, וזו לשונו:

"בן עיר שהלך לכרך, או בן כרך שהלך לעיר, אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר - קורא במקומו; ואם לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר זמן הקריאה - קורא עם אנשי המקום שהוא שם" (אורח-חיים סי' תרפ"ח, סעיף ה).

בביאור הלכה מציג בעל ה'משנה ברורה' את המבוכה שיש לו בפרוש הלכה זו:

"סעיף זה רבו פארותיו מאוד. עיין ב'פרי-מגדים' ובשארי אחרונים והעתקתי ב'משנה ברורה' רק שיטת רש"י שהסכימו עליה הרבה ראשונים וגם זה בקיצור נמרץ. ומכל-מקום, למעשה אני מבקש מהקורא שלא יסמוך עלי לענין ברכה, ויעיין ב'פרי-מגדים' ועיין בש"ג ובביאור הגר"א שהעתיקו דברי הירושלמי לדינא שבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו והלך לו לכרך נתחייב כאן וכאן" (שם).

אם-כן, ה'משנה-ברורה' נוטה להכריע כי השו"ע פסק כרש"י אולם מתיירא להכריע כן, מאחר שגדולי האחרונים נטו למשוך את שיטת השו"ע לשיטת הרא"ש וחבריו. בשו"ת 'הר צבי' דן הרב צבי פסח פרנק באריכות רבה בצדדיה של בעיה זו, ומגיע למסקנה כרא"ש וכירושלמי שיום י"ד הוא הקובע לעניין מקרא מגילה.

במקרה דומה דן מו"ר הרב עמיטל. לדעתו, בני פרזות שיצאו ידי חובת מקרא מגילה ביום י"ד באדר - פטורים ממקרא מגילה בט"ו אם הגיעו לירושלים. לדידו, פרוז שיצא ידי חובתו לא יכול לקבל בנוסף שם מוקף. כך סבר גם הגאון הרב צבי פסח פרנק וזו לשונו:

"...וכאן חידש לנו יתורא דקרא, דבשביל יום אחד דינו כמוקף, ולכן מסתבר דאין לך בו אלא חידושו ואמרינן דלא ריבה הכתוב לבן יומו לחיוב מגילה כאנשי המקום שהוא שם אלא בכהאי גוונא שהוא עדיין לא יצא ידי חובת מקרא מגילה וכענינא דקרא דבבן כרך שהלך לעיר הכתוב מדבר, שהוא עדיין לא יצא יידי חובת מקרא מגילה, והבו דלא לוסיף עלה, ונאמר דמי שכבר יצא ידי חובה שוב לא יתחייב בשביל דין מוקף בן יומו, דזה לא מצינו שהכתוב יחייב מוקף בן יומו לקרוא שנית אחרי שכבר יצא, והדר דינו שהוא כאנשי העיר שיצא משם כדקיימא לן בכל דיני התורה שכל שדעתו לחזור - אין נותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם" (שו"ת הר-צבי או"ח ב', סי' קיח).

הרב צבי פסח פרנק מסביר, שחידושה של המשנה בדבר בן עיר שהלך לכרך הוא רק כאשר אותו פרוז לא יצא ידי חובתו. אולם, כאשר הוא קיים את חובתו - לא ניתן להפקיע ממנו שם פרוז ולחייבו מחדש.

הנוסע במטוס

במשנה, לא מצינו התייחסות לדינו של מי שנמצא בדרך. הירושלמי, משלים עברונו נקודה זו:

"...אבל מפרשי ימים והולכי מדברות - קוראין כדרכן בארבעה עשר. אמר רבי מנא: בעתיד לחזור למקומו. אמר רבי פינחס: על כן היהודים הפרזים - פרוז היה באותה שעה" (מגילה פ"ג, הל' ב).

לדעת הירושלמי, מי שנוסע בדרכים - נשאר במעמדו הקודם. כלומר, אם הוא היה פרוז - הוא יקרא את המגילה ביום י"ד, ואם הוא היה מוקף - הוא יקרא אותה בט"ו. הריטב"א מסביר את דברי הירושלמי וזו לשונו:

"...והכי פירושו: דדוקא בן עיר שעוקר דירתו לכרך הוא דמיבעיא לן, אבל בן עיר שהוא מפרש בים או הולך במדבר ונמצא שם - יום י"ד קורא כמקומו בי"ד, שאף-על-פי שאינו במקום שום חיוב קורא כמקומו. אמר ר' מנא בעתיד לחזור למקומו, אבל מקומו הוא דעתו ליליך לכרך אינו קורא כלל שהרי כבר נעקר מן העיר ולכלל בן כרך לא בא, וזה כאותה שאמר בירושלמי במקום אחר בן כרך שעקר לילי י"ד נפטר מכאן ומכאן" (מגילה יט.).

לדעת הריטב"א, אם אדם נוסע בדרכים ואין כוונתו לחזור למקומו - הוא מאבד את שמו הקודם מחד, ולא מקבל שם חדש מאידך, ועל כן הוא נפטר מקריאה.

שיטה נוספת בעניין זה שאנו מוצאים בראשונים, הינה שיטתו של בעל המאור המובאת בדברי הריטב"א:

"...ולענין המפרש בים והיוצא בשיירא איכא מרבנן ז"ל מאן דאמר שדינו ככפרים דמקדים לקרות ביום הכניסה בעשרה, ומסייע מן התוספתא (פ"א ה"ב עיי"ש) דתניא המפרש בים והיוצא בשיירא קורא בי"ג, וי"ג לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט וה"ה לי"א או לי"ב דמאי שנא, וזה דעת בעל המאור זקנו של מורי רבינו נר"ו" (ריטב"א מגילה ה.).

לדעת בעל המאור, המפרש בימים מקבל את הדין של בני הכפרים והעירות המקדימין את קריאתם. בספר הלכות קצובות מובאת שיטה זו ביתר ברור:

"צריך לקרוא מגילה בעשרה בין בזמנה ובין שלא בזמנה. מהו בזמנה ושלא בזמנה? הרוצה לצאת בדרך מותר לקרוא את המגילה באחד עשר יום לאדר השני אם יש ציבור, ובזמן שאין ציבור באחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר ובארבעה עשר, והבא מדרך לאחר הפורים ולא קראה קורא אותה עד חמשה עשר ימים ויוצא בה ידי חובתו וזהו שלא בזמנה".

לדעת בעל הלכות קצבות זמן מקרא מגילה אינו מצומצם ליום י"ד בלבד לפרזים, וליום ט"ו בלבד למוקפין, אלא ניתן לקרוא את המגילה עד סוף חודש אדר. הבית-יוסף (סי' תרפ"ח אות ז) מסביר שמקורו של דין זה הוא מן הירושלמי[4] ואין הוא מוסכם על התלמוד שלנו. לא פלא שהבבלי חולק על הלכה זו שכן היא חדשנית ביותר, שהרי היכן מצינו דין תשלומין למקרא מגילה. אלא שלדעת הירושלמי לא מדובר בתשלומין, שכן לאורך כל חודש אדר יש משמעות לקריאת מגילה, וזאת על-פי הפסוק 'והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה' כדרשת רבי נתן בירושלמי שם.

להלכה פוסק הרמ"א (סי' תרפ"ח) שהולכי מדבריות קוראים מגילה בי"ד בלבד. אולם, כפי שראינו לשיטת הבית-יוסף ניתן להקדים את מקרא המגילה ליום י"א[5] או להשלימו עד סוף החודש.


[1] הרי"ף הוסיף שהכוונה המדוברת היא זו שאיתה יצא מביתו הראשון, וזו לשונו: "ואשמועינן, שהדבר תלוי בכוונתו בשעה שיצא מביתו, אם היה בדעתו להיות לילי י"ד בביתו הרי הוא כמקומו אף אם נתעכב שמה'".

[2] וזו לשון הירושלמי: "רבי יודן בעי: בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי חמשה עשר. לא מתניתא היא? בן עיר שהלך לכרך. מתניתה - כשהיה בכרך מה צריכה ליה כשהיה בעיר" (פ"ב הל' ג).

[3] האחרונים התלבטו ממתי מקבלים שם מוקף? דעת ה'חזון-איש' היא שרק מי ששהה בירושלים בשעת בין השמשות של יום י"ד מקבל שם מוקף. ואולם דעה זו הינה דעה יחודית, ורוב האחרונים מדברים על הלילה שבין י"ד לט"ו כזמן המחייב.

[4] הכוונה לדברי הירשלמי הבאים: "דאמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: לא יעבר ולא יעבר, רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל: לא יעבר ולא יעבר, תני בשם רבי נתן: כל החדש כשר לקריאת המגילה - מה טעמא? והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו'" (פ"א הל' א).

[5] ב'אור-זרוע' מופיע בשם אבי העזרי שניתן להקדים את הקריאה גם לתחילת החודש, ולאו דווקא ליום י"א. שכן, מצוות מקרא מגילה למי שלא יעלה בידו לקרוא מגילה בזמנה, היא במשך כל החודש, כשם שביעור חמץ תקף משלושים יום קודם החג.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)