דילוג לתוכן העיקרי

שקלים | דף יג | יד ההקדש על העליונה

במשנה שבסוגייתנו נאמר בנוגע לקניית גזברי המקדש את צרכי הנסכים הביטוי 'יד ההקדש על העליונה' - כלומר, שההקדש לא יצא 'מופסד' בדיני הקניין ותמיד חלות הקניין היא לטובת ההקדש – לדוגמא, כשטוב להקדש שיחול הקנין על ידי הכסף, אומרים שהקניין נעשה כך וכשטוב להקדש שהקניין ייעשה על ידי משיכה אז הקניין נעשה רק על ידי משיכה וכיוצ"ב.

מפשט המשנה משמע כי לא היו נותנים למוכר את כספו, עד שהקריבו את הנסכים:

שיד הקדש על העליונה - אם התליעה סולת התליעה לו, ואם החמיץ יין - החמיץ לו; אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה.

רבי יום-טוב ליפמן הלר (תוספות יום טוב ד"ה ועמדו) כתב שחכמים תקנו שהחיוב של המוכר באחריות צרכי הנסכים קיים גם לאחר שהגזבר משך אותם.

למעשה, נראה שהגזברים של המקדש היו מסכמים עם המוכרים על מחיר מסויים שיהא תקף לשלושים יום הבאים, ובכל יום היו קונים את צרכי הנסכים הדרושים לעבודות המקדש. במידה והמחירים היו עולים, לא היו צריכים הגזברים להוסיף כסף. אולם, במידה והמחירים היו יורדים, הגזברים היו רוכשים את צרכי הנסכים במחיר הנמוך – כפי שנאמר לעיל 'יד הקדש על העליונה'. מהאמור, משמע כי הגזברים היו נותנים את הכסף למוכרים מראש, מה שדוחה את שכתבנו בהבנת פשט המשנה.

אולם, דבר זה מוקשה מאוד להבנה, שאם כן נמצא שמוכר שקיבל את הכסף והשתמש בו באופן המותר לו מועל בכספי הקדש; כלומר, שאם התקלקלה הסחורה (והמוכר כבר השתמש בכסף), המקח בטל למפרע וממילא המוכר השתמש בכספי הקדש. יתכן לומר שאמנם הכסף קנוי לו לחלוטין אלא שלמוכר יש אחריות על הסחורה עד הקרבת הקרבן ובמידה וצרכי המקדש התקלקלו עליו להחליף אותם באחרים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)