סנהדרין | דף ה | יחיד מומחה

"תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים – דן אפילו יחידי" (ד ע"ב – ה ע"א).

נחלקו רש"י והתוספות מה מקורו של דין זה. רש"י (ד"ה דן) כתב שברייתא זו היא כשיטת רב אחא בריה דרב איקא ש"מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר 'בצדק תשפֹּט עמיתך' (ויקרא י"ט, טו)" (לעיל ג ע"א); וביאר הרא"ש (סימן ב') ש"יחיד מומחה אוקמוה רבנן אדיניה ודן לכתחלה". התוספות (ד"ה ואם), לעומת זאת, כתבו "דאפילו למאן דבעי ג' מומחין מדאורייתא, תקנתא דרבנן היא דיחיד מומחה לרבים דן אפילו יחידי".

והנה, כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ה הי"ח:

"יחיד שהוא מומחה לרבים, אף על פי שהוא דן דיני ממונות יחידי, אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין, ואפילו היה סמוך. אבל השלשה, אף על פי שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם 'א-להים', הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין, וכן הכופר בפניהם ואחר כך באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון, כמו שביארנו; כללו של דבר, הרי הן לענין הודאות והלואות וכיוצא בהן כבית דין הסמוך לכל הדברים".

הטור (חלק חושן משפט סימן ג') הביא את דברי הרמב"ם, וציין שהרא"ש חלק עליהם:

"ומדברי אדוני אבי ז"ל יראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר".

נראה שנחלקו אם יש ליחיד מומחה גדר של בית דין לכל דבר או שמא רק יכולת לדון. הנפקא מינה היא להודאת בעל דין: אם יש ליחיד מומחה גדר של בית דין, הרי ההודאה בפניו חשובה הודאה, ונוהג בה דין "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"; אם אין לו גדר של בית דין, אין ההודאה בפניו חשובה הודאה.

לכאורה היה מקום לומר שהרמב"ם והרא"ש חלוקים במחלוקת רש"י והתוספות: לשיטת רש"י, שמומחה דן יחידי מדאורייתא, יש לו גדר של בית דין לכל דבר ועניין; ואילו לשיטת התוספות מדובר בתקנה דרבנן, שנתנה ליחיד סמכויות לדון, אך לא הגדירה אותו כבית דין.

ואולם, קישור זה איננו נכון. ראשית, הרא"ש יכול בהחלט לנקוט בשיטת התוספות שיחיד מומחה דן מתקנת חכמים, ולטעון שתקנה זו יצרה בעצם בית דין חדש לכל דבר ועניין. ואכן, בסוגייתנו (סימן ב') הוא כותב כתוספות: "ומאן דאית ליה עירוב פרשיות, מדאורייתא בעינן שלשה מומחין, וחכמים תקנו דסגי בג' הדיוטות או ביחיד מומחה".

אשר לרמב"ם, מבואר בחיבורו (הלכות סנהדרין פ"ב ה"י–הי"א) שלמד את סוגייתנו כרש"י, ובכל זאת סבר שיש חילוק בין יחיד לשלושה:

"אף על פי שאין בית דין פחות משלשה, מותר לאחד לדון מן התורה, שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך'; ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהן דין. אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין, הרי זה מותר לו לדון יחידי, אבל אינו חשוב בית דין".

ניתן להסביר שכאשר תיקנו רבנן שצריך שלושה, לא הותירו את דינו של יחיד מומחה על כנו לגמרי, אלא רק אִפשרו לו לדון. אבל מדברי הרמב"ם נראה שהחילוק בין יחיד לשלושה הוא גם ברובד הדאורייתא: אין בית דין פחות משלושה, ואף על פי כן התורה מתירה ליחיד לדון. אם כן, לדעת הרמב"ם יש כבר מדאורייתא שני מסלולים שונים בדיני ממונות: א. "בצדק תשפֹּט עמיתך" – אפשרות לפתור סכסוכים ולהביא שלום וצדק גם בלא בית דין; ב. בית דין כמוסד סמכותי, שיכול לדון גם דיני קנסות (להלן ח ע"א מבואר שיחיד מומחה אינו יכול לעשות זאת), ושהודאה בפניו נחשבת כהודאת בעל דין בפני הערכאה המוסמכת אשר "כמאה עדים דמי".