דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף ב ע"א | יהא מונח עד שיבוא אליהו

קובץ טקסט
  1. דף ב. "רישא במציאה ... ומי הוא בעל כורחיה".
  2. רש"י ד"ה במקח וממכר, תוס' דף ב: ד"ה אי תנא מציאה, חי' הרמב"ן דף ב. "וי"א דהתם היינו טעמא ... ואי דמר לאו דמר".
  3. דף ג. "לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ... כדשנין מעיקרא", חי הריטב"א "נימא מתניתין ... מדלא אדכרו הכי בגמ' ", רא"ש סי' א "ולאו דוקא במציאה ... שהוא של אחד מהן", מהר"ם שי"ף דף ב. על רש"י ד"ה במקח וממכר

שאלות:

  1. במקרה של שניים אוחזים בטלית; מה הדין עם שניהם טוענים "אני ארגתיה"? לפי רש"י? לפי תוספות? לפי היש אומרים ברמב"ן?
  2. האם המחלוקת בין רבי יוסי ורבנן לגבי "יהא מונח", הוא מחלוקת עקרונית, או בנוגע לנקודה יותר שולית?
  3. האם מהלך הסוגיה בדף ג. מסתדר טוב יותר עם שיטת רש"י או שיטת תוספות? 

 

אני ארגתיה

משנתנו מיישמת את הפתרון של חלוקה כאשר שני הצדדים אוחזים בטלית, וטוענים "אני מצאתיה". נחלקו ראשונים במקרה בו טענת שני הצדדים היא "אני ארגתיה". רש"י (ב. ד"ה 'במקח') טוען, שמאחר ואחד הצדדים מרמה בודאות, הפתרון המוצע הוא יהא מונח, כאשר בי"ד מחרימים את החפץ עד שתתברר בעלותו. תוספות (ב: ד"ה 'אי תנא') טוענים, שלמרות שאחד הצדדים ודאי מרמה, יש לחלק את החפץ.

מחלוקת זו של רש"י ותוספות סובבת סביב שאלת התנאים הנדרשים ליישום יהא מונח. לפי רש"י, אם בי"ד עומדים בפני מצב בו אחד הצדדים ודאי רמאי, פוסקים שיהא מונח. אך לפי תוספות (ב. ד"ה 'ויחלוקו'), הקריטריון ליישום יהא מונח איננו מציאות של ודאי רמאי, כי אם מצב בו אין החלוקה יכולה להיות אמת. לדוגמא, אם אחד משני הצדדים הפקיד מזומנים אצל אדם שלישי כדי שישמור, ושניהם טוענים לבעלות חוקית על הכסף, יש לנקוט ביהא מונח. הסיבה לכך היא, שאין אופן הלכתי להקנות כסף שהופקד אצל אדם שלישי. לכן, מאחר והכסף שייך רק למי שהפקיד אותו, חלוקה לא יכולה לשקף את האמת האובייקטיבית. אולם, במקרה שלנו, למרות שאחד הצדדים ודאי רמאי, בהחלט יתכן שלאחר שנארגה הטלית, נמכר חציה לשני, וממילא שייך ליישם כאן יחלוקו.

מחלוקת רש"י ותוספות זו, חייבת להיבחן לאור הסוגיה בדף ג.: הגמרא מסבירה כיצד יכולים רבי יוסי ורבנן להסכים להכרעה של יחלוקו במשנתנו, למרות שבמקרה של הפקדת הכסף הם פוסקים שיהא מונח. רבנן פוסקים יהא מונח רק כאשר יחלוקו לא יכול לשקף את המציאות. אך במקרה של משנתנו, יתכן והטלית שייכת לשני הצדדים והחלוקה יכולה להיות אמת. רבי יוסי, לעומת זאת, מגביל את יהא מונח רק למקרה של ודאי רמאי, בניגוד למשנתנו בה יכול להיות ששניהם הרימו את הטלית בו ביחד, וכל אחד חושב שהוא קדם לחברו (עיין ריטב"א).

נראה שיש הקבלה בין מחלוקת רבי יוסי ורבנן, למחלוקת רש"י ותוספות: לפי רבנן, יהא מונח הוא הפתרון רק כאשר החלוקה אינה יכולה לשקף את האמת האובייקטיבית (תוספות). רבי יוסי סבור שיהא מונח מיושם כאשר יש ודאי רמאי (רש"י). מדוע מעדיף רש"י את רבי יוסי על פני רבנן (עיין מהר"ם שיף)? לפני שניגש לעסוק בהסבר דברי רש"י, נתבונן שוב במחלוקת רבי יוסי ורבנן.      

רבי יוסי ורבנן

מחלוקת רבי יוסי ורבנן מתמקדת במקרה בו שני אנשים הפקידו ביחד סכום של שלוש מאות אצל אדם שלישי, כאשר מאה מהסכום שייך לאחד ומאתיים לשני. שני המפקידים טוענים שהוא בעל המאתיים, והשומר עצמו אינו יודע. רבנן קובעים שכל אחד מהמפקידים יקבל מאה, והיתרה תוקפא- יהא מונח עד שיבוא אליהו. דעה זו מתקבלת על הדעת, מאחר ואין ספק שכל אחד הפקיד לפחות מאה. כל הוויכוח ביניהם נסוב על המנה השלישי. אף על פי כן, רבי יוסי מתעקש ששום חלק מהכסף לא יוחזר למפקידים.

די ברור שדעתו של רבי יוסי לא נובעת רק מהספק מי הבעלים האמיתיים של הפקדון. הלוא, על שתיים מתוך שלוש המאות אין ספק למי הן שייכות. נראה, שרבי יוסי סבור שכל הכסף בנידון צריך להיות מוחרם, או כדי ליצור לחץ על הרמאי שיודה ברמאותו, או כדי לקנוס את הרמאי (אע"פ שעל ידי הקנס גם הצד שדובר אמת ודאי מפסיד). בכל מקרה, לדעת רבי יוסי ניתן להפעיל לחץ רק במקרים בהם יש ודאי רמאי.

רבנן, מאידך, לא מוכנים להחרים כסף שמגיע לבעליו ואפשר להשיבו. אולי רבנן מבינים את יהא מונח בקווים מקבילים להבנת רבי יוסי. אולם, בניגוד לרבי יוסי, הם טוענים שאין זה הוגן לקנוס את דובר האמת בכדי להעניש את הרמאי, אך הם מוכנים ליישם את יהא מונח, על מנת למנוע מהרמאי רווח כלשהו. כלומר, בעוד שלרבי יוסי יש לוודא שהרמאי אכן מפסיד, רבנן טוענים שיש למנוע ממנו להרוויח. לכן, רבי יוסי מיישם את יהא מונח על כל הסכום, בעוד שרבנן מיישמים אותו רק למאה הנותרים.

לחילופין, ניתן להציע שרבנן דוחים לגמרי את הבנת רבי יוסי ביהא מונח. הם מבינים שיהא מונח לא בא להתמודד עם הרמאי, אלא יהא מונח הוא פתרון הלכתי עצמאי למצב של ספק ממוני. ממילא, יש לבחון את יהא מונח לאור הפתרונות המקבילים; יחלוקו וכל דאלים גבר. לפי הסבר זה, ברור למה רבנן מיישמים את יהא מונח רק למאה השלישי, שהרי רק לגביו בי"ד נמצאים בספק. שיטת רבי יוסי, שגם המאתיים שאין ספק לגביהם, יהיו מונחים, אינה רק הרחבה של שיטת חכמים, אלא ביטוי לתפיסה שונה לגמרי מזו של חכמים.

ברור ששתי האפשרויות שהצענו מקבילות לרש"י ותוספות. לפי תוספות, יהא מונח מיושם גם כאשר אין רמאי, משום שרבנן דוחים לגמרי את שיטת רבי יוסי. לשיטתם, יהא מונח הוא עוד פתרון למצבים של ספק, אשר ניתן ליישום כאשר החלוקה לא יכולה להיות אמת. לכן, במקרה של אני ארגתיה, אף על פי שכל אחד מהצדדים טוען שהוא ארג אותה בעצמו, ויש רמאי ודאי בפנינו, עדיין יתכן שלאחר האריגה נמכרה חצי מהטלית, וכעת היא שייכת לשניהם בצורה שווה. ממילא, מאחר ויש אפשרות שבעלותם על הטלית שווה, הכרעת בי"ד היא יחלוקו.

רש"י, מצד שני, סובר שנוכחות של ודאי רמאי, גוררת באופן אוטומאטי את יהא מונח. אמנם, רבי יוסי, בניגוד לרבנן, קונס את הרמאי גם על כספים ששייכים לו בברור. למרות זאת, רבנן מסכימים שיהא מונח הוא פתרון למצב של ודאי רמאי, אך יישומו הוא מוגבל יותר מזה של רבי יוסי. לכן רש"י טוען שב'אני ארגתיה' הדין הוא יהא מונח.

למרות הניתוח שהובא לעיל, אנו עדיין עומדים נבוכים אל מול הסוגיה בדף ג., שמחלקת בברור בין רבי יוסי לרבנן ברמת התפיסה של יהא מונח, בהתאם להבנה שהבאנו בתוספות. הגמרא מציעה, שרק לרבי יוסי ההבדל בין יחלוקו לבין יהא מונח, הוא בנקודה של ודאי רמאי. רבנן היו מיישמים את יהא מונח גם במשנתנו, למרות חסרונו של הרמאי, לולא העובדה שהחלוקה אפשרית, וכאשר החלוקה אינה אפשרית, היו פוסקים יהא מונח גם במקרה ואין רמאי. 

כנראה, שרש"י סבר שהגמרא רק הציעה הצעת ביניים, שאיננה מחזיקה מעמד. לפי זה, ננסה לפרש מחדש את הגמרא על פי רש"י: הגמרא שואלת, האם רבי יוסי שנותן את הפתרון של יהא מונח, יוכל להסתדר עם המשנה שלנו. הגמרא ממשיכה, שביחס למשנה אין להבחין בין רבי יוסי ובין רבנן, שהרי המקרה של המשנה שלנו מקביל למנה השלישי. מסתבר, ששלב זה של הגמרא מבוסס על שתי הנחות: 1. הגמרא מניחה שהמקרה של שנים אוחזים בטלית הוא מקרה של ודאי רמאי, שהרי שני האוחזים טוענים טענות סותרות. 2. הגמרא מבינה שרבי יוסי ורבנן מסכימים עקרונית שיהא מונח הוא קנס למקרה של ודאי רמאי, וכל מחלוקתם היא בפרמטרים של יהא מונח (עיין ריטב"א).

על מנת להסביר את המשנה, הגמרא צריכה לחזור בה מאחת מהנחותיה. הגמרא בהתחלה דבקה בהבנתה שיש רמאי במשנת שנים אוחזים, ונאלצת לחזור בה מההנחה שיש הסכמה עקרונית בין רבי יוסי ורבנן. בשלב הזה הגמרא מעלה את ההבנה שלפי רבנן אומרים יהא מונח רק משום שאין החלוקה יכולה להיות אמת. ממילא, אפשר להבין את משנתנו כשיטת רבנן, משום שמקרה של המשנה, החלוקה יכולה להיות אמת.

אולם למסקנה, הגמרא חוזרת בה מההנחה שיש ודאי רמאי במשנת שנים אוחזים. ממילא גם רבי יוסי יכול להסכים לדין המשנה. בשלב הזה, המשנה יכולה להסתדר גם עם רבי יוסי וגם עם רבנן, ואין הכרח לטעון שיש מחלוקת עקרונית בין רבי יוסי וחכמים על מנת להסביר את המשנה. האם לאור מסקנה זו הגמרא חוזרת להבנתה הראשונית, שאין מחלוקת עקרונית בין רבי יוסי וחכמים?

נראים הדברים שבכך נחלקו רש"י ותוספות. לשיטת תוספות, ההבחנה העקרונית שהציעה הגמרא בין רבי יוסי לרבנן עומדת בעינה. ממילא לשיטתם, פסק דין יחלוקו נאמר רק כאשר החלוקה יכולה להיות אמת, בהתאם להבנתם את שיטת רבנן. רש"י, מנגד הבין שהגמרא חזרה בה מהאילוץ להפריד עקרונית בין רבי יוסי ורבנן. ממילא פסק דין יחלוקו נאמר רק כאשר אין ודאי רמאי, בין לרבי יוסי ובין לרבנן שהם גרסה מעודנת של שיטת רבי יוסי. (אולי הבנה זו של רש"י נובעת מהגמרא בדף לז:, שנראה שמצמצמת את השוני בין רבי יוסי לרבנן.)

חשיבות המחלוקת בין רש"י לתוספות אינה רק במקרה של אני ארגתיה, אלא נוגעת לחשיבות השיקול של חלוקה יכולה להיות אמת בכלל. על פי הגמרא שלנו, תוספות דורשים אפשרות שהחלוקה יכולה לשקף מציאות אובייקטיבית, בכדי ליישם פסק של חלוקה. אולם, אם רש"י מפרש את הסוגיה כדנה באפשרות ביניים שנדחית בסופו של דבר, אין שום מקור להיות מוגבלים לדרישה זו.

כל דאלים גבר

ציינו כבר שתי אפשרויות ביחס למקרה של אני ארגתיה. תוספות מציעים יחלוקו, בעוד שרש"י תומך ביהא מונח. הריב"א (תוספות בבא בתרא לד:) והרמב"ן בשם "יש אומרים" מציעים אפשרות נוספת - כל דאלים גבר. הצעה זו מבוססת על עמדתם ביחס לשאלה מתי להשתמש בכל דאלים גבר, ומתי ביחלוקו. השיעור הקודם דן בכך והעלה שהריב"א סובר שהפתרון המרכזי במצבי ספק הוא יחלוקו, אך הימצאותו של רמאי היא גורם משני שלא מאפשר יישום של יחלוקו. במקום חלוקה שווה בין שני הצדדים, בי"ד מחליטים לא להתערב. לכן, אם החפץ, שנתון בספק, נמצא בידי גורם שלישי, הוא נשאר שם - יהא מונח עד שיבוא אליהו. אך אם הוא לא נמצא ברשות אף אחד, הפתרון הוא לא להתערב - כל דאלים גבר.

תוספות בבבא בתרא מתנגדים לעמדת הריב"א. אחד מהטיעונים הוא, שהגורם של ודאי רמאי מוצע רק לשיטת רבי יוסי, בעוד שלפי רבנן, רק הגורם של חלוקה יכולה להיות אמת הוא רלוונטי. אם נניח, שהריב"א מבין את הסוגיה בדף ג. בכיוון שבו הסברנו את רש"י, בעיה זו נפתרת. לפי גישה זו, יש היררכיה ברורה מאוד בהכרעות במצבי ספק. הפסק האמיתי היחיד הוא יחלוקו (לא נדון כאן ב"שודא דדייני"). כל דאלים גבר ויהא מונח אינם מוגדרים כהכרעות, ומיישמים אותם רק במצבים שיש גורמים שמונעים אפשרות של חלוקה אמיתית והוגנת (ודאי רמאי).

תוספות, מאידך, טוענים שבמצב של ספק רגיל, יש להעדיף את כל דאלים גבר, מאחר ורוב הסיכויים שהחפץ שייך רק לאחד מהצדדים. יחלוקו נשמר למקרים בהם שני הצדדים מוחזקים בחפץ. על בסיס חזקה זו, אנו מניחים שלכל אחד בעלות על חצי מהחפץ. ממילא, פסק דין של יחלוקו נובע מהמציאות המשפטית העומדת בפני בית דין, ולא כפשרה הוגנת.

למרות החזקה של שני הצדדים, חלוקה אפשרית רק כאשר יש אפשרות שהיא משקפת את האמת האובייקטיבית. אם, מסיבה כלשהי, אין אפשרות כזו, בי"ד נאלצים לפנות לפתרון הלא רצוי של יהא מונח. על כל פנים, לפי תוספות אפשר להגדיר את יהא מונח כפתרון של מצבי ספק. רש"י, מאידך, סובר שזו דרך מלאכותית למנוע מרמאי מלהרוויח.

הר"י מיגאש בבבא בתרא מציע גישה נוספת ליחס בין הפתרונות השונים: יחלוקו, כל דאלים גבר ויהא מונח. לדעתו, אין שום היררכיה. בי"ד מקבלים תמיד את המצב הקודם. לכן, כששניהם אוחזים בטלית, יש לחלוק אותה. כאשר אין כל תפיסה בטלית, יכריעו בי"ד שכל דאלים גבר. אם החפץ נמצא ברשות אדם שלישי כפקדון, הוא יישאר שם- יהא מונח. ניתן, בעצם, להגדיר את כל ההכרעות האלה כשלוש וריאציות נפרדות של כלל אחד.

ברור שזו גישה מעניינת ושונה. נסה להבין מדוע ראשונים אחרים לא אימצו אותה.      

                    

מקורות לשיעור הבא

  1. גמרא ב: "לימא מתניתין דלא כסומכוס... שלי הוא (ג.)", תוספות ד"ה 'היכא'.
  2. בבא קמא לה. משנה וגמרא עד "ברי וברי", מו. משנה וגמרא עד "עליו הראיה".
  3. בבא מציעא ק. משנה וגמרא עד "לא אמר", תוספות ד"ה 'הא מני'.
  4. תוספות בבא מציעא צז: ד"ה 'לימא', תוספות בבא קמא לה: ד"ה 'זאת', ב"מ ו. "תא שמע במה דברים אמורים ששניהם אדוקים בו ... פשיטא", שם "ואיבעית אימא כדקתני ... לאו כלום הוא".

 

שאלות מנחות

  1. איך יכולה הגמרא להציע שעל פי חכמים ההכרעה המקרה של המשנה צריכה להיות המוציא מחבירו עליו הראיה?
  2. מה ההגיון העומד מאחורי הגבלת סומכוס למקרים של שמא ושמא?
  3. כיצד יפסוק סומכוס במקרה שבו אחד טוען בעלות על חפץ שנמצא בבעלות מלאה של השני? מדוע?

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)